מוסר כליות

השאלה מיהו אנושי היא אולי אחת השאלות הרצחניות ביותר בהיסטוריה. נדמה שרוב מי ששאל שאלה זו החזיק מראש בתשובה - אני הוא האנושי, או מי שזהה לי. האנושיות היתה לרוב הגדרה כוחנית. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, וכך גם המושגים באמצעותם אנו ממיניים את העולם לא נחתו משמים אלא הוגדרו על ידי בעלי הכוח. השאלה מיהו אנושי היא שאלה שנועדה להכשיל. מי שמו?צ?א ממעגל האנושיות הוא חסר זכויות, אפשר להכות אותו, לנצל אותו, להשתמש בו ולהשליך אותו כשאין בו צורך. מושג הלא-אנושי פתח את הדלת עבור כיבושים אלימים ומנצלים, שיעבוד ואף השמדת עם. הם אינם מרגישים דבר, הם אינם בני אדם.

ב"התמימים הקדושים" של הסופר הספרדי מיגל דליבס (סדרת לטינו) קובע מעמד האדונים את הגדרת האנושיות. בשתי האחוזות הספרדיות שמופיעות בספר חיים המשרתים לפי רצון אדונם. חייהם כרוכים באורח החיים, בתשוקות ובגחמות של האדונים. הם אינם אלא כלי שימוש, או אפילו כלבי ציד מאולפים. וככלבים, עליהם לכשכש בזנבם בשמחה ובהוקרה על עצם קיומו של אדונם. האדונים מנצלים את המשפחות המשועבדות להם ללא כל מוסר כליות. מדי פעם זורקת הגבירה מטבעות לאומללים והם חוגגים את טוב לבה. האדונים רואים את המשרתים כלא-אנשים. הם מתאכזרים אליהם, משתמשים בנשים למטרות מיניות, מלגלגים עליהם והורסים את בריאותם. לנערה המוכשרת נכון עתיד מזהיר - היא יכולה להיות משרתת אישית. כשהיא מבקשת לעשות את הקומיוניון (טקס נוצרי של אכילת לחם הקודש), בעצם בקשתה החריגה היא חוצה את הגבול הקשיח בין בעלי זכויות לחסרי זכויות. המשרתים האחרים עונים על בקשתה של הילדה בצחוק. הצחוק הוא ביטוי לחוסר אפשרותם לתפוס את בקשתה המופרכת לזכות ביחס שווה. האדון מסביר זאת כך: "האנשים האלה, נכנסו להם כל מיני רעיונות, הם מצפים שיתייחסו אליהם כמו אל בני אדם, וזה בלתי אפשרי, כמו שאתם רואים".

ציפייתם של "האנשים האלה" להיחשב כבני אדם מחלחלת בספר בזרם סמוי. כמעט בהיחבא מבקשים המשרתים לפרוץ את החומות הבצורות של הדיכוי המעמדי. רגולה המשרתת מבקשת שבניה ירכשו השכלה, הילדה ניאבס מבקשת לערוך קומיניון, הבן קירסה מבצע את תפקידו כנושא הכלים של האדון אך מסרב לתפקד ככלב מרוצה ושותק במקום לנהל דו שיח נרצע עם אדונו.

אך הדיכוי הוא גם פנימי. המשרתים צוחקים נוכח רצונה של ניאבס לערוך טקס נוצרי המיועד לבני אדם, כלומר לאדונים. למרות כשרונה, היא אינה נשלחת לבית הספר אלא הופכת למשרתת. רצון האדונים קובע ורבים מהמשרתים למדו שלא להחשיב עצמם כבעלי זכויות. אך הערעור קיים. הזרם החתרני ביותר מתגלם בדמויות "הקדושים התמימים", הלא הם המשוגעים, דחויי החברה. בברית החדשה מיוחד מושג זה לעוללים שנרצחו בבית לחם, לאחר שהורדוס, שליט פרנואיד אחר, ציווה להירגם עם היוודע על הולדת המשיח.

בספרדית תמים פירושו גם שוטה. ואכן התמימים-השוטים הם היחידים שבעצם קיומם מצליחים לפרוע את הסדר הקיים. הם עבדים, אולי אפילו עבדים טובים יותר מאחרים, כי מושג המנוחה אינו מוכר להם, אך הופעתם ותפקודם (או אי תפקודם) מבליט את האלימות והקיפאון שבסדר הקיים. הילדה הלוקה בפיגור, שאינה גדלה ונותרת "הילדה", מבטאת בצרחותיה הבלתי אנושיות מחאה על הדיכוי הקיים. גם הקשר הייחודי בין עזריאס המשרת המוגבל ובין ציפור שאימץ מייצר נראטיב מתחרה ליחסי הכוח הקיימים. עזריאס מקיים קשר של אהבה חמה בינו ובין "המילנה", ציפורו האהובה. האדון רואה את יחסיהם הייחודיים של עזריאס והציפור כאילוף ותו לא. וכך, בעוד עזריאס אוהב את ציפורו, האדון מתמחה בהרג ציפורים. רציחות ציפורים מתבצעות לאורך כל הספר. האדונים יורים בהן, ועל המשרתים לאסוף ולספור את מניין הציפורים המתות. כדי למשוך ציפורים אל מותן משתמש האדון בתור שעיניו נוקרו כדי ששירו יביא אליו את הציפורים. הציד האלים מגלם בתוכו את האטימות ואת הסבת הכאב שגורם המעמד השליט לכל הנחותים ממנו. העולם הפנימי של עזריאס הוא עולם שאמנם בנוי על מוגבלויותיו, אך הוא גם עולם של נאמנות, אהבה ורכות. עולם ששפתו המצומצמת שונה מאוד משפת האדונים השלטת.

למרות הביקורת המעמדית הברורה, לא מדובר בספר מניפסטי. "התמימים הקדושים" הוא יצירה אדירה של כוח ויכולת התבוננות רגישה. דליבס מצייר חברה על רקע משטרו העריץ של גנרל פרנקו, כשהעריצות בה נפרשת בכל נתיבי החיים. בשישה פרקים, שכל אחד מהם הוא למעשה משפט יחיד, מצליח דליבס לקיים טרגדיה של בני אדם. בשישה משפטים יוצר מיגל דליבס שיח מוסרי חשוב ומרהיב כאחת. אלה שישה משפטים של אנושיות.