רוצחים סדרתיים תמיד ריתקו את יוצרי הקולנוע והטלוויזיה. חניבעל לקטר, ג'פרי דאהמר, איילין וורנוס, דקסטר מורגן וטד בנדי הם רק קמצוץ מרוצחים סדרתיים שראינו על המסך הגדול והקטן כאחד, חלקם אף הפכו לגיבורי תרבות של ממש (וזה מבלי להרחיב על כך שכמה מהם היו אנשים אמיתיים לגמרי, מה שמעלה לא מעט שאלות מוסריות על אלו ש"מתאהבים" בהם).
למרות שלא כל רוצח סדרתי, פיקטיבי או אמיתי, זוכה לקבל הכרה הוליוודית, אין ספק שהציבור צמא לצפות בסיפורים הללו, ויעידו על כך שלל סדרות הפשע האמיתי שמציפות את הטלוויזיה שלנו בשנים האחרונות. מיני-סדרה חדשה כזו היא "האפי פייס", שעלתה מוקדם יותר השבוע לשידור ביס, הוט, סלקום טי-וי ופרי טי-וי. היא מביאה לקדמת הבמה את סיפורו של קית' האנטר ג'ספרסון, רוצח סדרתי קנדי-אמריקאי שהתפרסם בשנות ה-90 לאחר שרצח לפחות שמונה נשים (שטען שרצח כ-160), אותו מגלם דניס קווייד הוותיק ("טראפיק", "הרחק מגן עדן").
בשונה מסדרות אחרות מז'אנר הפשע, הסדרה לא מתמקדת בעיקר בדמותו של ג'ספרסון, אלא דווקא בזו של בתו, מליסה מור, שכתבה שני ספרים מצליחים ושהייתה שותפה לפודקאסט שעסקו בסיפורו של אביה, ושעליהם היא מבוססת.
"אני חושבת ש'האפי פייס' מעניקה לצופים נקודת מבט חדשה על סיפורים כאלו, שבדרך כלל מפוקסים על הרוצחים עצמם, ולא על האנשים שסביבם, אלו שמושפעים גם הם ממעשיהם", היא מספרת בריאיון זום בלעדי לוואלה תרבות לרגל עליית הסדרה. "לפעמים אנשים שוכחים שלרוצחים יש משפחות, יש הורים, אחים ואחיות, אפילו ילדים, וכולם צריכים ללמוד איך להתמודד עם המצב הזה. הסדרה מראה כיצד אפילו ילדיי מושפעים ממעשיהם של אבי, והיא מציגה את ההשלכות של מה שקורה כשיש במשפחה שלך רוצח".
סיפורה של מור, שמשמשת כאחת ממפיקות הסדרה, הוא לא מאותם סיפורים על משפחה מושלמת מהאגדות. כשהייתה בת 15, היא גילתה שאביה הוא רוצח סדרתי שהרשויות במדינה ניסו להניח עליו את ידיהן במשך זמן רב (לאחר שזה קרה, אגב, הוא קיבל עונש מאסר עולם מבלי אפשרות לחנינה). היא החליטה לשנות את שמה וניתקה כל קשר עם העבר שלה, אך כמובן שזה חוזר ומתפוצץ לה בפנים שנים אחר כך, אחרי שכבר הקימה משפחה משל עצמה - ולאחר שהרגישה שהיא הצליחה להסתיר מסביבתה את העבר הקשה שלה.
איך הרגשת לצפות בסיפור שלך על המסך?
"מצאתי שזה היה מאוד תרפיוטי, זה העניק לי תחושה של הערכה עצמית להישרדות, על כך שזכיתי לספר את הסיפור הזה, וגם הכרת תודה לאנה-לי אשפורד (השחקנית המועמדת לאמי ולטוני שמגלמת אותה, הזכורה מ"הסקס של מאסטרס" ו"ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס", ע"א), שהציגה מה נדרש כדי לעבור מצב כל כך אפל. זה סיפור לא קל בכלל והיא תפסה אותי בְדיוק גדול. זה היה מדהים לצפות בזה על המסך".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
כמו טיפול פסיכולוגי
על אף שז'אנר סדרות הפשע האמיתי הפך בשנים האחרונות עמוס לעייפה, העובדה שתשומת הלב ש"האפי פייס" לא מופנית אל הרוצח הסדרתי כפי שהצופים הורגלו באין-ספור מקרים אחרים, אלא דווקא בסובבים אותו, מעניקה למיני-סדרה נקודת מבט לא אופיינית. ג'יימס ווק ("מד מן", "השומרים") ותמרה טומאקילי ("לייקרס: קבוצה מנצחת"), שהתראיינו גם הם לוואלה, מסכימים בעצמם עם הטענה הזו.
"אני מרגישה שהסדרה היא חלק מתהליך ההחלמה של מליסה, כי היא עוקבת יותר אחר הפרספקטיבה האנשים שהושפעו מהמעשים הנוראיים האלה, ולא אחר אלה של הרוצח", אומרת טומאקילי. "היא מצליחה להציג כיצד הם בעצם מתמודדים, מחלימים וממשיכים הלאה מהאלימות שסבבה אותם".
לדעתכם הצופים עלולים לחשוב שהסדרה מהללת רציחות? את ג'ספרסון עצמו?
טומאקילי: "אני לא אוהבת דברים מפחידים, אבל הדמות שאני מגלמת לא חוששת להתמודד מול האלימות, בגלל זה אני אוהבת להיכנס לדמויות של אנשים בטוחים וחסרי פחד, והגישה של הסדרה באמת הרגישה כמו הזדמנות טובה לספר את הסיפור בדרך חדשה, בנקודת מבט חדשה".
ווק: "ממש לא, ההפך! בעוד סדרות אחרות עושות זאת, למליסה, בתור בתו של רוצח ה'האפי פייס', היה חשוב מאוד שהסדרה לא תהלל אלימות, אלא שהיא תתרכז בפסיכולוגיה ובטראומה שהם גרמו לכל המעורבים. עבורי, הסדרה עוסקת יותר בטראומה בין-דורית ובמה שקורה למשפחה כשמישהו עושה משהו כל כך אלים, וכיצד הדבר משפיע עליהם. היא מראה צד שונה של פשעים שחשבנו שלמדנו להכיר".
ומה יש לשני השחקנים לומר על קווייד, ששמו הולך לפניו והיה חלק בולט בהחלטה שלהם לקחת את התפקיד? "משחק זה כמו טניס - ברמה כזו, אתה משחק מול מישהו שדורש ממך להיות טוב יותר, ודניס הוא לא רק חתיכת שחקן מעולה, אלא גם בן אדם אדיב מאוד, כך שזה פשוט בלתי אפשרי שלא תעשה את כל המאמצים כדי להתעלות על עצמך", אומר ווק.
דברים דומים אומרת גם טומאקילי: "אהבתי את זה! יש תהליך למידה מסוים כשאתה עובד עם שחקן מבוסס כמוהו. יש כבוד גדול כלפיו, אבל יש גם ביטחון מסוים כשאתה עובד עם מישהו כזה. זה אחד הדברים שהכי אהבתי בלעבוד מולו - הוא עובד כבר זמן רב מאוד ויודע איך לעבוד, ואתה פשוט צריך להיות בטוח באיך שאתה עובד מולו. זה נשמע קשוח, אבל זה היה נהדר".