מי שצפה אמש בשידורי הטלוויזיה בישראל, בעיקר בערוץ אליו מתנקזים כ-50% מכלל צופי מהדורות החדשות, לא יכול היה להבין שמדובר בערב גורלי, בחציית רוביקון, במעשה שהיה צריך להוציא המונים אל הרחובות.
תאמרו שאין זה תפקידה של התקשורת, אולי, אבל אנא זכרו את המשפט הזה ביום שבו מי שימסור לנו את החדשות יהיה רק מי שעבר סינון קפדני בידי המשטרה החשאית שנמצאת כבר בהליכי הקמה. על מה שיקרה למי שלא יעמוד באותו רף קפדני ויבקש לחקור, לתעד או חלילה - לבקר, אולי שלא כדאי להרחיב לפי שעה את הדיבור.
בואו נעצור כאן ונריץ את האירועים לאחור, אל אזור השעה שבע בערב, כשהתפרסמה לראשונה הודעת נתניהו. קשה לדעת אם נתניהו היה מתוכנן עד כדי כך, אבל ההודעה התפרסמה מבחינתו בתזמון שלא יכול היה להיות טוב ממנו.
נתחיל בערוצי המשנה. ברשת 13 ישב פאנל שברובו הוא לעומתי לנתניהו, כך למשל מיקי רוזנטל, שהבין את גודל השעה, שבה יש להציל את המדינה מפני חוטפיה. הבעיה היא שגם הנאום הקרבי של רוזנטל הגיע אחרי כמה משפטים תבוסתניים במיוחד מפיו של רזי ברקאי, שהפך לאי-יה החמור העגמומי מסיפורי פו הדב, זה שנשמע מובס עוד בטרם פצה את פיו.
בהגשה של ברוך קרא הסולידי ובהיעדרו של רביב דרוקר, נראה הפאנל של "אזור מלחמה" כמו קבוצת כדורגל שהמאמן שלה הורחק: כל אחד לוקח את הכדור ורץ איתו עד שהוא נתקל עם הראש בקיר. מי שצפה במשדר דווקא בשעה שבה היה יכול לייצג משהו אחר במיינסטרים החדשותי בישראל, התאכזב קשות. על הרקע הזה אפשר אולי להבין את הצניחה בפופולריות של הערוץ הזה גם בקרב מי שנחשבים אחרוני נאמניו.
לא כך הוא הדבר אצל איילה חסון, בכאן 11 - בשבתו כערוץ 14: אסתכן ואומר שחסון ידעה היטב, ככל הנראה, לקראת איזה סוג של משדר היא הולכת - עוד בטרם הפכה הידיעה לרשמית. באולפן של חסון: סא"ל במיל' מרקו מורנו ("קרן אור תפציע, אולי עוד במהלך השידור הזה"), אהרון אקסול (ניצב בדימוס), מרקו סיבוני (אל"ם במיל' ופרופסור) ודני ון בירן (לשעבר קצין מילואים ראשי) - והנושא שעל הפרק, זה שבו נפתח המשדר, אינו תקיפות ארה"ב בתימן וגם לא המשבר במגעים לשחרור החטופים, כי אם החלטת המשטרה לזמן את ראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן לחקירה.
במילים אחרות: הכל הוכן לרגע שבו דווח על זימון ראש השב"כ ל"פגישה דחופה", הפאנל נבחר מראש לשם כך ואם לסכם את הנושא במשפט אחד: בערוץ 14 לא היו מנסחים זאת טוב יותר.
רוקד על הדם
עד כאן הכל צפוי: ערוץ 13 יהיה לעומתי אך מבורדק, איילה חסון תהיה שופר נאמן לראש הממשלה, אבל ההפתעה הגיעה מכיוון ערוץ 12, בו ישבה באולפן קרן מרציאנו. מרציאנו כהרגלה הייתה החלטית ונמרצת, הבעיה הייתה בפאנל, שבו ישבו לצד דובר צה"ל לשעבר תא"ל בדימוס רונן מנליס ויועץ התקשורת ברק סרי, גם שניים שנראה כאילו היה להם מידע מוקדם עוד בטרם הפכה הידיעה לרשמית: יועץ התקשורת משה קלוגהפט וכמובן הפרשן הפוליטי של הערוץ, עמית סגל.
סגל עוד ניסה להחביא את שמחתו מאחורי כסות כאילו-מאוזנת. הוא היה מוכן מראש עם הדוגמה של מינוי מועמד חיצוני לראשות שב"כ (עמי איילון, לאחר רצח רבין), אבל גם ציין ביושר שההבדל לדידו הוא ש"שמעון פרס לא היה אשם ברצח רבין, בעוד שנתניהו אחראי ל-7 באוקטובר".
קלוגהפט לעומתו רקד על הדם בעליצות. מבחינתו מדובר בפיטורים מוצדקים, אפילו אם מאוחרים, שכן בר אשם במחדל 7 באוקטובר. ניחא שלפיטורים אין קשר למתקפת חמאס באותו יום מר ונמהר, אבל גם לו היה קשר שכזה, הרי שקלוגהפט נבח על העץ הלא נכון: הן בר בעצמו הודה בחלקו של השב"כ בליקוי המאורות, פרסם דוח שיש בו מסקנות מחמירות עם הארגון שעליו הוא מפקד ואף הודיע שיעזוב את תפקידו.
בר גם הסביר מדוע הוא עדיין אינו עושה זאת, בעיקר בשל חובתו - כמי שעומד בראש הארגון שאמון (לפי חוק!) על שמירת אופייה הדמוקרטי של ישראל, לוודא שהנושא ייחקר עד תום, כולל אחריות הדרג המדיני. לכן קשה היה להבין מדוע קלוגהפט מנסה להסיט את הדיון למקום שברור לו מראש שלא הוא הנקודה. מה שברור הוא שאפילו בערוץ שמכונה על ידי מכונת הרעל "אל-ג'זירה 12", התקבלה הודעת ראש הממשלה על ידי הסביבה התומכת ביותר שיכלה לבקש:
מי שצפה בשידור יכול היה להבין בקלות שמדובר בעוד ויכוח בין ימין לשמאל - ולא בערב שבו נעשה ניסיון לצרף את הארגון שאמון על הגנת הדמוקרטיה למשטרה שכבר מזמן אינה עוסקת באכיפת החוק (מהנעשה בכבישים ועד לפלילים) אלא בניסיון להגן על המשטר.
שקופית חסות
למרבה התדהמה, גם המהדורה המרכזית של 12, שהיה לה די זמן להתארגן, פשוט התרסקה: רגע השפל הייתה השקופית שהציגה מועמדים לתפקיד במקומו של רונן בר, שאובחנה נכון על ידי פעילת המחאה אורלי בר לב (איקס-טוויטר) כ"נרמול של רגע בלתי חוקי והפיכה פשיסטית" - מילים קשות, אבל כאלה שהולמות בדיוק את הרגע הזה, שבו משהו מהטרמינולוגיה הזאת היה צריך לחלחל גם ערוצי המיינסטרים.
זה לא שחסר זמן לעבודת ארכיון. אפשר היה להעלות ממנו את מה שאמר נתניהו על המפכ"ל בדימוס רוני אלשיך עת מינה אותו - ומה אמר עליו כאשר זה לא מנע את החקירה נגדו. מה אמר על מנדלבליט - ואיך התהפך כאשר זה החליט להגיש נגדו כתב אישום. מה אמר על שופטי העליון ונשיאתו - ואיך התהפך כשהבין שהם עלולים למנות ועדת חקירה או לדון בערעורו, אם יורשע. איך התייחס לאנשי לשכתו כליברמן - ומאוחר יותר בנט ושקד, כל עוד היו נאמנים לו, ואיך הפכו אלה לאויבים מרים עת העזו להזכיר שהעניין הוא מדינת ישראל ולא ראשה.
אפשר שכל אלה אכן מעלו באמונו, אבל משנפרשת גלריה כזאת של אנשים, כולם אנשי ימין מובהקים, שהפכו ל"שמאל קיצוני" מרגע שבחרו בממלכה על פני המלך, מבין הצופה הסביר שיש כאן דפוס פעולה שמשוכפל בכל פעם לפי שיקולי ההישרדות של נתניהו ולא לפי טובת המדינה. מדובר בשעת עבודה של תחקירן מתחיל - אבל במקום זה העדיפו בחדשות 12 לנצל את המשאב הזול הזה כדי להעמיד גלריה של מועמדים לתפקיד, אוי לעיניים שכל רואות.
וכשליקוי מאורות שכזה חלק באולפני התקשורת החופשית, נראה אפילו הערוץ שחב את חייו לראש הממשלה כמעט כמו הטלוויזיה החינוכית. רצה הגורל ודווקא יותם זמרי הוא שהגיש את "הפטריוטים" במקום ינון מגל. זמרי וחברי הפאנל נראים מרוצים, כמעט נינוחים.
אפילו כאשר מוכנס לאולפן קרנף מפינת החי של לשכת ראש הממשלה, בדמותו של שר החקלאות, ראש השב"כ בדימוס אבי דיכטר, האווירה נותרת רגועה. זמרי רמז בפתיח שהוא בבחינת "קמע", שכן הוא הגיש את המהדורה, הסוערת בדרך כלל, גם בליל פיטוריו (השניים) של יואב גלנט. הפטריוטים ללא מגל היא תכנית טלוויזיה משעממת אף יותר מ"אזור מלחמה" דלעיל ללא רביב דרוקר - יש תוכניות שבנויות יותר על הסגנון ופחות על התוכן.
ואז הגיע בני
מנהיגים אלטרנטיביים חולמים על רגעים שכאלה, כמו ששחקן מחליף - מתיאטרון ועד לכדורגל, חולם על הרגע שבו יוקפץ מהספסל ויקבל את הזדמנות חייו. הכוונה היא לרגע שבו נכנס לאולפן בני גנץ.
לעיתים נדירות מזומן למי שרואה עצמו ראש ממשלה בפוטנציה רגע מפואר שכזה, שבו העיניים של מרבית צופי הטלוויזיה ממוקדות בו, רגע שבו הוא יכול להציע לעם ישראל נחמה. ברשותכם נתקצר את דברי גנץ לאומה: "אה, בה, ציגלה מה", כלומר - שפתיו של האיש זעו ופה ושם אפשר היה גם לחלץ איזו מילה, אבל ההקשר היה לא ברור, עד שבאוב עלתה דמותו של מי שהיום הוא נשיא המדינה, שברגע האמת שלו - באותו מעמד ממש, אמר משהו כמו "נשמור על נתניהו מאוחדת". גם גנץ בדרכו הבטיח לשמור על נתניהו מאוחדת ולמרבה הפלצות הבטיח שהוא יוסיף להשמיע את קולו.
הנה לכם מי שאפילו השב"כ החדש, שעלול לפעול בקרוב כמשטרה לטיהור פוליטי של נתניהו, לא ייגע בו לרעה: בכל פעם שבה פותח גנץ את פיו, שבים הביתה אלפים ממאוכזבי-נתניהו.
אי אפשר לסכם ערב עגום למדינת ישראל ולתקשורת המיינסטרים שלה, מבלי להיזכר במשל הצפרדע, העוסק בהעלאה הדרגתית של טמפרטורת המים עד לנקודה שבה הצפרדע כבר לא יכולה לזנק מהסיר החוצה. זה בדיוק מה שאירע אמש לטלוויזיה הישראלית על שלל ערוציה, זה בדיוק מה שקורה עתה למדינת ישראל, שבה אזרחים מותשים מחרדות ביטחוניות וכלכליות צועדים לעבר עתיד מאיים. את המשטרה לקחו מהם, אולי גם את צה"ל, עכשיו לוקחים גם את השב"כ. מה הלאה? מפחיד אפילו לדמיין.