חיים אתגר הבטיח לחשוף את האמת על הפרשה המחרידה הזו. אז הבטיח

אחד הדברים שמחפש כל חוקר מתחיל בבואו לחקור פשע כלשהו, בוודאי תיק רצח, הוא מניע. מה היה עלול לגרום לחשוד כלשהו לבצע מעשה כה נורא?

דווקא במקרה של שירי סובול, שהורשעה בשידול לביצוע פשע חמור ומחריד - רצח של אחותה, הילי, בידי מי שהיה בן זוגה של שירי - המניע לכאורה ברור: בין שתי האחיות הייתה מערכת יחסית שהמילה "מורכבת" תהיה קטנה מלתאר.

שירי הביעה תקווה שאחותה, הילי, תירצח - וכך אכן היה: דוד ערן, בן הזוג של שירי, דקר את הילי 130 דקירות שהביאו למותה.

האם צצו גילויים חדשים בפרשה, כמו למשל במקרה של רצח מפורסם עוד יותר, זה של תאיר ראדה? האם לפנינו מקרה "רומן זדורוב 2"? ובכן ממש לא: התכנית הוקדשה כולה לבדיקת מעורבותה של שירי במהלך האירועים שהובילו לרצח או במידת הרצון שלה לשבש את חקירתו. שיא הגילויים החדשים היה אמור להיות בדיקת פוליגרף שתביא, לכאורה, לחשיפת האמת.

פוליגרף הוא כלי אמין בתשעים ומשהו אחוז מהמקרים, אבל ממש כמו שוער בכדורגל או איש שב"כ למשל, יספרו ויזכרו לו דווקא את האחוזים שבהם טעה טעות פטאלית. משום כך הוא משמש ארגונים שונים למבחני אמינות של עובדיהם, אבל אינו מהווה ראייה קבילה בבית המשפט.

לא רק בבית המשפט מוטלת בספק אמינותה של מכונת-האמת, כפי שנהוג לכנות את הכלי, אלא גם בטלוויזיה: אני די קשיש כדי לזכור איך חיסלה "הפוליגרף" את הקריירה העיתונאית המפוארת של גדי סוקניק. כדי להסביר לצעירים ולרענן את זיכרונם של המבוגרים, נזכיר כי אחרי 12 שנים בהם הפך גדי סוקניק לחבר בכיר מאוד במה שהיה אז "חברת החדשות", הוא עזב אותה לטובת הנחיית שעשועון ריאליטי חדש של "רשת". במסגרת התכנית חובר אדם לפוליגרף והתבקש להשיב על שאלות אינטימיות, למשל האם בגד באשתו. הביקורות קטלו, שעת השידור שונתה, הרייטינג התרסק וסוקניק צלל מרום מעמדו אל תהום הנשייה.

חלילה לי מלאחל לאתגר גורל דומה, אבל גם אם מתעלמים מהשימוש בבדיקה, ממנה עולה לכאורה שלשירי לא היה חלק בתכנון וסיוע לרצח אחותה, הרי שהמעשה שעשה אמש הוא בעייתי. אפילו בעייתי מאוד.

למה? כבר התרגלנו שאנו חיים בעידן שבו אין אשמים בבתי הכלא אלא רק חפים מפשע. כלומר - חשודים הופכים לנאשמים, נאשמים הופכים לאשמים - ואחרי שהורשעו על סמך הודאתם, טוענים לחפותם.

אין בדברים כדי לטעון שלא היו מעולם מקרים שבהם חף מפשע חתם על הודאה כוזבת רק כדי להפסיק את העינוי שבחקירות, ובכל זאת: ממי שמואשמת בכך שהביאה את בן הזוג שלה לדקור 130 פעמים את אחותה התאומה, אפשר היה לצפות שתילחם מעט יותר על גרסתה.

תכף נחזור אל הפער הבלתי נתפס שבין חדר החקירות למכונת האמת, אבל לפני כן נלך אל הנושא היחיד שהחזיק איכשהו את המשדר הלא ברור הזה: אומללות שאין כדוגמתה. הבה ניתלה באחד האילנות הגבוהים, לב טולסטוי, שפתח את "אנה קארנינה" שלו במשפט האלמותי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות - אומללות כל אחת על פי דרכה".

ובכן, אתגר הצליח להביא את סיפורה של משפחת סובול, שהייתה אומללה על פי דרכה: אם חד הורית שמאמצת בגיל מבוגר מאוד (51) תאומות בנות שנה וחצי מרומניה. השתיים מתגלות כסובלות מבעיות התנהגותיות שונות ומתפתח ביניהן מערכת יחסים אלימה, עד שהילי מורחקת מסביבת אחותה ומתגלגלת בין מוסדות שונים.

שירי לעומתה מנהלת מערכת יחסית שהיא מציגה כהרסנית ואלימה גם עם בן הזוג שלה ומי שלימים ידקור למוות את אחותה התאומה. בכל אשר תפנה יש אומללות בשפע, חיים נטולי אושר, שמחה או תקווה. אפילו מי שביצע את הפשע המתועב מתגלה כטיפוס אומלל בעצמו - וכשכל זה קורה בשפה דלה, עם אוצר מילים מוגבל שמשקף לא רק חוסר השכלה אלא גם קושי של ממש בהבעה, עולה אצל הצופה מחנק גדול.

למרבה הצער, זהו הישגה היחיד של "חשיפה" בפרשה, שכן כל השאר לוט בערפל למרות שמבטיחים לגלות לנו את האמת. בעצם יש אנקדוטה אחת שמוציאה את משטרת ישראל רע מאוד מהסיפור. תתפלאו, זו דווקא לא החקירה של שירי שקטעים ממנה משודרים בתכנית ושהפשע העיקרי שעולה מהם הוא העילגות שבה נשאלות השאלות ובה מתקבלות התשובות.

מה כן? העובדה שבמשך שעתיים חיפשו השוטרים את הרוצח ברחבי תל אביב, בעוד הוא מסתתר בחדר הסמוך, בתוך זירת הפשע... "עד שאחד הבלשים מחליט לסרוק את הדירה", אומר אתגר ומספק רגע של הפוגה קומית בתוך הרצף הטרגי של האירועים. שעתיים חלפו לפני שמישהו "החליט" לסרוק את הדירה-הזירה ולגלות את הרוצח במרחק כמה מטרים מהגופה המדממת...? וואו.

מני ובי עולה דמותה של האם המאמצת, עורכת הדין רבקה סובול. לפחות במשפט הטלוויזיה היא יוצאת קצת מוזרה. מצד אחד מבולבלת כשהיא מספרת איך הגיעה באיחור לביתה: "המונית לא הגיעה, האוטובוס לא בא", היא אומרת לאתגר, שהיה צריך לשאול את השאלה שהיה שואל כל חוקר מתחיל: גברת, הזמנת מונית או שהתכוונת לנסוע באוטובוס?

לעומת הבלבול הזה והצגתה כאישה חולה, היא הופכת חדה כתער כאשר היא מספרת מדוע עודדה את ביתה שלא לנהל את הקרב על חפותה בבית המשפט אלא לחתום על עסקת טיעון ששלחה אותה למאסר. בכלל, הניסיון להציג את עסקת הטיעון שהיא למעשה הודאה בפשע כהחלטה של האם, רבקה, ולא של הבת שירי, נראה קצת לא מבוסס דיו.

מעל לכל זה מתנוססת השאלה שבה פתחנו: הן הפרשה נחקרה, המשפט תם, עסקת הטיעון אושרה על ידי בית המשפט, האשם מרצה עונש מאסר של 20 שנה ואף שירי כבר סיימה לרצות את עונשה, אז על מה כל המהומה? למי יש אינטרס להעלות באוב רצח נשכח, פרשה עצובה מאוד, אבל לא בהכרח מעניינת, שבה אין ספק באשר למבצע הפשע עצמו אלא לכל היותר לגבי חלקה של מי שהורשעה בשידול לפשע וכבר ריצתה את עונשה עד תום.

ומילא זה, אפילו שיא הדרמה הטלוויזיונית שהובטחה לנו, פוליגרף בשידור, מתגלה ככזב: הבדיקה לא תועדה אלא בדיעבד. גם כתב האשמה נגד הפרקליטות והמשטרה, כיוון מעניין במדינה שהיא מעצמה עולמית בעסקאות טיעון - אין כאן. איש אינו טוען שההודאה של שירי בעבירה שיוחסה לה הושגה תחת אלימות או שימוש באמצעי פסול אחר.

כלומר - כל כיוון שאליו הייתה יכולה ללכת "חשיפה" לא מוצה עד תום. סלט האומללות הזה הוגש לצופה בלי רוטב או תבלין שאמור להיות בבסיס כל מה שהוא "טלוויזיה", כך שנותרנו עם סיפור עצוב, שבסופו התברר שהעובדה החדשה היחידה שהתגלתה היא שחלפו כשעה וחצי מחיינו (ועוד בלילה שבו עוברים לשעון קיץ!) מבלי שהחכמנו אפילו במעט. זה אולי לא פשע חמור כמו לדקור מישהו 130 פעמים, ובכל זאת.