הצלחה חלולה ואם נעדרת: קראו פרק ראשון מתוך "החלום האמריקאי של אולגה אסבדו"

הסימן הברור ביותר שאתה נמצא בחתונה של עשירים הוא המפיות. בחתונות של לא עשירים, אם מלצר ישפוך מים או יין או משקה אלכוהול זול כלשהו לחיקו המכוסה מפית של אורח, המשקה פשוט יגלוש מריבוע הפוליאסטר הזול, המכובס בכביסה תעשייתית, מטה אל רגלי האורח, ולבסוף ייקווה לשלולית על שטיח מחריד ומצועצע שעוצב ונבחר בדיוק כדי להסתיר כתמים כאלה.
בחתונות של עשירים לעומת זאת המפיות עשויות מפשתן אירופי דק, מגוהצות ביד וחלקות למשעי עם מִכפלת רקמה עדינה. אם המלצר ישפוך בקבוק מים יוקרתי, יין מבציר טוב או אחד הקוקטיילים המיוחדים שהכין מיקסולוג מומחה עבור האירוע — המפית הצייתנית תספוג כל לחלוחית לפני שהאורח המהודר ישים לב לתקרית. בחתונות של עשירים המלצרים לא שופכים כלום, כמובן; הם צלחו את תהליך הניפוי הטבעי של ענף הקייטרינג והופרדו מאחיהם המרושלים יותר על בסיס מראה, סגנון הליכה וידיעה מוּלדת של נימוסי השולחן. בחתונות של עשירים לעולם לא תראו שטיח מכוער, לא כי באולם או בגן האירועים אין שטיח כזה, אלא כי היה להם כסף לכסותו; ולא בסתם שטיח נאה בטוב טעם אלא בלוחות רצפה מעץ או באריחי שחור־לבן נוסח הוואנה או אפילו בדשא אמיתי, טבעי לגמרי. אבל אלו סממני עושר בסיסיים וברורים מאליהם באירועים של עשירים, ואף על פי שתפקידה של אולגה איסבּל אָסֵבֵדוֹ דרש ממנה לדאוג לכל המרכיבים האלה ועוד רבים, ברגע זה היא הייתה מוטרדת בנוגע למפיות. יותר נכון — איך תוכל לגנוב אותן בסוף המסיבה.
"קרלוס!" קראה לעבר המלצר הסמכותי למראה שהוביל את צוות ההקמה של הקייטרינג. "קרלוס, בוא נדבר על המפיות". הוא התקדם לעברה בחדווה, ושלושה מבני ארצו העוטים כולם שחור, צועדים בעקבותיו.

בחתונות של עשירים לא רק איכות המפיות גבוהה יותר, אלא גם התוכניות המיועדות להן. הן קופלו בתחכום לצורות מצורות שונות, עטפו תפריטים מודפסים רבי־פאר או קושטו בכל דבר, מפרחים יחידי גבעול, דרך סרטים קלועים ועד — באירוע אחד שאולגה גאה בו במיוחד — רצועת עור שעליה הבריקה חותמת ברזל מיניאטורית לסימון פרות (החתן: דור רביעי למגדלי בקר). כעת הדגימה אולגה צורת קיפול מורכבת, שהונחה באלכסון על צלחת התצוגה עם כרטיס הושבה שהוצב עליה.
"קרלוס, קריטי — מאוד קריטי — שהמפיות יונחו בדיוק בזווית של שלושים מעלות יחסית לשעה 12 של הצלחת, ועוד יותר קריטי שכרטיס ההושבה יהיה מקביל ולא מאונך לזווית הזאת. האימא של הכלה אמרה שאולי היא תעבור ותבדוק עם מד זווית, ואחרי שנים של עבודה עם האישה, לדעתי יש סיכוי טוב שהיא באמת תעשה את זה".
קרלוס הנהן בהבנה, כמעט כאילו ידע שלאֵם הכלה יש תואר מתקדם בגאומטרייה, שהתואר העלה אבק בשלושים השנים האחרונות בזמן שהיא גידלה את גוזליה ותמכה בקריירה של בעלה — מנכ"ל בתעשיית הרכב — ושהיא בחרה לתעל את תסכולה האינטלקטואלי ואת הקיבעון האנלי שלה לניהול כפייתי של חתונת בתה הבכורה. קרלוס לא ידע דבר מכל זה, כמובן, אבל בחלוף כמה עשורים במקצוע לא היה לו צורך בפרטי פרטים כדי להבין את חשיבות הביצוע הדייקני של המשימה (בחתונות של עשירים איימה תמיד גם אפשרות התביעה המשפטית, לפחות בנוגע לעובדים המעורבים. באירועים של לא עשירים היו תקלות שאפשר לשכוח. פשלות מול אולטרה־עשירים גררו קובלנות בלתי נסלחות אשר בתי משפט לבדם יכלו לתקון. בעצבים החשופים נגע סיפור מהזמן האחרון על בעלת עסק לפרחים שחרַב כלכלית כי היא החליפה ורד אנגלי בוורד אקוודורי אחרי שמשלוח נתקע במכס. כולם, מעובדי המשלוחים ועד מנהל הטקס, עמדו על המשמר).
"תקשיב טוב", המשיכה אולגה, "ייצרו אותן במיוחד לחתונה הזאת והכלה רוצה לקחת אותן הביתה —"
"מה היא תעשה עם שלוש מאות מפיות?" העיר אחד המלצרים. היה ברור שהוא חדש.
"שש מאות, האמת", הודתה אולגה. "תמיד טוב שיש אקסטרה, נכון?" הצוות צחק. "היא טוענת שהן יועברו בירושה. בכל אופן, אנחנו צריכים לוודא שאנחנו מפרידים אותן מכל המפות והמפיות השכורות בסוף הערב. הבנתם?"
המלצרים הנהנו כאיש אחד, וכמו מושבת נמלים שציוותה עליה מלכתה, אצו־רצו להוציא לפועל את תוכנית המפיות שהוזכרה. אולגה עשתה חשבון בראש. יידרשו שישה זוגות ידיים וארבע שעות ליצירת מצג שהאורחים יפרעו תוך שניות ובהינף פרק יד — מאתיים ותשעים אורחים, אם לדייק. אם לא תהיה תקרית מטורפת — איזה חבר פרחח מימי הקולג' יתיז שמפניה על השושבינות, נניח, או אורח שיכור שיפיל את חרוט הקרוקומבוש — בסוף הערב יהיו להם בין מאה חמישים למאה שבעים וחמש מפיות פשתן עם אמרה רקומה, מפיות יפהפיות וחדשות לגמרי שהיא תוכל לקחת בשביל דודניתה מאבּל להשתמש בהן בחתונתה בסתיו הקרוב.

אולגה שנאה את דודניתה מאבּל.
לא תמיד, כמובן. נכון, מאבּל הייתה ילדה עם פה גדול והיא התפתחה לאישה עם פה גדול שיודעת הכול יותר טוב מכולם; ולמרות זאת, בנעוריהן היו השתיים קרובות למדי. אט־אט התרחב הקרע ביניהן, ואז, בשנה שעברה, בגיל שלושים ותשע, קיבלה מאבּל קידום לדרג מנהלי הביניים בחברת קון־אדיסון והצעת נישואים מהחבר שלה זה שנים. השילוב הפך אותה לבלתי נסבלת. אולגה מבוגרת ממנה רק בשנה, וכך כל חייהן הייתה מאבּל בתחרות חד־צדדית מולה, וכל פעולה מכל סוג בחייה של אולגה התפרשה על ידי מאבּל כסימן של תוקפנות ונתקלה ב"אז את חושבת שאת יותר טובה ממני, הא?" למען האמת, לאורך רוב חייהן, אם למדוד לפי אמות המידה האמריקאיות להצלחה, אולגה באמת הייתה טובה יותר ממאבּל. היא עזבה את שכונת סאנסט פארק, למדה בקולג' מפונפן, הקימה עסק, הופיעה במגזינים וכיכבה בטלוויזיה, טיילה בעולם ואכלה ארוחות יקרות יותר מכל משכורת של מאבּל. אבל עכשיו, עם האירוסים האלה, הייתה מאבּל בדרכה להשיג דבר שאולגה לא השיגה מעולם: להיות כלה. בלי קשר לעובדה שלאולגה יש עור ברווז מעצם המחשבה על דייט שלישי, שלא לדבר על נישואים, עבור מאבּל, בזירה ספציפית זו, היה זה ניצחונה והיא לא התכוונה לתת לאף אחד להתעלם ממנו. בערב חג המולד, שיכורה מקוֹקיטוֹ, נופפה הדודנית שוב ושוב בטבעת האירוסים שלה מול פניה של אולגה ואמרה: "חוליו קנה לי את זה בתכשיטי ג'ארד, בִּיץ', ומה את קיבלת? בדיוק, כלום". במסיבת ההכנה לחתונה שמשפחתה לחצה עליה לערוך כי "היא זאת עם כל הסטוצים", הרימה מאבּל כוסית במיוחד לכבוד "בת דודה שלי אולגה, שיודעת לעזור לכּלות, רק לא יודעת למצוא חתן".
אולגה לא עשתה עניין. אם האתגר הוא למצוא מישהו כמו חוליו ולהיקשר אליו לנצח וזו התחרות שבה היא הפסידה למאבּל, אז, נו, היא בחרה נכון. נוסף על כך, אולגה הייתה מרוצה כי היא ידעה שברגע הנכון כבר תהיה לה מחוות "לכי תזדייני" מושלמת שתפחית את הרוח מהמפרשים של מאבּל ביום חתונתה, רק קצת. הפרט הקטן שיפריע בעין כשמאבּל תחשוב על היום הזה. הפגישה השישית של אולגה עם גברת הנדרסון, האימא של הכלה היום, הוקדשה כולה לנושא המפיות. הרעיון עלה במוחה של אולגה ומיד מילא אותה עונג, כי היא הבינה שתוכל להפיל שתי ציפורים במכה זעירה אחת.
מהרגע הראשון ידעה אולגה שהמפיות הולכות להיות "ה־דבר" באירוע הזה. בכל פגישה ראשונה עם לקוח ישנה הערה שנזרקת כבדרך אגב, משפט תמים או שאלה, ואולגה מתייקת אותם בזיכרונה — בידיעה שבעוד כמה חודשים תבלה שעות או אפילו ימים בעניינם. כך היה כאשר גברת הנדרסון ובתה הגיעו בפעם הראשונה, ובדיוק לפני שחתמו על החוזה היקר של אולגה, זעקה גברת הנדרסון: "לא דיברנו על אחד הדברים הכי חשובים! המפיות! אני כל כך לא אוהבת שהן משאירות מוך על השמלה שלך". אולגה הסכימה ודיברה מיד באריכות על הנושא ועל עוד כמה ניואנסים בשיקולים שנוגעים למפות שולחן. תוך דקות נחתמה הניירת, וגברת הנדרסון טלפנה ל"איש הכספים" שלהם לדון בסוגיית ההעברה לאולגה. המקדמה הייתה לא בלתי משמעותית. בהערתה האחת על המוך חשפה גברת הנדרסון שהיא נוירוטית במקרה הטוב, ומשוגעת במקרה הרע. אולגה נתנה להן מחיר של עשירים שפויים. חרדה אחזה בה כשתפסה שהמחיר שדרשה מהם מספיק בקושי.
היא לא טעתה. בתה של גברת הנדרסון, הכלה, הייתה בחורה שלא מותירה רושם והיא התחתנה עם בחור שלא מותיר רושם. שניהם, בחוכמתם, אפשרו לגברת הנדרסון לעשות ככל העולה על רוחה עם החתונה, בידיעה שאם תשבע נחת, יגדל הסיכוי כי מר הנדרסון ייתן להם את הכסף לרכוש בית משלהם בברידג'המפטון. אבל גם בהיעדר החתן והכלה גזלה גברת הנדרסון את זמנם של אולגה וצוותה, בעיקר בנושא המפיות הנ"ל. ממה יהיו עשויות? כמה רחבה תהיה הרקמה המקיפה? איך הן יקופלו? מה לגבי מפיות קוקטייל? מה לגבי מגבות ידיים בשירותים? מפית לבנה מעידה על חוסר טעם? על מפיות חלים אותם חוקים שחלים על אורחי החתונה בנוגע ללבישת בגדים לבנים? עדיף להחליף את ההזמנה לשנהב? אפשר בכלל להשיג פשתן באותה איכות בצבע שנהב? כדאי להן להוסיף נגיעה של צבע? מה אנשים יגידו על מפיות כחולות? הן מביאות מזל טוב? הן ישירו מוך?
לבסוף החליטה על מפית לבנה סטנדרטית מפשתן עם רקמה, והתעקשה שייצרו אותן במיוחד לאירוע כדי ש"הילדים יוכלו לקבל אותן כירושה". אולגה הסכימה בלי בעיה, כי ידעה שהן יעלו לה שבעה דולר ליחידה אצל אישה דומיניקנית מוושינגטון הייטס ושהיא עצמה תגבה מהלקוחה שלושים דולר למפית, תייחס את העלות לטעם המעולה של גברת הנדרסון בבדים ותכניס לכיסה את ההפרש. אך אפילו אשת מקצוע משופשפת כמו אולגה לא יכלה לנבא שהנוירוזה של גברת הנדרסון בנושא מפיות תסלים עד כדי כך, כמובן. אחז בה פחד איום שאורחים ייאלצו ברגע מסוים להשתמש במפית מלוכלכת. היא הגדילה והגדילה את הזמנתה המקורית של שלוש מאות מפיות, ולבסוף הכפילה אותה. אולגה ידעה שאין שום אפשרות מתקבלת על הדעת שהאורחים יצליחו להשתמש בכל כך הרבה מפיות. אך להגיד לגברת הנדרסון שהפחד שלה לא הגיוני? אין שום טעם. במקום זה הרגיעה אותה אולגה כי מידה כזו של ירידה לפרטים היא סימן אמת למארחת מתחשבת במיוחד, והתענגה בשקט על הידיעה שהיא מצאה את הטאץ' המושלם ליום הגדול של מאבּל, ואף הרוויחה עוד כמה אלפים על הפרויקט.
בעיני אולגה, המעשה לא היה גניבה של ממש אלא השוואת משאבים: גברת הנדרסון צברה בתוקפנות הרבה יותר מדי ממשהו, והמשפחה של אולגה סבלה ממחסור בדבר הזה בדיוק. בחתונת ההנדרסונים, למרות כל הזמן והאנרגיה שהוקדשו לדיון, לרכישה, לקיפול ולכיוון הזווית של המפיות האלה, איש לא ישים לב אליהן. אבל בחתונה של מאבּל — כמו חליפת שאנל שחורה בים זיופי שמלות מעטפת של אֶרוֶוה לֵזֶ'ה — יהממו המפיות את אורחים. "קֶה אלגנטֶה!" כבר שמעה את טִיטִי לוֹלה שלה אומרת. היא דמיינה את טִיוֹ ריצ'י פורשׂ שתיים מהן מעל חזהו ואומר: "היי, כמה כאלה אתן חושבות שאני צריך כדי להכין גוויאבֵּרה?" אין־ספור דודנים יפטירו פשוט "קלאסה", וימששו את הבד באצבעות. זה המינימום שהיא יכולה לעשות, הרגישה אולגה. למה שבני משפחתה לא יזכו להכיר את התחושה של פשתן בלגי מיובא על ברכיהם? כי אבא של מאבּל הוא אב בית? כי זאת העבודה שהוא היה יכול להשיג אחרי שנשר מהתיכון? או כי הוא נשר בגלל דיסלקסיה? הפרעה שהמשפחה למדה עליה רק כאשר — שימו לב — אחד מנכדיו אובחן בבית הספר, וטִיוֹ ג'וג'ו, כדי לנחם את הילד, אמר: "לא נורא, מיחוֹ, אני ראיתי אותיות הפוך כל החיים, ויצאתי בסדר". בני המשפחה שלה צריכים למחות את הפה בסמרטוטי פוליאסטר בשלושה דולר רק כי המורים של טִיוֹ ג'וג'ו היו פאקינג עצלנים מדי לשאול למה הוא מתקשה בקריאה? או כי איש לא מצמץ בגלל עוד פוארטו־ריקני טיפש שנשר מתיכון ציבורי מחורבן? זין.
חוץ מזה, אין ספק שהמשפחה תייחס את המגע האלגנטי לאולגה ושהדבר יגמור את מאבּל סופית. טיטי לולה, טִיוֹ ריצ'י, טִיוֹ ג'וג'ו, כולם מיד יבינו שבחירה כזאת — רק אולגה תחשוב לעשות. הדודנים שלה יגידו "קלאסה", ומיד יוסיפו "אולגה". ככה עובדים הדברים במשפחה שלה. זה תפקידה.
"מִיגֶן", קראה אולגה לעוזרת שלה, שהייתה עסוקה בסידורי ההושבה. "מיגן, בסוף הערב תשלחי את המפיות המלוכלכות למכבסה ושיביאו אותן לגברת הנדרסון עם שליח על הבוקר ביום שני. את האקסטרות תחזירי למשרד".
"רגע. אותן אנחנו לא שולחים?"
"לא". אולגה ידעה מה השאלה הבאה.
"אבל היא שילמה עליהן".
"שילמה".
"אז, אם לוקחים משהו שהיא שילמה עליו, זה לא...?"
"זה לא מה, מיגן? כי מה שאני עושה זה לבצע את רצון הלקוחות שלנו. גברת הנדרסון רוצה שהמפיות שהשתמשו בהן בחתונת הבת שלה יעברו לנכדים שיהיו לה יום אחד. את אלה אנחנו שולחות. אנחנו לא שולחות את המאה ומשהו מפיות שישבו בארגז מאחורי המטבח, בלי שימוש, עד סוף הערב. לא רק שהיא לא ביקשה כזה דבר, אלא שיש סיבה. תשאלי את עצמך למה, אחרי שהיא כל כך נהנתה מכל האירוע, שנציג לה בזבזנות כזאת עם הוצאה כל כך חסרת היגיון?"
מיגן עמדה לענות ואז עצרה. החשדנות בעיניה התפוגגה וחיוך עלה על פניה.
"זה למה את הכי טובה. את כל כך צודקת. לא הייתי חושבת על זה ככה, אבל את צודקת. בגלל זה התחננתי לאימא שלי שתשיג לי את העבודה הזאת".
מיגן הייתה העוזרת היעילה והמועילה ביותר שהייתה לאולגה זה זמן רב. וגם המעצבנת ביותר, כי היא עצמה הייתה מהזן של מפיות פשתן. אימה, לקוחה של אולגה, ספק ביקשה ממנה לתת למיגן עבודה ספק איימה עליה שהיא תעבור למישהי אחרת אם אולגה לא תעשה זאת. אבל אולגה לא כעסה בגלל זה. לא, את אולגה עצבנו ההתעקשות של מיגן ליישם אתיקה של גן ילדים על כל מצב, והלהט האמיתי שלה לעבוד בחתונות. ונכון שלתכונה הראשונה היה פוטנציאל גדול יותר לעשות צרות, אבל התכונה השנייה הכעיסה אותה עוד יותר. קל ליהנות מהמקצוע, חשבה אולגה, כשלא צריך להרוויח כסף.
אולגה מיהרה והחליפה נושא. "מתי יאן מגיע לכאן? אני רוצה לעבור על לוח הזמנים לָערב".
"הוא לא מגיע", אמרה מיגן בחשש. "שולחים את מרקו במקומו".
כדי להתמודד עם פרטי הפרטים של עבודתה ולהפחית את הסיכון לתלונות, ייסדה אולגה, כמו רבים במקצועה, אוסף קבוע ואמין של ספקים — קייטרינג, אופים וכולי — שידעה כי הם יספקו את הסחורה בקנה המידה וברמה שקהל הלקוחות שלה דרש. אחרי יותר מעשור בתחום נאספה לה רשימה של אנשי צוות מועדפים מבין כל אלה שאותם נהגה לבקש. יאן, אחראי המשמרת הטוב ביותר של אחד מעסקי הקייטרינג המשובחים בעיר, עבד איתה לעיתים קרובות. במובנים רבים שימש יאן שמיכת מילוט רגשית בפרויקטים הכי קשוחים. מראהו האלגנטי, התנהגותו המרגיעה ומבטאו האירופי החמקמק מצאו חן בעיני הלקוחות שלה ובעיני האורחים. מוסר עבודה של מהגרים ומלאי נאה של בדיחות פולניות גסות מצאו חן בעיני הצוות בחדרים האחוריים. היא חשה בהלה לנוכח המחשבה שתתייצב מול מד הזווית של גברת הנדרסון בלעדיו.
"מה? אבל ביקשתי ספציפית את יאן. מרקו בסדר, אבל אם אני מבקשת את יאן, אני רוצה כאן את יאן. איזה סיבה נתנו?"
מיגן התכווצה. "האמת, לא שאלתי".
אולגה לא אמרה כלום, די היה בסיבוב חד ודומם על עקביה כדי שמיגן תבין שזו לא התשובה הנכונה. היא שלפה את הטלפון שלה כדי לשלוח הודעה ליאן, לשאול אותו למה נטש אותה, ואז חייגה לקרול, בעלת חברת הקייטרינג, לתת תוקף רשמי לתלונתה.
"קרול". היא דיברה בקול רם כדי להישמע באוזני כל הספקים האחרים שמכינים את אולם המלון לקראת החגיגה. "עם כל הביזנס שאני מביאה לך, הייתי מצפה שתיעני לפאקינג בקשות צוות שלי, והמינימום זה שתרימי טלפון לבּיץ' אם את הולכת לעשות שינוי כזה. אני באמת —"
אבל קול בכי קטע את דבריה. הכול היה כל כך פתאומי, אמרה קרול. אולגה שמטה את הטלפון. היא לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו. מיגן, שחשה שמשהו לא בסדר, סתם עמדה מולה בפרצוף המטומטם, הנאיבי, המשתוקק שלה.
"יאן לא מגיע לעבודה כי יאן מת".

"החלום האמריקאי של אולגה אסבדו" / סוצ'יל גונזלס. מאנגלית: יואב כ"ץ. 423 עמודים. הוצאת עם עובד.