הסרט הטרי "פינק ליידי" הוא מפגש פסגה של כמה מן התופעות הבולטות בתרבות הישראלית העכשווית. הוא עוסק בחברה החרדית, מה שהפך לאחד הנושאים האהובים על הקולנוע ועל הטלוויזיה המקומית בשני העשורים האחרונים. כתבה אותו חרדית לשעבר, מינדי ארליך, קולנוענית צעירה, מוכשרת ומבטיחה שנכון לעכשיו ידועה בעיקר כאחת הכוכבות של "חתונה ממבט ראשון" - אחת מתוכניות הריאליטי המצליחות ביותר של השנים האחרונות, אם לא המצליחה שבהן; ומי שהביא את התסריט שלה אל הבד הוא ניר ברגמן, ש"כנפיים שבורות" שלו הפך אותו לפני כחצי יובל לאחד מנושאי הדגל של הגל החדש של הקולנוע הישראלי, ומאז הוא אחד מן הבמאים הבולטים בזירה המקומית.
בניגוד לרוב עמיתיו, שמקפידים להיצמד לתסריטים שכתבו בעצמם, ברגמן נוטה בשנים האחרונות ללכת בכיוון אחר ומתבסס על חומרים שכתבו אחרות. כך הוא עשה בסרט "הנה אנחנו" על פי תסריט של דנה אידיסיס וכך עשה בסדרה "שישה אפסים" על פי התסריט של נויה אורון, וכך הוא עושה גם עכשיו - ובהצלחה.
חיבורים בין כוחות כל כך שונים ודומיננטיים יכולים להוביל לתוצאות רנדומליות לא קוהרנטיות במקרה הטוב, או במקרה הטוב - לתוצאה מרתקת ויוצאת דופן. למרבה המזל, זה מה שקורה הפעם. "פינק ליידי" הוא אולי הסרט הישראלי הכי נועז אי פעם על החברה החרדית. הוא לוקח תת-ז'אנר שכבר נהיה נדוש ומעושה, ומשכיל לחדש ולהפתיע. ברגעים מסוימים, הקהל מרגיש בו כמו ריק ברגע השיא של העונה הנוכחית של "הלוטוס הלבן", כשחברו משכבר הימים פרנק מפציץ במונולוג חושפני ופרוע על נסיבות מעברו לתאילנד. כמוהו, גם לצופה בסרט הזה נותר מדי פעם רק להרים גבה ולשמוט את הלסת - כי לזה לא ציפינו.
בדומה לתסריטאית ארליך, גם השחקנית הראשית כאן היא כוכבת עולה - נור פיבק, שפרצה ב"הברך" של נדב לפיד, זכתה בדוקאביב על סרט תיעודי שביימה, "הרף התחתון ביותר", וממשיכה לעשות חיל. כאן היא מגלמת צעירה חרדית המגלה שכנופייה סוחטת את בן זוגה, ולאחר מכן גם מגלה בגין מה - מתברר כי הוא הומוסקסואל בארון, המנהל קשרים מיניים עם גברים. בסיטואציה אחרת, הקשר הזה היה מאיים על חיי הנישואים שלהם ולא יותר מכך, אבל בחברה השמרנית שבה הם חיים, לנטיות המיניות של הגבר יכולות להיות השלכות חמורות בהרבה.
אם בסרטים קודמים על החברה החרדית היה בעיקר פולקלור ויידישקייט, פה הולכים על הקצה. התסריט לא מהסס לשבור עוד ועוד טבואים, ולראשונה אי פעם להראות לנו אוננות, עלעול במגזין פורנו ואלימות מינית בתוך החברה החרדית. זה כנראה הסרט המקומי הראשון שמתרחש בקהילה הזו ומחייב אזהרת טריגר. ראו הוזהרתם.
בידיים של במאי מיומן פחות, ייתכן ש"פינק ליידי" היה גולש למחוזות הסנסציה או הנצלנות, אבל ברגמן מקפיד שלא ליפול לשם. למרות שהתסריט בהחלט מסביר למה ארליך ורבים שכמותה עזבו את החברה החרדית, הוא לא אנטי-חרדי, שלא לומר אנטישמי, כמו כמה סרטים ישראלים אחרים בנושא. עם זאת, הסרט גם לא מנסה למצוא חן בעיני כולם. הייתי בטוח שכנהוג אצלנו, הוא יילך ויתקדם לקראת סוף פתוח ודו-משמעי שמשאיר את כולם מרוצים, אבל זה ממש לא מה שקורה.
לעתים קרובות מדי בקולנוע הישראלי העכשווי, נראה שליהקו את הסרט במחשבה על השיווק ויחסי הציבור שלו. גם זה לא רלוונטי הפעם: פיבק היא לא משפיענית או יוצאת ריאליטי, אלא סתם שחקנית אופי מצוינת, כזאת שאולי לא בהכרח מוכרת לקהל הרחב, אבל בזכות "הברך" הפכה לאחת השחקניות הישראליות היחידות בשנים האחרונות שצעדו על השטיח האדום בפסטיבל קאן. אורי בלופרב, בתפקידו הקולנועי הבולט הראשון, מגלם את בן זוגה, וגם במקרה שלו נראה שעוד נשמע עליו.
השחקנית המנוסה ביותר בצוות השחקנים היא שרה פון שוורצה, בתפקיד דומה לזה שגילמה ממש עתה ב"כביש הסרגל", והשם הכי מוכר לקהל הוא גל מלכה, מכוכבות "המפקדת". היא מגלמת צעירה משוחררת לשון ונטולת נימוסין שמגיעה למקווה בה הגיבורה עובדת, והדיאלוגים שלה הם החלק הכי פחות חזק כאן - הם נראים לקוחים מסדרת טלוויזיה ישראלית בינונית, מלכודת שהסרט ברובו מצליח להתחמק ממנה.
מעל לכל השמות הללו, הכוכב האמיתי של הסרט הוא בעיני הצלם שי גולדמן, שכבר צילם את פיבק ב"הברך", והוא מן הצלמים הבולטים בקולנוע הישראלי העכשווי, ולמעשה נכון יותר להגדיר אותו כמשורר קולנועי. כנהוג אצלו, הוא מיטיב להשתמש בתשוקה הגלויה והעצורה של הדמויות, בנופים של ירושלים, באור ובחשיכה, כדי ליצור רצף של דימויים יפהפיים. יחד עם הבימוי של ברגמן ותצוגות המשחק מלאות האופי, כל אלה מבטיחים ש"פינק ליידי" לא יהיה סתם מסמך חברתי נוקב או כתבת צבע חושפנית, אלא בראש ובראשונה סרט קולנוע.
ישי קיצ'לס ואבנר על "שלגיה" ו"מכתב לדוד"
"פינק ליידי" מצליח לרתק, לסחוף ולהותיר חותם, ובגלל שאני אוהב אותו, אני גם מודאג לגביו. מי יהיה הקהל שלו? בזירה הבינלאומית הוא מוחרם כמו כל סרט ישראלי אחר. ובזירה המקומית? חוששני שהוא מעט נועז מדי לבורגנים, שהם בדרך כלל קהל היעד של הקולנוע המקומי, בעיקר של סרטים חרדים שמיועדים לחילוניים. עם זאת, הוא בכל זאת מעט שמרני מדי לקהל הפרוע יותר, גם בגלל מה שיש בו, למשל בדיחות קרש ועלילות משנה גנריות, וגם בגלל מה שאין בו. הסרט הולך על הקצה, אבל לקראת הסוף, לא הולך עד הסוף. הוא היה יכול להתפרע קצת יותר, ועדיין להישאר נאמן לערכים שלו. הוא היה יכול לאפשר לדמויות שלו לאבד שליטה לחלוטין ולעלילה שלו לרדת מהפסים. זה היה מרחיק ממנו עוד יותר צופים, אבל מספק לאלה שכן התמסרו אליו סיומת בלתי נשכחת, מבלי להתכחש למה שהתחייב לו בפתיחתו.
היה כאן פוטנציאל לעשות את זה, וספק אם תהיה עוד הזדמנות - "פינק ליידי" הוא שילוב של כל כך הרבה גורמים שונים ואיכותיים, עם תסריט כל כך יוצא דופן בתעשיית הקולנוע המקומית, שלא בטוח שנראה עוד סרט מסוגו בזמן הקרוב.