לפני קצת יותר מעשור, דיסני החלו להפיק עיבודים "חיים" לקלאסיקות האנימציה שלהם. למעט יוצאי דופן, למשל החידוש הראשון ל"מלך האריות", הסרטים הללו לא הותירו חותם מיוחד. הם הצליחו יותר או פחות, אבל לא הסעירו את העולם ונשכחו די במהרה.
בשלב מוקדם, התופעה הזו הפכה לרוטינה, ואף אחד כבר לא התרגש ולו קצת מריימיק נוסף מן הסוג הזה. בשלהי דצמבר, למשל, עלה לאקרנים עיבוד לייב אקשן נוסף של "מלך האריות", והאדמה לא רעדה.
לעומת זאת, כבר כמה חודשים שהתעשייה, התקשורת והרשת לא מפסיקים לדבר על דבר אחד - העיבוד המחודש ל"שלגיה". הסיבה היא לא רק שהמקור הוא סרט האנימציה הארוך הראשון של דיסני ומן הקלאסיקות הקולנועיות הגדולות האהובות אי פעם, אלא בעיקר הליהוק של הסרט החדש.
את תפקיד שלגייה מגלמת רייצ'ל זגלר, אחת הכוכבות העולות בהוליווד, ומי שמאז פרצה ב"סיפור הפרברים" של ספילברג לפני כמה שנים רואים אותה בכל מקום. היא חצי לטינית. מגיבים רבים, תקראו להם איך שתרצו, זעמו על כך שליהקו דווקא אותה לתפקיד של הנסיכה הצחורה, אבל זו לא הבעיה היחידה.
זגלר היא גם סמל של הדור הצעיר הפרוגריסיבי, ובהתאם לכך מתחה ביקורת מוצדקת כמובן על השמרנות הפטריאכלית והסקסיסטית של "שלגיה" המקורי. זה הקים עליה את השמרנים שמעריצים את הסרט ההוא ושונאים דיבורים כאלה באופן כללי, והם בין השאר מילאו את יוטיוב בסרטונים עם כותרות כמו "כך רייצ'ל זגלר הרסה את 'שלגיה החדש'/לעצמה את הקריירה", עוד לפני שהחידוש בכלל עלה לאקרנים!
כיאה לדור שהיא מייצגת, זגלר היא גם פרו-פלסטינית, אף שכלל לא בטוח שהיא יודעת למקם את פלסטין על המפה, וטרחה למשל לקנח ציוץ על הטריילר של "שלגיה" עם ההכרזה "פרי פלסטיין" (מה הקשר?). ולמה זה פיקנטי? כי מי שמככבת כאן מולה בתפקיד המלכה הרעה היא לא אחרת מאשר השגרירה הישראלית הבולטת בהוליווד, גל גדות, מי שה-BDS קרא להחרים עוד לפני השבעה באוקטובר. הדיווחים מאחורי הקלעים שמחו לרמוז על מתיחות בין השניים, שניכרה גם בצילומים המשותפים שלהן באירועים למיניהן, ובעובדה שלא התראיינו יחד. מה הן כבר היו אומרות? "תמותי/תמותי גם?".
אז מה יש לנו פה? איזו סמטוחה נהדרת. חסידי דיסני קוראים להחרים את הסרט בגלל חילול הקודש, השמרנים קוראים להחרים אותו בגלל זגלר, והליברלים קוראים להחרימו בגלל גדות. לפחות במקרה האחרון, הם דווקא אמורים לשמוח מהליהוק שלה. זה לא שהיא מגלמת את אמא תרזה. היא מגלמת את המלכה הרעה, שכולם שונאים מלכתחילה וככל שהסרט מתקדם, יש עוד סיבות לשנוא אותה. שונאי ישראל היו אמורים לצהול, אבל ממתי הם טורחים לצפות במשהו לפני שהם מגבשים דעה, או להיות רציונליים. זה גם המקום לציין שוולט דיסני היה אנטישמי ידוע, וכי לפי המיתוס, "שלגייה" היה הסרט האהוב על היטלר, כך שיש אירוניה מסוימת בכל מה שקורה עכשיו.
מילא, נעבור לסרט עצמו, שסוף כל סוף עלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון, כך שאפשר לדבר עליו ולא מסביבו. הביצועים הקופתיים שלו עוד לא ידועים כך שאי אפשר להפגין חוכמה בדיעבד ולדעת אם צריך לנתח כמו הצלחה או כמו תאונת רכבת, אבל דבר אחד ניתן לומר: "שלגיה" הוא הפתעה לטובה. מכל העיבודים הללו של דיסני, הוא מהיחידים שמצדיק את קיומו, ויצאתי ממנו עם חיוך. יש גם חדשות רעות: גל גדות היא הדבר הכי רע בו, ולא בקטע טוב. ובהזדמנות זו נציין: הסרט מוקרן אצלנו בדיבוב לעברית, בו גדות מדבבת את עצמה, משהו שלא עשתה כש"וונדר וומן" הופץ כך.
את הסרט ביים מארק ווב, מי שפרץ לפני כעשור וחצי עם "500 ימים עם סאמר" הפולחני ומאז לא מימש את ההבטחה. העלילה דומה למקור, עם התוספת של שחקניות בשר ודם כמובן, ונאמברים מוזיקלים חדשים. המלכה הרעה, בגילומה של גדות, נחושה להיות הכי יפה בממלכה, וכשהראי שעל הקיר מגלה לה שהנסיכה בגילומה של זגלר יפה ממנה, אתם כבר יודעים מה קורה: שבעה גמדים, תפוח מורעל, נשיקה מנסיך וכל שאר האלמנטים שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית.
עם זאת, העיבוד המחודש מוסיף לא מעט טוויסטים, ובטח שיותר מן העיבודים העכשוויים האחרים של דיסני. נתחיל עם הקוסמטי ביניהם: כאילו שהיו חסרים סקנדלים, היתה גם תרעומת סביבו בגלל ייצוג הגמדים, אז הפעם החליטו להציג אותם באמצעות אפקטים דיגיטליים ולא עם שחקנים אמיתיים. בשלב מסוים נכנס לעלילה נמוך קומה אחר, שהוא לא חלק מן השביעייה המקורית, ואותו דווקא מגלם שחקן אמיתי, והוא מתגלה כאחת הדמויות המוצלחות פה.
מעבר לכך שהנסיכה הפעם כהה יותר, "שלגיה" החדש גם נותן לה יותר כוח ומשקל. כבר מההתחלה מכריזים פעמיים שהיא נולדה להנהיג. זה מה שאכן קורה, כשמתברר כי מרכז הכובד העלילתי של הסרט פוליטי יותר מאשר רומנטי.
בהקשר זה, השינוי הכי משמעותי בסרט הוא הדמות של הנסיך על הסוס הלבן, שהופך ליקיר לבה של שלגייה. כאן, הוא מעין רובין הוד - מנהיג של כנופיית גנבים שפועלת ביער. הכנופייה הזו מייצגת את העמך, ונלחמת בשלטון של המלכה הקפיטליסטית. היא הרסה כל חלקה טובה בממלכה, פילגה את נתיניה, לקחה את ההון לעצמה ולמקורביה והנהיגה משטר כלכלי שמיטיב עם העשירים ופוגע בעניים (רואים למה ליהקו את גדות? בכל זאת היא גדלה במדינה שמכירה היטב מנהיג כזה).
וכך, בניגוד לעבר, החטא הגדול של המלכה לא רק קשור ברדיפתה אחר יופי, אלא בעיקר בצורת השלטון ובתפיסה הכלכלית שלה. מנגד, הנסיכה הטובה לא רק מייצגת טוהר לב, אלא גם מודל שלטוני וכלכלי אחר. אם תרצו, יש לנו פה עימות בין איין ראנד וקרל מרקס, והגיבורה הצעירה עושה כמובן את הבחירה הנכונה, ולוקחת על עצמה להנהיג את הכנופייה העממית, שפועלת כמו קומונה של ממש.
האתגר הכי גדול של הסרט היה מה לעשות עם הסצינה הכי איקונית והכי שנויה במחלוקת במקור, שבו הנסיכה מתעוררת לחיים אך ורק בזכות נשיקה של הנסיך. הפתרון די מאכזב, אבל "שלגיה" החדש מכפר עליו כשהוא מוסיף לו עוד תפנית עלילתית משמעותית ומפתיעה. היא מובילה לדימויים שמזכירים את המהפכה הצרפתית יותר מאשר עיבודים קודמים לאגדת הילדים הזו. אם הייתי פרשן שכותב באתר אמריקאי ימני, הייתי קורא להחרים את דיסני כי הם מקדמים כאן תעמולה קומוניסטית.
ישי קיצ'לס ואבנר על "שלב החשמל" בנטפליקס ותפקידיו הגדולים של ג'ין הקמן
כך או כך, "שלגיה" הזה בהחלט מצדיק את קיומו, כי הוא לוקח את המקור ומוסיף לו רעיונות מעניינים ורלוונטיים. זה לא קרה עם "היפה והחיה" או "מלך האריות", למשל, אבל הנה זה קורה פה.
ולגבי הביצוע: הסרט מהנה בסך הכל, בעיקר כי הסיומת שלו מלאת תנופה ומצליחה להותיר טעם טוב בפה. הנאמברים המוזיקליים חביבים, הבימוי מיומן, וערכי ההפקה והאפקטים טובים, כמצופה מפרויקט שעלה 209 מיליון דולר.
הבעיה הגדולה היא המשחק: בסופו של דבר, ניתן לומר שאת תצוגת המשחק הכי טובה פה נותן התפוח. אנדרו בורנפ סתמי למדי בתוך הנסיך שאמור להיות רוח סערה, ורייצ'ל זגלר נראית כמי שמאה הפרויקטים האחרים שהיא מעורבת בהם עניינו אותה הרבה יותר מאשר הסרט הזה. וכאן הגענו סוף סוף לפיל שבחדר - גל גדות.
אפשר להבין למה ליהקו דווקא את גל גדות. בהוליווד אוהבים לתת לכוכבים תפקידים שמנוגדים לאופי שלהם, ואחרי שגילמה את הטוב המוחלט בתפקידה כוונדר וומן, זה נשמע מגניב על הנייר לתת לה את התפקיד ההפוך.
אלא שזה פשוט לא עובד, ולא משכנע. כשגדות פוקדת הכרזות כמו "קח אותו ותדאג שבכל הארמון ישמעו את הצרחות שלו", מי מאמין לה? אולי מי שכל דבר במבטא ישראלי נשמע לו מרושע, אבל לא הצופה הנייטרלי. קשה לגלם נבל או נבלית מוצלחת, ולא סתם המעטים שעשו זאת נכנסו היישר לצמרת פנתיאון ההופעות הקולנועית. גדות לא עומדת באתגר, ולא משכנעת כמישהי שהיא לא סתם מרשעת, אלא אימלדה מרקוס על ספידים, עם לשון סרקסטית ונטיות סדיסטית. בשלב מסוים מגיע טוויסט סטייל "The Substance" והיא משכנעת עוד פחות כקשישה מרשעת ומפלצתית.
אז באופן אירוני, לשונאי ישראל יש סיבה לחגוג: לא רק שדיסני משמיעים לכל העולם סדיזם במבטא צברי, אלא שגדות עושה זאת בצורה שעוד עלולה לזכות אותה במועמדת לראזי. לא ברור איך השערורייה סביב "שלגייה" עוד תתפתח, אבל תהיו בטוחים שבעיבוד המחודש ל"גיבן מנוטר-דאם" כבר לא ילהקו ישראלים.