יש אירועים מכוננים בילדות שנצרבים בנו לכל החיים. אירועים שבדיעבד נגיד "אני לא מאמין שבאמת עשיתי את זה", או "הלוואי שהיום היה לי האומץ לעשות את זה". אין ספק שבחמישייה הפותחת שלי נמצאת הפעם ההיא שהתחזיתי לכתב "מעריב לנוער" כדי לפגוש את שיר גוטליב, כוכבת "לא כולל שירות", סדרת הנוער העברית הראשונה.
השנה היא 1991, אני תלמיד כיתה ז', מכור לסדרה כמו רוב הבנות בשכבת הגיל שלי. לכאורה, מאוהב עד כלות בשיר גוטליב אך בסתר ליבי נמשך לסער פין, החתיך האולטימטיבי של אותם זמנים. בימים שלטלפון היה חוט והאינטרנט היה "מעריב לנוער" ו"ראש אחד", המותג "הצעירים של תל אביב" היה חזק לא פחות מנועה קירל או אנה זק. גלי ההערצה והאובססיה המוגזמים התבטאו אז, בין השאר, בסחר בין מעריצים במספרי הטלפון של חברי הלהקה - וכך השגתי את המספר של שיר, אלילתי.
הצגתי את עצמי ככתב נוער שנשלח לראיון קצר וקבענו להיפגש בתיכון בו למדה, עירוני א' בתל אביב, בזמן ההפסקה שלה. זה היה ראיון גנרי ביותר. שאלתי אותה שאלות קלישאתיות כמו "מאיזה רגע הכי נהנית בצילומים?" ו"איזה ספר הכי השפיע עלייך?", ולא האמנתי שאני יושב מול שיר היפהפייה בגודל טבעי ובאיכות HD.
הראיון המפוברק הזה היה למעשה הראשון שערכתי בחיי, ומאז זרמו הרבה תמלולים בנהר. היא בטח אף פעם לא הבינה למה הוא לא פורסם, אז הנה, הזדמנות להתנצל על בזבוז זמנה היקר. מחילה, שיר גוטליב, שיקול דעת של ילד מאוהב עם בעיות. ועדיין, אני קצת גאה בתעוזה של הילד הזה שלא ראה בעיניים, הלך עד הסוף ודאג להשיג את מה שהוא רוצה. 34 שנים אחרי, אני כותב עלייך שוב והפעם המילים באמת מתפרסמות באחד מגופי התקשורת הגדולים במדינה. יותר סגירת מעגל מזה, אין.
הפעם היחידה שראיתי את צעירי תל אביב על הבמה היתה במרכז סוזן דלל בתל אביב, כשהם בשיא תהילתם. יותר מכל אני זוכר את הצרחות. כמות אדירה של נערות צווחניות שלא ראיתי כמותה מימי, פשוט עומדות וצורחות את נשמתן לדעת. זכורה לי היטב גם הנוכחות הגברית המזערית באולם, מה שגרם לי למבוכה קלה בהתחלה, אך חלפה מיד כשהצעירים התחילו לשיר מולי לייב "אבל זה לא לא לא…".
גם אמש, במופע האיחוד של צעירי תל אביב על במת היכל התרבות המכובדת בתל אביב, הקהל היה מורכב כמעט כולו מנשים. בין הגברים הבודדים שנצפו בו יכולתם למצוא את אסי עזר, רועי בר נתן ואביעד קיסוס, כך שהפעם המבוכה התחלפה בתחושה שאני בחברה טובה. לא תיארתי לעצמי עד כמה הנשים שמילאו את האולם יהפכו להיות חלק דומיננטי מההופעה ברגע שתתחיל. אותן נשים בגילאי 40-50, רובן בקבוצות, הן הרי אותן בנות צווחניות שהתבגרו, מה שגרם לכל האירוע להרגיש כמו פגישת מחזור אחת גדולה. לא רק עם הלהקה, אלא פגישת מחזור שלנו עם עצמנו.
אצל ה"צעירים" עצמם לא הרבה השתנה. כולם שמורים היטב, רובם נראים בערך אותו הדבר, פלוס כמה קילוגרמים או מינוס כמה שיערות. טל מוסרי ואלינור אהרון היחידים שקפאו בזמן לחלוטין, ובטי כהן אף השביחה עם השנים והפכה מברווזון עם נוצות בעייתיות לברבור מפואר. סליחה על העיסוק השטחי במראה החיצוני, אבל בכל זאת מדובר בלהקה בשם "הצעירים" שמתאחדת אחרי שלושה עשורים. אז כן, לחלקם כבר יש ילדים בגיל ההתבגרות אבל הם עצמם עדיין מפיצים ריח של רוח נעורים. ניכר בהחלט שברוחם הם עדיין מאוד צעירים.
המופע מורכב ברובו משירים, וטוב שכך, כי קטעי הקישור היו לעיתים מגומגמים ברמת הביצוע ובעיקר צולעים ברמת הכתיבה. כמיטב המסורת של מופעי איחוד, יותר מדי טקסטים נוסטלגיים כפויים והתרגשות יתר מהמסע בשביל הזכרונות שנראית קצת מאולצת. השירים, לעומת זאת, הם ההיילייט האמיתי של הערב. משיר הנושא של הסדרה, "לא כולל שירות", שפותח את המופע כמובן, ועד אחרון הקאברים, הביצועים הקוליים היו אפילו טובים מפעם והתזמורת הייתה מצוינת.
מדהים במיוחד היה לראות איך המעריצות זוכרות כל מילה ומילה בשירים המקוריים של הלהקה. מדובר בשירים שלא התנגנו לאורך העשורים ברדיו וממש לא תמצאו בספוטיפיי, ועדיין, גם 35 שנים אחרי, המילים כאילו זולגות מעצמן מהפה. שירים שלא זכרתי שקיימים כמו "כוכבים באופרת סבון" המשעשע או הבלדה שהרטיטה אותי כילד, "מקומך הפנוי", פתאום קמו לתחייה מחדש, כשהקהל משמש מקהלת ליווי נרגשת לאורך כל המופע.
רגעי השיא נרשמו בקאברים הכי מפורסמים של הלהקה. "צעיר לנצח" שקיבל משמעות חדשה בגרסה הבוגרת של הלהקה; "עוף גוזל", שהוקדש לחיילי צה"ל ולאמהות שלהן (איך לא?), שלא מעט מהן ישבו בקהל; וכמובן "שירו של שפשף" הרלוונטי מתמיד בימי מלחמת "יחד ננצח". יחד, כן, כולם ביחד. כן, ללכת יחד אל האור. זה בדיוק ההמנון שכולנו צריכים עכשיו.
הביצוע הקסום של שיר גוטליב ל"חלום קטן" הבהיר לי בדיוק למה התאהבתי בה כל כך כילד. סוד הקסם קשה לפיצוח, אך אין ספק שזה קשור בקול ובכריזמה בשילוב עם העיניים היפות ומלאות ההבעה שלה. בסולו המפורסם ביותר של אלינור אהרון ל"כמו תפילה" האגדי של מדונה, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת ולא עברו שלושה עשורים מאז. אלינור נראית בדיוק כמו פעם, נשמעת בדיוק כמו פעם ואפילו עם אותה כוריאוגרפיה מביכה בדיוק. תענוג צרוף.
בסופו של דבר, הכוח האמיתי של המופע הוא לא בהתרפקות הנוסטלגית, אלא באיחוד עצמו. לא רק של הלהקה, גם של הקהל. כל המעריצות השרופות שהגיעו מכל קצוות הארץ השילו מעצמן שלושים שנה לשעה וחצי והפכו שוב למקשה אחת, מאוחדת וצעירה להפליא. מקשה שבזכות הסגידה ההיא לצעירי תל אביב תישאר צעירה לנצח.