מאיר יערי, האדמו"ר של התנועה הקיבוצית, נפגש טרם הקמת המדינה עם קבוצה של פרטיזנים ניצולי שואה. באותה פגישה הגה את הסיסמה "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". זו הסיסמה שמלווה מאז את חניכי השומר הצעיר. זו הסיסמה של ניר עוז, שנתלתה על כרזה מאולתרת בטקס ההקמה של הקיבוץ, ומתנוססת בדגל הקיבוץ שמכסה את הסילו שמקבל את המבקרים בו עד היום. לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב. גדי מוזס הוא ההתגשמות האנושית של המשפט הזה.
תמיד יקראו לו גדי. לא גד. לא גדעון ולא גדליה. לקיבוצניקים טהורים כאלה תמיד יקראו בשם חיבה שמלווה אותם מהילדות אל כל החיים. הקיבוצים שלנו מלאים בישראלים מבוגרים עם שמות כאלה. ישראלים במלעיל. לפעמים יתווסף להם שם נוסף שמתאר את המקצוע שלהם או את הענף במשק שהם מזוהים איתו. צ'רצ'יל מהאורווה, יאיא מהמוסך, קופר המשורר. כל כך הרבה אנשים טובים כאלה איבדנו ב-7 באוקטובר. אנשים שמהם בונים מדינה. אנשים שמהאופי שלהם אפשר לייצר שכפ"צים. בגיל 80 הנפש של גדי מוזס חזקה יותר מכל ממ"ד.
פרץ הרגשות של גדי מוזס כלפי תפוחי אדמה אינו מקרי. כשאילנה דיין לוקחת אותו לחלקת גן העדן שלו, שלרובנו תיראה פשוט כמו חול עם ירקות שורש, הוא הופך לגדי איש האדמה. גדי החקלאי. גדי האגרונום. אילנה מזהה את תפוחי האדמה שהוא מכנה "גורמה" מהמותג המוכר לה מהירקן בתל אביב. זה מרגש אותו. זו הגאווה שלו. הוא היה שמח שאילנה דיין תקדיש תכנית שלמה של "עובדה" להבדלים בין הזנים אליאנס, ויואלדי ואקסקויזה. מי סופג יותר חלב וחמאה, מי מפריש יותר מים, מי בעל ריכוז עמילן גבוה יותר. איזה בקבוק יין כדאי להתאים לכל תפוח אדמה. אלה החיים עצמם.
אילנה דיין משום מה מתעקשת לדבר איתו על דברים פחות חשובים מתפוחי אדמה. הסיפורים שלו מהשבי מצמררים ומעוררי השראה בו זמנית. גדי מוזס מספר כיצד שמע מאחד השומרים מה השעה, ומיהר לייצר שעון שמש בתא בו הוחזק. הוא מספר כיצד צעד ללא הפסקה בחדר של חמישה מטרים מרובעים, ומדד את המרחק שהוא הלך בכל יום. הוא מספר כיצד אחד המחבלים ניסה להכריח אותו לאכול דייסה ופגע בו פיזית, רק כדי לקבל ממנו אזהרה של קיבוצניק בן 80 שהוא לא מסכים שהוא יעשה את זה שוב. אף אחד מהסיפורים האלה לא זוכה לאותה נימת התרגשות כמו שהוא מדבר על תפוחי אדמה.
דבר אחד כן מוציא מגדי רגש אותנטי. זה קורה כשהוא מדבר על איך הוא מרגיש שהמדינה שלו, זאת שהוא הקדיש את חייו לאדמה שלה, הפקירה אותו ואת חבריו לאנחות. "66 חברי ניר עוז מתו, על סתם, על מה הם מתו? זלמן וחיים וקופר ויורם ואיציק וירמי ושפרה מה, מה זה?", ומיד חוזר לאיזו קוליות פנימית ומתנצל בפני האורחת שלו: "סליחה שאני מתלהב. כואב לי. כואב לי מאוד".
אילנה דיין היא מראיינת מצוינת. היא יודעת לשאול את השאלות הכי נכונות, אבל בשלב כלשהו בריאיון התפקידים התהפכו, ואת השאלות הכי חשובות שאל גדי מוזס בעצמו. "ראש הממשלה, מה, הוא רוצה לשמוע אותנו? הוא רוצה להבין מה אנחנו מרגישים? הוא רוצה להבין איזה תחושות בגידה יש לנו?". אילנה דיין לא יכולה לענות על השאלות האלה. ספק אם מישהו יכול.
גדי המשיך וסיפר כיצד נשיא המדינה התקשר אליו לבית החולים, ושגריר גרמניה הגיע לבית החולים ובירך אותו בעברית - אבל לא "הרשעים". לכולם ברור מי הרשעים. עצוב, לא משנה לאיזה צד פוליטי אתה משתייך, שנורא ברור למי גדי מוזס, אדם שחווה על בשרו את זוועות ה-7 באוקטובר, סבל בשבי מידי חמאס וג'יהאד איסלמי, אבל כשהוא אומר "רשעים" הוא דווקא מדבר על יהודים. "אני חושב שראש הממשלה הזה סימן אותנו כאנשים שהוא לא רואה", הוא אומר בפשטות כמעט מתנצלת.
אף נציג רשמי של הממשלה (או "הרשעים", מי שהיה כמעט 500 ימים בשבי יכול לקרוא למי שהוא רוצה באיזה שם שאתה רוצה) לא ביקר את גדי מוזס או הרים טלפון לשאול לשלומו או לברך אותו. מדינה שלמה החסירה פעימה כשראתה אותו צועד מוקף במחבלים בחאן יונס. התמונה שלו כשהוא הולך זקוף בין המפלצות, משגר חיוך קטן של קיבוצניק, תמשיך לצמרר כל ישראלי שפוי שצפה ברגע הזה - חוץ מכמה "נבחרים" מיוחדים שלא יודעים להשתמש בוויז ולהכניס את היעד המפורש "ניר עוז".
"אני מאמין בדמוקרטיה. אני חושב שזה בסדר, אני מבין שהוא נבחר", מדגיש גדי בתמימות, כאילו הוא חייב למישהו הסברים אחרי מה שעבר, "אבל ככה להתייחס לכל מה שקרה פה? שירדן ביבס צריך להזמין אותך? אף אחד לא צריך להזמין אותך, אתה צריך להיות ראשון פה, לראות מה קרה לנו. לראות איך אפשר לעודד אותנו. לראות איך אפשר לעזור לנו".
הסיפור של גדי מוזס ראוי שיסופר בנפרד. את הגבורה שלו יש ללמד בבית ספר. את הקטע הקצר שבו הוא מסביר כיצד אלתר שעון שמש צריך להקרין לתלמידים בבתי הספר ביום העצמאות. לוחם בן 80 שהצליח לנצח צבא מזוין, כשהוא לא חמוש בדבר מלבד שכל חריף ולב אמיץ. אלא שבמציאות שלנו הוא אפילו לא יכול היה להיות האירוע המרכזי בתוך התכנית של "עובדה", שעסקה בהמשך המלחמה של "הרשעים" בדמוקרטיה הישראלית - במוקד הפעם, פיטורי ראש השב"כ.
531 ימים אחרי שגדי מוזס נלקח בשבי והחלה המלחמה, במרכז ישראל אנשים עדיין רצו אתמול למקלטים בעקבות ירי טילים ממרכז הרצועה. 59 חטופים עדיין נמצאים במנהרות בעזה. מחציתם ככל הנראה עדיין בחיים. החטופים שחזרו חיים מספרים על סכנת החיים שהם הרגישו בזמן שצה"ל הפציץ ברצועה. הם סיפרו על החברים שנרצחו באכזריות בעקבות הפצצות כאלה. זה לא מנע מאף אחד להחזיר את חיילי צה"ל לרצועה, בגשם שוטף, כדי להילחם למען מטרה שמרביתם לא מבינים מה היא. אלא שהממשלה לא התכנסה אתמול כדי לדון במלחמה או בחטופים, אלא בפיטורים של ראש שב"כ שממילא הודיע שהוא מתכוון לסיים את תפקידו.
אילנה דיין סיכמה את הנושא בצורה יפה מאוחר יותר באולפן של עינב גלילי וירון אברהם. "אתם יודעים מה עצוב בכל העניין הזה? שיש מה לדון לשם שמיים בנושא של האיזון בין הרשויות, בנושא של הצורך לרפורמה במערכת המשפט, בנושא של עסקת חטופים, בנושא של המחיר שראוי לשלם, בנושא של ההתפכחות אולי מול החמאס. יש כל כך הרבה דברים שראוי לדון בהם לשם שמיים. האנשים, שמעתם היום את יורם כהן אצלנו. יורם כהן, רוני אלשיך, אביחי מנדלבליט. אלה אנשי ימין שצמחו בימין, שמונו על ידי נתניהו. הם חרדים כמו אנשים אחרים לזה, לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית". בימים האלה, כולנו חרדים. אבל בתוך החרדה, גדי מוזס מזכיר לנו שיש דרך אחרת - לא של עייפי דרך, אלא של מפלסי נתיב. אנשים שבונים מדינה, לא אנשים שמפרקים אותה.