סודות משפחתיים והיעלמות מסתורית: קראו פרק ראשון מתוך "שנה שבע"

הרמז הראשון היה במכולת של פיני, זאת שהוא מכנה "פינימרקט", אבל זה לא שם שאפשר להגיד בפנים רציניים, אז כולנו ממשיכים לקרוא לה "המכולת של פיני".
כשכבר הגיע תורי לשלם, אחרי מירי מהבניין ממול שבאה עם הילדה הממושקפת שלה לקנות טילון, ואחרי אסתר הזקנה מהרחוב המקביל שקונה, כמו כל בוקר, לחם וחלב ולבן כאילו אנחנו עוד בשנות השישים, הושיט לי פיני את השקית עם הצימוקים, קרץ לי ואמר, "אז מה, רוצה לנסות מהגבינה החדשה שהגיעה הבוקר?"
הסתכלתי עליו בפליאה. "אבל פיני, אתה יודע שיש לי רגישות ללקטוז!"
הוא הביט בי, העיניים שלו הצטמצמו, החיוך התקפל, הממולדה־תות שכבר היתה בידו השנייה קרסה לדלפק, ליד השקית עם הצימוקים, והוא אמר, "יום אחד את רגישה ללקטוז, יום אחד את רגישה לגלוטן. תחליטי כבר!"
ולא הבנתי.
הרמז השני היה ההודעה מהאפליקציה של הבנק, שהתור שקבעתי לביקור בסניף לצורך שירותי קופה, בוטל. כיוון שלא קבעתי שום תור, הנחתי שזה גליצ' של התוכנה, והתעלמתי.
הרמז השלישי היה התמונה שהיא העלתה באינסטגרם. ברור שאני עוקבת אחריה באינסטגרם, באדיקות אפילו. זה הקשר היחיד שיש לי איתה. הפעם היא לא הציגה תמונה של שרשרת צבעונית שהיא עיצבה, ולא תמונה של הר געש שעשן כחלחל מסתלסל מעליו. זאת היתה תמונה של חלון. חלון עם אדנית. חלון עם אדנית מהדירה ברחוב תל חי, שהיתה של אמא שלי. שלנו.
לקח לי כמעט שבועיים, אבל בסוף הבנתי.
היא פה.

פעם היו לי משפחה קרובה וילד מקסים, חברים משוגעים ועבודה שאהבתי, ובילויים — אללה יוסתור ולהקתו. הייתי מבשלת את התבשילים הכי מוזרים ואופה את המאפים הכי טעימים ורוקדת סלסה פעמיים בשבוע. בכל יום שישי הייתי משאירה את תומי לישון אצל אמא שלי או אצל אחותי, יורדת לדיזנגוף, הולכת לכל אורכו, מהבית בבר־כוכבא ועד ירמיהו. לא היה פאב לאורך הדרך שלא קיבל אותי בשאגות שמחה. בכל מקום הייתי נעצרת, אומרת שלום, מתחבקת עם אנשים שהכרתי — ואת מי לא הכרתי, שותה משהו, בדרך כלל על חשבון מישהו אחר, וממשיכה בדרכי עם עוד חבר או חברה או גם וגם. עד שהגענו לירמיהו, כבר היינו חבורה צוהלת. היינו מתיישבים בפאב הקבוע שלנו ומקפיצים טקילות עד שהשמש עלתה בחוץ. אחר כך הייתי זוחלת הביתה, גמורה אבל מבסוטית, לפעמים עם עוד מישהו. בעבודה קודמתי במהירות לתפקידי ניהול, כי בקופה ידעו שעליי אפשר לסמוך — מה שגילי אומרת גילי עושה. בכל בוקר הייתי נכנסת למשרד, עקבי הנעליים שלי נוקשים על רצפת הפרקט, לבושה בבגדים כחולים וירוקים וצהובים. כמו תוכי צבעוני הסתובבתי, שמחה וגאה. תוכי עם כוס קפה, אמריקנו גדול בלי חלב, מבית הקפה למטה. אחר הצהריים הייתי מגיעה הביתה, כמו סופת הוריקן, משתוללת עם תומי, מכינה איתו שיעורים, לוקחת לחוגים, מבשלת, אופה, מתקתקת את הבית. ערבי ראשון ורביעי היו קודש לסלסה. כשתומי היה קטן, אמא שלי היתה באה כדי לשמור עליו כשאני רקדתי, אחר כך הוא גדל ולא היה צורך. בחגים היינו הולכים לאחותי ולגיסי, שגרו רחוב אחד ממני, עם הבת שלהם אריאל, שהיתה בגיל של תומי שלי. אהבתי להפתיע אותם במנות יצירתיות, כמו מרק החסה והפסטה עם האננס והצ'ילי. החיים שלי היו עמוסים, הכול כמעט שהתמוטט, אבל לא. הייתי כמו לוליין על חד אופן בקרקס, שמרתי על שיווי משקל גם עם כל הערמה הזאת שקוראים לה החיים. ידעתי להחזיק במקום שצריך, לשמור שלא ייפול, להקפיד על היסודות: בית, משפחה, חברים, עבודה. כשאלה יושבים טוב, כל השאר משגשג.
ועכשיו מה אני? אם קודם הייתי פרפר ססגוני שהתעופף מפרח לפרח, עכשיו אני נמלה קטנה, שחורה ועמלנית: מהבית לעבודה, מהעבודה הביתה, נושאת עליי את האשמה והחרטה לכל מקום. אין לי אחיינית, אחותי נעלמה, גיסי כבר אינו גיסי, אמא נפטרה, תומי בצבא, החברים התפוגגו. זו רק אני עכשיו, עם הכלב והעורב.
בערב, כשתומר מתקשר מהבסיס, מיד הוא שומע בקול שלי שמשהו לא בסדר.
"מה קורה, אמא?"
"הכול בסדר, תומי. מה איתך?"
"אצלי אין חדש, אבל משהו בקול שלך לא תקין."
איזה ילד רגיש יש לי. ואיך הוא מבטא את הרגישות הזו בשפה של קצין שריון. "לא תקין," אלק.
"לא קרה כלום, ילד, באמת."
"אז מה מציק לך?"
"כלום כלום, הכול בסדר."
"טיילור בסדר?"
"זקן אבל סוחב," אני מסתכלת על הכלב, שמנמנם במיטה הקטנה הסגולה שלו.
"וסוקי?"
"סוקי חמודה, באה כל יום לבקר אותי."
"לבקר אותך או לקבל צימוקים?" הוא צוחק.
"בוא נחליט שאלה ביקורים עם כיבוד."
"אז מה קורה, אמא?"
נאנחתי. "אני חושבת שאחותי פה."
"דודה אור?"
"דודה אור."
"בארץ?"
"כן."
"פגשת אותה?"
"לא, אני... אני ראיתי במקרה איזו תמונה שהיא העלתה באינסטגרם שלה."
"שוב את עוקבת אחריה? הבטחת לי שתפסיקי."
נכון, הבטחתי. לא קיימתי.
"במקרה ראיתי, אני אומרת לך."
"והיא לא יצרה איתך שום קשר?"
"כלום."
שתיקה. אפילו לתומר אין מה להגיד. אני משנה נושא.
"אז אתה מגיע בסופ"ש? יש משהו שאתה רוצה שאכין לך? שאקנה?"
"לא, אמא, אני מצטער, היינו צריכים לתפוס קו, נראה לי שאני סוגר פה לפחות עוד עשרים ואחת."
"עשרים ואחת? אבל אתה כבר שבועיים שם!"
"אין ברירה, אמא."
אני כבר אפילו לא שואלת, לא מנסה להתווכח. אחרי שנתיים וחצי שאני אמא לחייל, עכשיו קצין, הכול קטן עליי.
"טוב חמוד, תשמור על עצמך."
אנחנו מחליפים כמה מילות חיבה והוא סוגר. אני יודעת שהפעם הבאה שהוא יתקשר תהיה לכל המוקדם בעוד יומיים, אבל בטוח לא יותר מארבעה. הילד שלי דואג לי כמעט כמו שאני דואגת לו.

כשתומר נולד, תינוק ג'ינג'י עגלגל וחסון, ידעתי שבסוף־בסוף זה רק הוא ואני. שלא יהיה אף אחד חוץ משנינו במשפחה הקטנה שלנו. אולי יש לי איזה חוש נבואי. ורוניקה היתה אומרת שזה הידע האין־סופי של היקום שלפעמים משפריץ עליי משהו.
אמא שלי לא התלהבה מכל העניין הזה של לגדל ילד לבד. בדור שלה זה לא היה כל כך מקובל. "ועוד את!" היא אמרה, "את צריכה חופש! מה תעשי לבד עם ילד?" אבל אני הייתי לגמרי שלמה עם היחידנות שלי. אחרי הכול, גם היא גידלה אותנו לבד מאז שהיינו בנות ארבע וחמש, ויצאנו לא רע. לפחות ככה חשבתי אז.
כבר כשחזרתי מהטיול הגדול שלי במזרח בתחושה שהעולם בכף ידי, חשדתי שלא רק בכף היד אני מחזיקה משהו. חשדתי, אבל חיכיתי עוד קצת לפני שקניתי את הבדיקה. הבחור שהסתובבתי איתו בחלק האחרון של הטיול, בניו זילנד, היה סקוטי, ג'ינג'י ענק וחמוד, אבל לא היה לי מושג אפילו מה שם המשפחה שלו,
או מאיפה בסקוטלנד הוא מגיע. זה לא ששכבתי עם כל העולם
בטיול הזה. רק עם שני בחורים הגעתי למיטה, אבל זה הספיק, ומאחד מהם נוצר תומר. תומי. לאחר חודשיים וחצי, אור סיפרה לי על ההיריון שלה. הייתי הראשונה שהיא סיפרה לה. אחיות. התרגשנו לחוות יחד את ההיריון. התרגשנו לגדל יחד את הילדים שלנו. תכננו איך הם ילכו יחד, יד ביד, לגן ולכיתה א', ישמרו
זה על זה בתיכון, איך נצלם אותם יחד במדים כשיתגייסו לצבא. הרבה תוכניות היו לנו, ועמדנו בכולן כמעט שלוש־עשרה שנים. כמעט.
תומר ואני — הסקוטי הקטן והפולנייה הגדולה, כמו שאור קראה לנו פעם — אנחנו צוות. גם בימים הכי קשים שלנו, כשאריאל, וכשאמא. בכל פעם שאני מביטה בו אני מרגישה רוח של התפעלות נושבת בי. תומר הוא אחד ואני שתיים. אלה מספרים שעובדים טוב יחד, משלימים זה את זה. עברנו כל כך הרבה, הוא ואני. אנחנו לא מדברים על מה שקרה, אבל שנינו זוכרים.
פעם חשבתי שתומר הפך את החיים שלי, מחיי החופש והבילויים שהיו עד שהגיע, לחיים מיושבים. שהפכתי מאחת שעושה מה
שבא לה בכל רגע, בלי לחשוב מה יהיה אחר כך, לאמא של
מישהו, שדואגת לארוחות חמות ולשיעורי בית וישנה בבית בכל לילה. אבל מאז החיים שלי התהפכו עוד פעם, וגם אני, וככה הבנתי שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, וגם לא לתכנן. יכול להיות שהחיים הקודמים שלי היו הדבר הנכון והחכם, ושהצורך הזה, למצות כל רגע כאילו הוא האחרון, הוביל אותי למקומות
הטובים יותר. אבל אני כבר לא יכולה לחזור אחורה. ואם
הייתי יכולה, הייתי עושה משהו אחרת? אני חושבת שלא. גם אם התוצאות לא היו כמו שקיוויתי, אני לא רואה מה יכולתי
לעשות יותר טוב. או איך יכולתי לא לקוות ולהאמין כמו שקיוויתי והאמנתי.
לפני שאני הולכת לישון אני מציצה שוב באינסטגרם של אור.
Light_of_Dawn_from_Iceland, היא קוראת לעצמה שם. אור השחר. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שלשם שלה יש משמעות, ועוד כזו יפה, ולשלי אין שום משמעות. מה זה "גילי שחר?" ולמה הם לא יכלו למצוא גם לי שם כזה יפה?
"אבל איזה, איזה עוד שם משתלב כל כך יפה עם שחר?" אמא שאלה אותי כשהבעתי בפניה את הטרוניה שלי. "איך היית רוצה שנקרא לך?"
אין. אין עוד שם שמתחבר ככה לשחר. רק אחד. ומי קיבלה אותו? לא אני. אור קיבלה אותו.
"אז למה נתתם אותו דווקא לה? ואותי השארתם עם השם הפחות יפה?"
"כי הוא התאים לה..."
"מה זאת אומרת התאים לה? אנחנו אחיות, אנחנו נראות כמעט אותו הדבר! אם הוא התאים לה, הוא היה מתאים גם לי!"
"אבל היא נולדה קודם, גילי," אמא אמרה לבסוף. זהו. היא נולדה קודם אז היא קיבלה את השם היפה יותר. ואני נולדתי שנייה, וצריכה להסתפק בשאריות. כל כך כעסתי.
"אז תקראו לי מעכשיו שוקולד. אני אהיה שוקולד שחר!" הכרזתי בזעם, שהתעצם עוד יותר כשאמא לא התאפקה והתחילה לצחוק. "שוקולד? את רוצה להיות שוקולד?"
"כן! אני רוצה להיות שוקולד! לפחות יש לזה משמעות יותר מסתם גילי!"
אמא ראתה כמה אני כועסת ונעלבת והתרככה פתאום. "גילי, מתוקה שלי, אז מה אם היא קיבלה את השם שאת רוצה? את יודעת כמה דברים יש לך שהיא רוצה? תראי איך את מוקפת חברות וחברים, איך את מצליחה בלימודים, כמה את יפה ונבונה, איך כולם רוצים להיות לידך. מה זה חשוב השם? חשוב עם מה את ממלאה אותו. ואת ממלאה את השם שלך בכל כך הרבה דברים טובים."
הבלון שהתנפחתי להיות התרוקן מיד. אמא חושבת שאני יותר מוצלחת, אפילו שאני יותר קטנה מאור. מה יותר חשוב מזה?
"טוב אמא, אני סולחת לך," אמרתי ברוחב לב של ילדה בת שבע, והלכתי משם.
הרבה שנים אחר כך, ברגע נדיר של צלילות, שאלתי את אמא, "אבל יכולתם לקרוא לי איילת, ואז זה היה איילת השחר?" זה היה רגע יוצא דופן של בהירות, של קירבה ואהבה, כמו חרוז אחד מיוחד בשרשרת של חרוזים זהים, ואמא מיד הבינה לאיזו שיחה אני חוזרת. היא חייכה אליי, חיוך שמזהה. "אני רציתי שיהיה לך שם שמח. איילת זה לא שם שמח. גילי זה שם שמח. אני רוצה שתהיה לך שמחה בחיים."
יכול להיות שזה היה הדבר הצלול האחרון שהיא אמרה לי, אבל אני לא בטוחה. בכל כך הרבה דברים אני לא בטוחה.

"שנה שבע" / מיכל קרייטלר. 212 עמודים. התחנה - בית הוצאה לאור.