קפיצה קטנה לסלוניקי יוון בשלהי 2024 התגלתה כאור גדול, משנחשפנו אל פרויקט צילום יוצא דופן של האמן והצלם הבינלאומי ונגליס קיריס. תצלומי דיוקן דרמטיים המציגים אנשים בני זמננו לבושים במערכות לבוש היסטוריות, עליהם מתווסף ממד שלישי בדמות רקמות בחוטי זהב, מתכות עדינות וכותנה, המשחזרות מסורות מלאכה עתיקות - פרויקט עמו הוא נודד בין מדינות ותרבויות וזוכה להציג במוזיאונים הגדולים בעולם.
באחת מפסגות הקריירה שלו ב-2022, קיריס חנך את תערוכת "מחלצות הנפש" (Raiments of the Soul) במוזיאון האקרופוליס שבאתונה, מקום הולדתו, עם דיוקנאות שהציגו את עושר המורשת התרבותית היוונית במאה ה-19. עבודות אלה, מינוס האקרופוליס, זכינו לראות ולחוות במפגש שהתקיים עם האמן בווילה קפנצי, סלוניקי (Villa Kapantzi) לקראת פתיחת תערוכתו החדשה בישראל, "ונגליס קיריס: רוקם באור, לבוש יהודי ומקומי מאוסף מוז"א".
קיריס הוזמן על ידי מוז"א - מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב - לצלם את אוסף התלבושות המרהיב של הביתן המחודש לתרבות יהודית ולפולקלור. המדובר באוסף מהחשובים מסוגו בארץ - שלמעשה נחשף לראשונה לקהל - של תלבושות שמקורן בקהילות יהודיות ברחבי העולם: בוכרה, עיראק, איראן, תימן, פולין, אתיופיה, טורקיה, ארצות הבלקן וארצות במערב אירופה.
יש בו טליתות ותכשיטים מהמאות ה-18-20, פריטי לבוש נדירים ובכללם כיסויי ראש - מטפחת משי רקומה שמקורה ממרוקו של ראשית המאה ה-20, כיסוי ראש (דוּקָה) עשוי קטיפה מתוניסיה מ-1870 או צעיף/רעלה לכלה עשוי אריג ברוקארד משי רקום ממשהד שבאיראן. כך גם מערכות לבוש מלאות - כדוגמת תלבושת כלה יהודיה מצנעא שבתימן מהמאה ה-20, הכוללת תִשבּוּךְ לוּלוּ (תכשוט פנינים ועיטורים) ומַגְרַמֶה (מטפחת מסורתית לכלה), או תלבושת אישה אתיופית, גם כן מהמאה ה-20, המורכבת משמלה (קַמִיס), יריעת עטיפה (נֵטֵלַה) וחגורה (מֵקֵנֶט), שעשויים כותנה לבנה מעוטרת רקמה עם סמלים יהודיים כמו מגן דוד, במטרה להדגיש את זהותן.
התערוכה מזמינה את באיה להתרשם ממדיום אומנתי ייחודי המשלב צילום ואומנות שימושיות בחסות כ-80 תצלומי דיוקן שהוא יצר, שמצליחים להחיות לבוש יהודי מקומי על גווניו ולהביא אותו אל המאה ה-21 באופן מרתק ומקורי.
כבר בפתח שיחתנו, קיריס דואג להסביר ולהנכיח כי התערוכה איננה עוסקת באופנה. "זה תלבושות, זה לא פאשן", הוא מכריז. "מה שאני עושה זה להפיח חיים בהיסטוריה". הצהרה מעט מפתיעה (אך מובנת בדיעבד) מפי מי שהחל את הקריירה הרב-גונית שלו כעורך האופנה של "Gynaika", אחד ממגזיני הנשים הפופולריים ביותר ביוון. כמי שמוכר בזכות חזונו האמנותי, הוא הצליח לסלול לעצמו קריירת צילום שהתבססה על שיתופי פעולה עם מגזינים מובילים כמו ווג, Elle ומארי קלייר, שהובילו לפרויקטים בינלאומיים עם ענקית הספורט פומה, בית האופנה נינה ריצ'י ועוד. מראשית דרכו, גוף העבודות של קיריס הציג צילומי דיוקן של סלבריטאים, כולל אלה של וודי אלן, הדוגמנית והשחקנית ג'רי הול, מלחין המוזיקה האלקטרונית ז'אן מישל ז'אר ועוד רבים, מעניינים וטובים. בעבודותיו, דת, טבע במיקומים גיאוגרפיים שונים והרגשות המורכבים של בני האדם באשר הם, התערבבו עם האובססיה שלו ליופי, תוך שהוא משלב על פי רוב מחווה רגישה ומרומזת לצורות ולתרבות של הציוויליזציה ההלניסטית.
אתה מחשיב את עצמך מקסימליסט?
"אני מאוד מקסימליסט. בכל תחום ואספקט בחיי. גם בכל הקשור לביתי, מה שמתבטא בעיקר באוספים על גבי אוספים שאני אוצר. יש אספנים שקונים במטרה למכור, אני לעומת זאת רוצה לחיות עם האוספים שלי".
תמיד היית כזה?
"תמיד, גם כילד. אם הוריי או הסבים שלי התכוונו לזרוק משהו, אני בן ה-5 הייתי יוצא אל הרחוב כדי לקחת את זה בחזרה. אני מאמין שכל אוביקט טעון באנרגיה, יש בו נשמה וחיים. זה מלווה את חיי ואת הקריירה שלי. גם כשעבדתי על בניין בפרויקט מסוים, נהגתי להאניש אותו".
הדברים האלה יכולים להסביר אולי את השאיפה של קיריס לקרב עבודות דו-ממד (הדיוקנאות שמצלם) אל עבר התלת-ממד באמצעות הוספת נדבך נוסף - הרקמה, שמעניקה עוד נפח, עוד עומק או חיים לעבודות שלו.
את התשוקה שלו לאופנה (ולימים ליופי, במובן המופשט יותר של הדבר) הוא ירש מאימו, Voula Kyris. כבר בגיל מאוד צעיר החל לאסוף, איתה או בלעדיה, בגדי וינטג' משנות ה-30 עד ה-60. לא אחת עבודותיו מרפררות אליה ואל מה שהיא סימלה בעבורו. מאז מותה הוא גם שומר קרוב אל חיקו את מלתחת הבגדים העשירה שהותירה, כמי שהייתה פאשניסטה מדופלמת אבל יותר מהכל המוזה וההשראה הכי גדולה שלו. "אהבתי אותה בכל מאודי והיא עדיין חיה בתוכי", הוא מתאר. "היא הייתה חברה שלי, היא הייתה אמא שלי והיא הייתה אפילו אשתי במובן מסוים. בילינו את חיינו יחד".
אימו המנוחה של קיריס
בתעשיית האופנה הוא השתלב כבר בגיל 20. תחילה כמעצב אופנה עצמאי ובהמשך כסטייליסט שהיה אמון על הפקות אדיטוריאל במגזין בו עבד. אך עד מהרה, משנודע בזכות חזון קריאייטיבי מאוד מגוון ("'ילד הפלא' הם קראו לי"), קיריס זלג גם אל מחוזות העריכה והצילום. וכך, מצויד במצלמה שקיבל מהעורך שלו ובחושים טבעיים למָטֶרְיָה - תאורה (אותה למד בכלל מהתבוננות ביצירות של ציירים דגולים), קומפוזיציה ושאר ירקות, הוא עלה על דרך המלך והתהילה. אולם לאחר כשני עשורים של קריירה מוצלחת בכל קנה מידה, ששלחה אדוות גם מחוץ לגבולות יוון, הוא מחליט לשנות כיוון.
מה השתנה בעצם? מה הרגשת שחסר לך בתעשיית האופנה?
"בעשור הראשון שלי כעורך וכצלם אופנה (מתחילת שנות ה-90 ועד תחילת ה-2000) חשתי סיפוק מהעבודה שלי. הדוגמניות הכי מצליחות מפריז היו מגיעות ליוון, שמות כמו ג'יזל בונדשן אותה צילמתי. היום אני מבין שהייתי אמנותי מדי עבור התעשייה הזו, אבל בזמנו קיבלתי חופש יצירתי מלא ולכן זה עבד. האמנתי באופנה. בתום אותן 10 שנים, מגזינים רבים כבר נפתחו ביוון והחלו 'מלחמות' על פרסטיז'ה ועל מקומות פרסום, הכל הפך להיות מאוד מסחרי. בהתאמה, נתבקשתי להתחיל לספק בעיקר תוצרים ואימג'ים סקסיים [ש'מוכרים']. כבר לא הרגשתי בנוח או מסופק בעבודתי, לא אהבתי את מה שעשיתי. המשכתי עם זה תקופת זמן מה, רק בגלל הכסף. כצלם אופנה עשיתי הרבה מאוד כסף, אבל גם בזבזתי ללא היכר כשטסתי בעולם".
במסעות האלה קיריס גם נהג לאסוף פרטי לבוש ותכשיטים מסורתיים, למשל כאפיות מעוטרות רקמה ממדינות ערב בהן ביקר. "ויום אחד התחלתי להשתמש בפריטים ובבגדים לצורך צילומי פורטרט שערכתי בסטודיו שלי", הוא אומר. כך שלמעשה תערוכות הצילום הראשונות בהן הציג בגדים שמהדהדים פולקלור נוצרו כמעט באופן מקרי.
התקופה המכוננת הבאה בחייו התרחשה דווקא על רקע משבר החוב ביוון שהחל בסוף 2009 והכניס את המדינה למיתון ממושך. "החנויות היו ריקות, הרחובות היו הומים, מפגינים מתוסכלים והמגזינים פשוט נהרסו. ידענו שזה לא יחזור לעולם להיות אותו תור הזהב שחווינו בניינטיז", קיריס מספר. "אבל במקביל לכל המתרחש, התחלתי לזקק לעצמי את הדברים והבנתי שלא אופנה זה מה שאני אוהב, אלא תלבושות. בגדים שנשענים על טרנדים ואופנות מתחלפות מחזיקים מעמד לזמן קצר בלבד, ואת המגזינים אנשים בסוף זורקים. בעוד שאני רציתי לעשות משהו שיישאר".
בעיצומו של המשבר במדינתו (שנמשך עד שנת 2017), וכשהוא כבר דמות מפורסמת ומוערכת, קיריס הכיר את אנטולי ג'ורג'יב, יוצר רב-תחומי שבין היתר התמחה ברקמה. אנטולי הופך מחבר לשותף ולימים אסיסטנט הצילום שלו. "תקופה ארוכה הכל היה סגור ביוון והפסדתי כספים רבים. ברגע מסוים לא היה לנו אפילו מה לאכול, אימי הייתה שבורה מכל המצב. אז הצעתי לאנטולי שנתחיל לעטר כריות וננסה למכור אותן. הפרויקט תפס תאוצה והצלחנו למכור יותר מ-500 כריות. הבנתי שעלינו פה על משהו, אבל החלטתי שאנחנו מפסיקים עם הכריות כי זה מסחרי מדי. החלטתי שאנחנו נעשה רק דברים לגלריות".
משכך, הוא פיתח שפה יצירתית-אינטרדיסציפלינרית המשלבת בין צילום ייחודי לבין טכניקות רקמה מסורתיות. יותר ויותר קהלים החלו להיחשף לעבודות, הצעות משלל מדינות, מציירים וממוזיאונים בעולם החלו לזרום. אך על אף שהשותפות היצירתית ביניהם נחלה הצלחה הם החליטו להפריד כוחות ("אנשים משתנים אחרי אקרופוליס, אנטולי השתנה"), וקיריס? הוא המשיך קדימה בכל הכוח.
ואיך נראה תהליך העבודה? "זה מתחיל כבר בשלב של הצילומים, שקיריס צילם אשתקד בעת שהותו בישראל", פותחת ומתארת פדרה גאונלי, יד ימינו שתמיד לצידו ואף מופיעה דרך קבע בעבודותיו ("יש לה את הידיים של אמא שלי", הוא מציין). "לצילומים התלווה צוות של משמרים ואוצרים מטעם המוזיאון שמפקחים על התהליך, ומוודאים למשל שמלבישים את פריטי האוסף בזהירות רבה על הדוגמנים".
עם פדרה: יד ימינו בפרויקט וגם המוזה שלו
קיריס לוקח את זה מכאן. "השלב הבא זה עיבוד הצילומים", הוא אומר. "אני מסיר את כל הצבעים, ומתחיל להחזיר אותם לאט לאט. באופן זה אני מוודא שיש באלאנס בין כל העבודות שיוצגו. לאחר מכן צילומי הדיוקן מודפסים על גבי דפי כותנה גדולים. ובשלב האחרון (שלוקח הכי הרבה זמן) העבודות עוברות תחת ידיהם של רוקמים יוונים המתמחים בשחזור שיטות עתיקות, אשר רוקמים פרטים שנבחרו על ידי בחוטי זהב, משי, מתכות עדינות ואף פנינים או פאייטים. עם החוט (הרקמה) אנחנו למעשה עוברים מהעבר, דרך ההווה ואל העתיד. משום שאנחנו מבינים שבעתיד הרחוק ועם כמה שינסו לטפל בתלבושות מסורתיות ולשמר אותן, הן יתפוררו לבסוף. אז כשהבדים יתפוררו, הצילומים יישארו. באיזשהו מובן אני מכניס את ההיסטוריה לתוך קפסולת זמן אשר תחייה לנצח". ופדרה מוסיפה: "הארכיון הדיגיטלי של עבודותיו יתקיים למשך מאות שנים קדימה ויאפשר רפרודוקציה".
ניכר כי יש לך הערכה רבה להיסטוריה ולתלבושות מסורתיות. במקביל, אתה מפעיל מניפולציות כאלה ואחרות על העבודות שלך - בין אם אתה מוחק צבעים ואז מחזיר (כי אתה רוצה את הצבעים "שלך"), או מרמז לאג'נדות שקרובות לליבך (למשל ג'נדר-פלואידיות), וגם כשאתה בוחר מה להדגיש באמצעות הרקמה. כיצד זה מתיישב אצלך?
"מעולם לא אהבתי את הפולקלור באופן שבו בחרו להציגו בתלבושות ובמסורות. זה הצטייר כקרנבל בעיניי, ורציתי להפוך את זה למשהו רציני יותר. מכל המוזיאונים בהם אני מתעתד להציג, אני מבקש את החופש האמנותי לעשות דברים בדרך שלי. אם זה לא קורה ומנסים להכתיב לי איזה תלבושות כן להציג, איזה לא ובאיזה אופן, אז אני פשוט לא מוכן להמשיך בפרויקט. כל דיוקן שאני יוצר הוא הבייבי שלי, אני עובד מאוד קשה כדי להגיע לתוצרים ברמה שהצבתי ושהגעתי אליה, אז לא איכנע לתכתיבים. כפי שאני רואה את הדברים, מה שניבט מבעד לעבודות שלי זה קדושה (ולא דת), שיכולה לדבר למגוון עמים ותרבויות. לפעמים באמת קשה לקבוע אם האובייקט המצולם הוא גבר או אישה וזה מכוון, אבל יותר מהכל הם צריכים להיות פואטיים". בעבור זה, אגב, הוא מאיר את עבודותיו בתאורה דרמטית בואכה קודרת, כזו שהופכת את הדמויות המצולמות לגדולות מהחיים. אלוהיות כמעט.
אם יש דבר אחד שאתה מקווה שאנשים יצאו איתו מהתערוכה, מה זה יהיה?
"אני רוצה שאנשים יצאו מהתערוכה בתחושה שהם 'טעמו' יופי, אבל גם נשמה. מאותה סיבה אגב, אני עובד עם מלחין שיוצר מוסיקה מקורית עבור כל תערוכה שאני יוצר. אני רוצה לעורר את כל החושים".
כאן המקום לציין כי שום דבר לא באמת מכין אותך לפאר, הוד והדר, להיסטוריה העשירה ולמלאכת היד (העדינה אך בולטת, מרגשת אפילו) אשר משתקפים מבעד לעבודותיו אלא ברגע שנעמדים פיזית מולן.
אוצרת התערוכה: רז סמירה. אוצרת משנה: מאיה כהן-מוסק. מיקום: מרכז רוטשילד, מוז"א מוזיאון ארץ ישראל - חיים לבנון 2, רמת אביב | התערוכה תיפתח בתאריך 28/11/2025 ותינעל ב-30/11/2025.
הכותבת הייתה אורחת של מוז"א בסיור עיתונאים לסלוניקי, יוון