מור לא מעוניין בחיה ולא נמשך אליה, אבל מוצא תירוץ עלוב כדי להסביר את זה

ודאי שמעתם שמלחמת אחים לפנינו, והכוונה היא לריב המתלהט בין איילה ושחר, צמד אחים לנשק. לרגל סופ"ש הזוגות הבא עלינו לטובה ועליהם לרעה, הזוגות מתכוננים לנסיעה. המתח גואה ומתגלה עומק הפערים: הפער החילוני-דתי בין חיה למור, הפער הרגשי בין איזבל לנועם, והפער בין אופיר - ששונא שלמה ארצי, לאולה - ששונאת את אופיר. העמיסו מטענים נפשיים וצאו לדרך.

איילה ממש רוצה לנהוג, כי אם לא היא, אף אחד בזוגיות הזו לא יתפוס את ההגה. שחר לעומת זאת רוצה להיות מעצבן, ולכן מתעקש שיסעו ברכב שלו. מה הבעיה לזרום עם איילה? זה לא שהיא הציעה לך משהו מופרך, כמו סקס. חוץ מזה, אם איילה נוהגת, זה אמור להקל עליך להגביר את המוזיקה כדי לסתום לה את הפה.

אחרי שעלב בה בדרכים ישירות יותר ופחות, שחר דורש שיהיה כיף, ועכשיו הם מתחילים לריב מי מהם מבטל יותר את הנסיעה. זו כנראה איילה. כי ברגע שהיא מבטלת סופית עם הקובץ, שחר משדל אותה לחזור במילים הלוטפות, "לא חייבים לנסוע כזוג". אני חושדת שאיילה היא רק תירוץ בשבילו להגיע לחופשה. אולי זו הייתה המטרה מלכתחילה. תחשבו על זה: אוסף האנשים הכי סאחי בישראל ביחד, בטיול שנתי. זה האירוע המושלם לשלוף בו גיטרה.

בביתם, שהפך מטרגר יותר לאיילה מניר יצחק, שחר ממשיך לנסות ולשכנע אותה באינטיליגנציה רגשית של גמל, עם מילים כמו "בלי דרמה". איילה רק צריכה בן זוג תומך, אבל הוא ממשיך להתנהג כמו קואוצ'ר מהטיקטוק. איילה מבקשת חמש דקות לבד אבל האלון גל הפרטי שלה מדביק את הפער, בסוף דקות ארוכות של שיחת מוטיבציה מהגיהנום היא נכנעת ומוכנה לנסוע, אולי מתוך תשישות. למצלמה היא מספרת שהיא הרגישה שהוא "בא להיות איתה". תראו, אני לא מאשימה אותה: הכמיהה לאהבה מטשטשת סטנדרטים. מי כמו "חתונמי" יודעת את זה.

מרוב כיופים בנסיעה הם זקוקים למנוחה ועוצרים בצד לעוד שיחה של מבטים מעונים אל האופק. איילה חוזרת על הקושי להציג כיף, כי הכיף ביניהם הוא כמו הסקס, והיא לא אוהבת להיות מזויפת. שחר מאוכזב, כי הוא דווקא סבבה עם זיוף לגמרי. למצלמה הוא מדווח, לסיכום כל זה, "אם נחליט לחקור את האינטימיות בינינו, זו תהיה החלטה משותפת". הם שניהם אכן אנשים של מילים, כפי שמגדיר שחר, והמילים האלה מבשרות על אובדן הליבידו לצמיתות.

בפרקים הקודמים אור חתך מהצילומים ומהזוגיות לשבוע בפסטיבל "טומורולנד". אני אשאל בעדינות ממלכתית, תגידו, מה זה הבית זונות הזה? איך התכנית איפשרה את זה בכלל - להיעדר למשך חמישית מהזמן? ואם כבר אישרתם את הביזיון הזה, למה נגזר עלינו גם לצפות באור מתועד מהמסיבה?

אבל יש מישהי שאף פחות נהנית לראות את אור צורח בטומורולנד, וזו בר, שפינתה את הלו"ז שלה ממשמרות ומבחנים בעוד היא האחת מביניהם שעוסקת בהצלת חיי אדם. בפרקים הקודמים יעל גזרה עליה להיות בחורה כיפית וזורמת, כי יעל, כמו אור, היא ככל הנראה דוש מהטינדר, ולכן בר לא אמרה מילה. אבל בהיעדרו של אור קורה לה מה שקורה לכל "כיפית וזורמת", והוא - שמרוב ביטול עצמי, מפסיק להיות לה כיף וזורם. החיוך המבסוט של אור בשלג, כשהוא מתקשר אליה בפייסטיים, רק מחמיר את המצב. אם כבר נסעת - לפחות תסבול.

"עכשיו לא יהיו לך הסחות דעת", מחייך אור אל התלמידה החרוצה. בחיי, כמה תעופה עצמית. לנד, כפרה, לנד. למצלמות, אור מספר בתסכול: "אני לא מצליח לקרוא את הסיטואציה". לפחות את זה הוא מבין. מה שאור לא מבין, זה שהקושי בקריאת הסיטואציות לא נובע מהיכרות מועטה עם בת זוגו. הוא היה מבין אותה לגמרי אם היה מביט, נושם ומקשיב, במקום לטמון את הראש בטייץ הסקי של עצמו.

עם הנחיתה, שואלת אותו בר איך היה, ואור: "אששששששששש". אומרים "התגעגעתי", אור, זו לא שאלה פתוחה. בר שמחה בשבילו כמו סמוטריץ' בשביל החטופים שחזרו, ופותחת לפניו סוף סוף את מגילת מחשבותיה הרטרואקטיביות נגד הנסיעה שלו. אור מצטדק: "זה היה חלום שלי, איזה עשר שנים". עשר שנים, אור? זה פסטיבל, לא אקזיט.

זוהי עונת "נרקיסיסט נולד", וכשאור לא מקבל את החיזוקים אליהם הוא רגיל הוא עושה את האיזבל, והופך את עצמו לקורבן העיקרי מביניהם. בר, כמובן, מתנצלת, מנקה אחריו את הבלאגן, גם פיזית, כשהוא נעמד עם המכנסיים הלבנות שלו באמצע הפיקניק כמו מחכה להחתלה.

על ספת היעל, מספרת בר שהם "ברע". אור לא מסכים איתה, כי הוא עדיין לא הפנים לגמרי את הרעיון של זוגיות, שהיא בעצם דינמיקה בין שני אנשים, ולפיכך, אם אחד הצדדים לא מרוצה - לא ייתכן שהמצב הוא "טוב". לדעת יעל, בר נחמדה מדי (לאחר שנשלחה להיות נחמדה, סליחה, "לאפשר לאור לסחוף אותה מהקווים" או משהו כזה) וזה מבלבל את אור. זה מבלבל גם את יעל עצמה, כי היא לא נחמדה אף פעם.

בר אומרת מילים צורבות וחשובות: "אני חושבת שבנקודת זמן הזאת אתה מרגיש אליי יותר משאני מרגישה אליך". בזמן בלעדיו היא נזכרה מה זה שקט, ושזה דווקא נחמד, בטח בהשוואה לבן אדם שאוכל לך את הראש ועוזב אותך בזמן קריטי כדי לבלות עם חברים. ומה יעל לוקחת מכל זה? "כל מה שאתם מדברים עליו זה שאתם לא מסונכרנים בזמן".

- יעל, אני לא סובלת אותו.

- פשוט תפתחו קלנדר.

יעל הייתה רוצה שהמפגש הזוגות יעמיק ביניהם את האינטימיות, שהרי המפגש הזה, כידוע, עוסק בה. זו כנראה ברכת הדרך שהם היו זקוקים לה, כי בנסיעה, משהו בין בר לאור מתרכך ומשתחרר מחדש. לא ימוש מזכרוננו ריקוד השימי של אור. שיט, עכשיו מתחיל ביצוע ראפ. אני אשאר עם השימי.

לקראת המפגש, הם מסתנכרנים - ועוברים על כללי ההתנהגות מול בני אנוש, כפי שבר הכתיבה לו: להסתכל לה בעיניים, לסתום את הפה. הבחורה הזו יודעת מה היא עושה.

26 יום חיה ומור יחד, 26 ימים יותר מדי, ומור קובע שהערב "חיה הולכת להשתכר". "למה", משתובבת חיה, "אתה בונה על משהו?" - כן, להשאיר אותה שם ולברוח. לא הבנתי בדיוק לאן הם יוצאים אבל לדעת חיה, הם הולכים להיות הכי בולטים באירוע. מור כבר ראה את חיה בולטת באירוע, והוא מקווה שלא.

בדרך לשם זה הזמן להציף עוד זכרונות מודחקים מספת הגלעד וגם זמן לייצר רגעים חדשים להדחקה בעתיד. את הדייט עצמו, שבו התבלטו חיה ומור, לא זכינו לראות - כי הרי התכנסנו כאן לשמוע ערב מספרי סיפורים. וזה הסיפור מפיהם, על ספת הגלעד: מור התלהב לראות דתיות שיצאו לבלות בשולחן לידם, וחיה אמרה שהן מבזות את הקדוש ברוך הוא. מה? אבל חיה, את… מה?

כיסוי הראש, היא אומרת, זה מה שהפריע לה. מפריעה לה "מראית העין", אחד הביטויים המאוסים ביותר בלקסיקון הדתי, שתמיד נשלף כדי להעצים את חשיבותה של נראות ותדמית על פני מהות. גם בלי להיכנס לסיפור האישי של מור ואיך הדת שרטה אותו אישית - זה מעצבן. מצד שני, לפי הנרטיב של חיה, מור שאל אותה לדעתה על הדתיות, ואם יש משהו שלמדתי בזוגיות, זה לא לשאול שאלות שלא מוכנים לקבל עליהן תשובה כנה. בנוסף, כדאי להיכנס לזוגיות מרצון.

על ספת הגלעד, מור מודאג מהדתיוּת של חיה, מודאג ברמת הלא-מוכן-לזה, אבל גלעד עסוק בפרשנות קאסוטו, ומתרגם, "לפני שאני מרשה לעצמי להתאהב - אני רוצה לראות שיש טעם". הוא מפספס את הסימנים בענק; הוא מפספס יותר מאור בכל אינטרקציה חברתית. מור לא מתאהב ולא קרוב לזה. הוא באמת סולד עד עמקי נשמתו מתפישת העולם של חיה, אבל זה לא הדבר היחידי שמפריד ביניהם. בשורה התחתונה, הוא לא מעוניין בה ולא נמשך, אבל הפער הדתי-חילוני הוא הצידוק הכי נוח והכי פחות מעליב שאפשר לתת למרחק ביניהם.

"זה לא יפה שהפעם לא אמרת לי 'בואי לחיבוק'", נשענת עליו חיה, המזרחית הכי פולניה שראיתם. הסחטנות הרגשית שלה גובלת בפלילית, וזה נובע, בעיניי, מכך שהיא פשוט לא מסוגלת להתמודד עם משבר, גם לא לרגע. הקרע בינה לבין מור, לא רק כזוג אלא כבני אדם, הוא קרע אמיתי - והיא לא יכולה לשאת אותו. מבחינתה, ריב הוא אסור ומוכרחים מיד להתפייס, מה שרק מעצים, אני בטוחה, את התחושות הקשות מהצד השני, מעצם היעדר הלגיטימציה לחוש אותן.

ותחת כל הלחצים, אני חייבת לפרגן למור על היכולת לנתב את הקשיים להומור. בדרך למפגש הדמעות, הם שוב משמיעים במכונית "ואיך שלא", אולי כי זה הדבר היחידי שהם מסכימים עליו, ומור מאלתר: "שומרת שבת וגם חגים / לא מערבבת בכלים". נראה שמאז ירח הדבש בגולאג מור עבר איזה תהליך, השלים עם חייו החדשים בכלא ומוכן עכשיו להריץ קצת צחוקים, כי מה עוד נשאר מלבד להעביר את הזמן.

אולה ואופיר עוד לא יצאו מתל אביב וכבר היא עייפה. מה לעשות; לאן שלא תברחי את תקחי איתך את עצמך, ולרוע המזל גם את אופיר, שמחליט לראשונה לעמוד על שלו - באוטו הזה לא יושמע שלמה ארצי. זה הזמן של אולה גם להיעמד על הרגליים האחוריות. הייהרג-ובל שלה, זו המילה "יאללה". "כשאתה אומר יאללה", היא בוכה - או סתם אומרת, אף פעם אין לדעת - "זה נשמע שאתה ממהר לרגע הבא". מי צריך את יעל הפסיכולוגית כשיש פה את אולה, לנתח פליטות פה במשך שעתיים.

חן וברק (בשבילכם חיים שלי וחיים שלי) נראים הכי יציבים כרגע, ואיכשהו, גם איזבל ונועם, בדרכם הסובלת. לדבריה של איזבל, "לא חשבתי על זה שבמפגש זוגות יתייחסו אלינו כזוג". טוב, מה הסיכויים, הא? נועם במצב רוח טוב מדי - וזה מדאיג. היא לא רגילה שהוא עד כדי כך אדיש לעלבונות שלה. יש סיכוי שזו השמחה לפגוש, סוף סוף, אנשים אחרים.

רוני ושקד התקדמו כבר לשלב משחקי התפקידים, כשהם מגלמים את מחמוד ופטימה להקללת האיום הבטחוני שברקע. תגידו, לאן לקחו אותם, לחברון? האם הנסיעה למפגש זוגות כשלעצמה לא מעוררת אימה מספיק? לבלאגן הזה מצטרף עובר אורח אידיוט שמקשה עליהם את הנסיעה, אבל אחרי שעברו את סערת המטבוחה הם נכונים לכל אתגר, ושקד מוצא אפילו פנאי לעצור על הדרך ולהביא לרוני פרחים. בנים, רשמו לכם.

אסף מנצל את הרכב הסגור כדי לכפות על מינדי ילדים, מהלך מוזר מכמה בחינות, אבל בעיקר - כי מינדי רוצה. זה כמו שמור יכפה על חיה דת. בקיצור, כצפוי, אין פה סצנה אמיתית. גם בהגיעם למלון הכל בסדר ביניהם ומשעמם, ואסף כמו תמיד מחבק את מינדי כאילו הוא מנסה לשאוב ממנה את הנשמה, או ביציות.

הנסיעה הארוכה בהיסטוריה מגיעה לקיצה והנה הוא: מפגש הזוגות. מזוודות נישאות לחדרים וזה הזמן של אור להשחיז מבטאים, ושל איזבל - לברוח מנועם. על פי הפרומו, את פרס מלך הקרינג' הולך לקטוף השנה דווקא שחר, עם מופע שמתחיל בשיימינג לזוגות אחרים ונגמר בערבול לשונות פומבי עם איילה למול עינייהם המשתאות של המשתתפים האחרים. אולי פומביות, זה מה שהיה חסר לו. אין לי מושג, באמת, אני כבר לא מבינה כלום. אם קשת מפרסמים את ערוץ 14 וישראל עושה עסקים עם קטאר, גם איילה ושחר מסוגלים לשכב, אני מניחה.