"בגיל עשרים, זה היה הזמן של הבוהמה שלי", כתב שארל אזנבור בשירו המפורסם "לה בוהם" ב-1965. האודה לבוהמיינים של אזנבור אמנם נכתבה בפריז, אבל במשך שנים היא זכתה למקום של כבוד בתל אביב. בשבוע שעבר עברתי בדרך לאופרה "לה בוהם" ליד כיכר החטופים, והרגשתי כיצד זמן הובמה שלנו הולך ומתפוגג. צעירים שעסוקים במאבק כדי להחזיר את אחיהם - צעירים בעצמם - מתוך השאול העזתי. צעירים, וגם צעירים הרבה פחות, שנאלצים לצאת שוב להילחם על המדינה היחידה שיש להם. צעירים מוכשרים שתורמים את האמנות שלהם למען החיים עצמם. ואז, לשעתיים וחצי, התנתקתי מכל זה, ונכנסתי לבית האופרה.
זה היה יום שישי, יומיים לפני הפרמיירה הרשמית של "לה בוהם", וזכיתי לצפות במה שמכונה "הקאסט המשני" - אם כי לא היה בו דבר משני. להיפך, היה זה אנסמבל מרהיב ובינלאומי להפליא. פאבל פטרוב מבלארוס, טנור בעל נוכחות מרשימה וקול מדהים, היה הגילום המושלם של רודולפו וללא ספק הכוכב הבולט של הערב. לצדו, סופיה פומינה הרוסיה שרה בקול צלול כבדולח את תפקיד מימי, בעוד הבריטון הישראלי עודד רייך הפיח חיים בדמותו של מרצ'לו. לאורה אולואה הקובנית פשוט השתלטה על הבמה בכל פעם שהופיעה כמוזטה, כשהיא מלווה בג'וליאן ון מלארטס, בריטון יליד ניו זילנד, ואלכסיי בירקוס, זמר בס אימתני מבלארוס.
כל זאת בליווי התזמורת הסימפונית ראשון לציון המדויקת להפליא בניצוחו של קרלו מונטנארו, טוסקני במקורו, ממש כמו פוצ'יני עצמו. אנסמבל בינלאומי שלם על במה אחת בתל אביב. וכך, בלב המזרח התיכון, התרחש מפגש בין-תרבותי שהוא מעבר לליברטו עצמו: תזמורת ישראלית, עם סולנים מרוסיה, בלארוס, קובה וניו זילנד מבצעים יצירה איטלקית המבוססת על רומן צרפתי, העוסק בחיי הבוהמיינים בפריז של המאה ה-19.
המונח "בוהמיין" עצמו הוא סיפור של טעות תרבותית שהפכה לזהות אמנותית. במקור, המילה התייחסה לתושבי בוהמיה (אחת משתי המדינות שמרכיבות את צ'כיה של ימינו), אך בצרפת היא יוחסה בטעות לצוענים, בני הרומה. עם הזמן, המונח התגלגל לתיאור אמנים ואינטלקטואלים לא קונבנציונליים ברובע הלטיני של פריז - אותן דמויות שפוצ'יני הנציח באופרה שלו. אמנים אלו, שחיו בעליות הגג הפריזאיות, תויגו במונח שעשה מסע מרתק: משבט גרמאני עתיק, דרך אזור במרכז אירופה, תרבות הרומה, ולבסוף נחת במתחמי האמנות של פריז - עד שהגיעו לאופרה הישראלית.
וכאילו לא די בכך, שירו המפורסם של שארל אזנבור, "לה בוהם", מוסיף שכבה נוספת לסיפור. אזנבור, צרפתי ממוצא ארמני, יצר באמצע הסיקסטיז מחווה נוסטלגית לאותם חיי בוהמה פריזאיים. "אני ציירתי דיוקנאות / על כיכר דה טרטר", שר אזנבור, ובכך מהדהד את דמותו של מרצ'לו הצייר מהאופרה, ומעביר את המושג הבוהמייני אל המאה העשרים - עוד גלגול בשרשרת התרבותית הזו.
כוחה של "לה בוהם" טמון בפשטותה ובעל-זמניותה. הסיפור פשוט, אנושי, וניתן להעתיקו לכל תקופה. אמנם הרקע הוא פריז של המאה ה-19 והדמויות הן אמנים עניים, אבל באותה מידה זה יכול להיות סיפור על סטודנטים למדעי המחשב ב-2025 שמתקשים לסגור את החודש. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא המחזמר "רנט" (RENT) של ג'ונתן לארסון, המבוסס על "לה בוהם" ומעביר את העלילה לניו יורק של שנות ה-90, כשהשחפת מתחלפת באיידס. המחזמר, שזכה בפרס פוליצר, הפך לאחד המחזות המוזיקליים המצליחים בברודווי ומוכיח כי סיפור האהבה, העוני והאמנות רלוונטי בכל דור.
לזכות ההפקה היא שימרה את האווירה הפריזאית, בעיקר במערכה השנייה הססגונית עם שתי המקהלות - הבוגרת והצעירה - זו הפעם הראשונה שראיתי שעוצרים באמצע אופרה כדי לתת מחיאות כפיים והשתחוויה למקהלות. ובצדק רב, אגב.
המערכה השנייה, המתרחשת ברובע הלטיני של פריז, הייתה אמנם פשוטה מכל הבחינות. בית האופרה הישראלי הפיק בעבר הפקות עם תפאורות ותלבושות מרשימות יותר, אבל דווקא הפשטות הזאת הפכה לכובשת במיוחד. גרמן דרוגטי, מעצב התפאורה והתלבושות, הצליח באמצעות צבעוניות מדויקת לשחזר את האווירה של פריז. השילוב של המקהלות, בתי הקפה, הרוכלים והילדים יצר תמונה שלמה שגרמה לך להאמין לרגע שאתה באמת שם, בפריז של סוף המאה ה-19.
האופרה "לה בוהם" ממשיכה לעבוד דווקא בגלל הפשטות שלה. אישה שמתאהבת בשכן שלה. אהבה שיכולה לנצח עוני. יופי ואמנות שמתקיימת על רגשות, ולא על מזון. ופריז, היא תמיד רעיון טוב, אפילו אם היא רק בתמונה שמוקרנת על מסך כתפאורה.
אבל מה שעובר יפה מעל לכל הוא עניין האהבה הגדולה. הדבר שחוצה מקצועות, זמן ומרחב. כפי שנאמר בסרט "בין כוכבים" של כריסטופר נולאן: "האהבה היא הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לתפוס שחוצה ממדים של זמן ומרחב". בין אם אתה משורר עני בפריז של המאה ה-19, סופר מתקשה בניו יורק של שנות ה-90 במחזמר "רנט", או מהנדס תוכנה בתל אביב של 2025, אהבה נשארת אותו הדבר. צפיתי באופרה שעה קצרה אחרי שסיימתי לצפות בפרק האחרון של העונה השנייה של "ניתוק", והייתי המום מהדמיון ברעיון האהבה: בין אם זו אופרה סופר-ריאליסטית מהמאה ה-19 או סדרה בדיונית על עולם דיסטופי בו אפשר לנתק בן אדם מהמוח שלו לכמה שעות ביום. בסוף בני האדם הם יצורים פשוטים.
ההפקה הזו, המגיעה מבית האופרה של קלן, גרמניה, בבימוי של אייקה אקר ורגינה אלכסנדרובסקיה (מחדשות את הבימוי המקורי של מיכאל המפה) לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל, וכאן בדיוק טמון החוזק שלה. זוהי התכנסות של מסורות מוזיקליות איטלקיות, רגישויות ספרותיות צרפתיות, גיאוגרפיה צ'כית שהובנה שלא כהלכה, ופרשנויות בינלאומיות עכשוויות - הכל בערב אחד של אמנות בתל אביב, מאה מטר בלבד מכיכר החטופים. תחזירו אותם כבר, בשם היופי והאהבה.