הרבה זמן לא הייתה תכנית כל כך מצחיקה של "ארץ נהדרת". זה קשור לעובדה שהרבה זמן לא הייתה תכנית כל כך מדויקת של "ארץ נהדרת". מצד אחד לא ויתרו על הכוכבים הגדולים שתמיד קורעים מצחוק - בין השאר ניסים ואטורי של ערן זרחוביץ', יעקב ברדוגו של יניב ביטון ויצחק גולדקנופף של שרון טייכר. היו שם צימודים היסטריים של יאיר גולן ויאיר לפיד (עומר עציון ואלי פיניש) - אבל בעיקר היה שם ניסיון אמיתי לעשות סאטירה על התקופה, בלי לוותר על ההומור.
לא פעם נראה שהמערכונים של "ארץ" נכתבים במטרה להפוך להיסטוריים. כאלה שעוד שנים ניזכר בהם. יש להם הרבה מערכונים על-זמניים כאלה. מהסוג ששומעים ברדיו בשבת בבוקר כמו קטעים של "הגשש החיוור". אלא שבתקופה הנוכחית הסאטירה של "ארץ" חייבת להיות מדויקת להווה - וזה מה שעבד כל כך טוב אתמול. הם לא צריכים להחזיק מעמד שנים קדימה, אלא מקסימום לשבוע הקרוב.
למעט אתנחתא קורעת לענייני בידור, כשהפאנל התעסק בסרט החדש של "שלגיה" עם שני כהן הנהדרת בתפקיד גל גדות ושחר חסון בתור רייצ'ל זגלר (אולי התפקיד הכי מצחיק של שחר חסון מאז ימי אם סי מנצור), התכנית עסקה אתמול בענייני אקטואליה. זוטות כמו המיליארדים שהועברו לחרדים בשבוע בו גולדקנופף נצפה רוקד לצלילי "נמות ולא נתגייס", פיטורי היועמ"שית והדחת ראש השב"כ. בקיצור: המתקפה על הדמוקרטיה.
לזכותם של כותבי "ארץ נהדרת" הם לא עושים הנחות גם לאופוזיציה, והציגו את ההתקוטטות בין יאיר לפיד ליאיר גולן (אליו פנה בטעות קיציס בתור חבר כנסת, למרות שהוא לא) כדוגמה יפה ל"בעיה של השמאל", או לכל הפחות לסיבה שהמחאה לא מפריעה לממשלה הנוראית הזאת להמשיך להתקדם בתכניות שלה. אם זה לא היה כל כך מצחיק, זה כנראה היה מדכא.
אלא שהשיא של התכנית הגיע במקום בו "ארץ" התעסקה בחיים עצמם - החטופים שעדיין נמצאים בעזה. זה התחיל עם "ריאיון" של נהג המונית אשר בן חורין (יובל סמו) עם עומר וינקרט, שחזר ארצה אחרי 505 ימים בשבי חמאס. בן ה-22 המקסים הזה (איך המפלצות של חמאס ידעו לתפוס את האנשים הכי טובים במדינה שלנו?) זרם עם ההומור של סמו, שכלל שאלות כמו "מה היה הכי כיף בשבי?". החיוך של ונקרט, 37 קילו פחות משנחטף, מזכיר לנו למה הקמנו מדינה, ואיך לפעמים באמת יש לנו ארץ נהדרת.
אפשר היה לסיים את התכנית עם הרגע הכל כך יפה הזה, יובל סמו רוקד לצלילי "איזה יום היה לי סמואל" יחד עם עומר ואביו. אלא שזה היה שקר. קומדיה טובה אף פעם לא משקרת לצופים שלה. במקום, כהרגלם בקודש, "ארץ נהדרת" הזכירה בסיום את 59 החטופים שעדיין בשבי. הפעם היה שם גם מערכון קצרצר. שני חטופים ישראלים לא מזוהים, שיושבים עם הגב למצלמה, זוכים לראות במה מתעסקים נבחרי הציבור שלהם בימים האחרונים. ספוילר: זה לא בהחזרת חטופים.
יניב ביטון - שמעבר להיותו קומיקאי מוכשר, הוא כנראה גם השחקן הדרמטי הטוב ביותר בקאסט, זכה לכבוד המפוקפק של לגלם מחבל חמאס שאומר שזה עינוי מוגזם מדי, ומכבה להם את הטלוויזיה ומפנק כל אחד מהחטופים באופן נדיר בפיתה שלמה כפיצוי. ביטון נשא את התפקיד בצורה מושלמת. זה היה ביצוע ברמה שייקספירית. אפשר היה להרגיש את הטרגדיה בקישקעס. לעזאזל, הם ממש פה מעבר לגבול. חיים.
זה לא מערכון שישמיעו ברדיו עוד שנים. זו לא המטרה. זו הייתה סאטירה קצרה ומדויקת, שירתה חיצים אל השלטון אבל גם על התקשורת המקומית שרודפת אחרי הסערות שמייצרים הפוליטיקאים הישראלים ומזניחה את הנושאים המהותיים. היכולת של מולי שגב ואנשי "ארץ נהדרת" להכריח אותנו להסתכל למציאות בעיניים חשובה יותר מהיכולת שלהם להצחיק. כשהם מצליחים לעשות את שני הדברים, זו עדיין פסגת הטלוויזיה המקורית שלנו.
כשהמערכון על החטופים הסתיים בשקט מהדהד, "קשת 12" המשיכה אל גיא פינס, כי ככה זה - אבל אנחנו נותרנו עם תזכורת מטלטלת שלא תעזוב אותנו. זה הרגע שבו "ארץ נהדרת" חורגת מגבולות הבידור והופכת לחלק מהמצפון הקולקטיבי שלנו. בעולם שבו הכל נהפך לפוליטיקה והפוליטיקה נהפכת לבידור, דווקא תוכנית הסאטירה היא זו שמחזירה אותנו לקרקע המציאות ומזכירה לנו מה באמת חשוב. לפעמים נדרשים דווקא הליצנים כדי להזכיר לנו את האמת הכי טראגית - 59 אנשים עדיין מחכים שנפסיק להתעסק בשטויות ונחזיר אותם הביתה.