שקד אמנם חתיכת דרמה קווין, אבל רוני שיחקה לו במוח

סופ"ש הזוגות נגמר ועמו הצורך לזייף אידיליה. לאיילה לא מפריע בכלל ששחר ישן בנסיעה, כי לדבריה טוב ש"נשתוק קצת". חיה ומור קיבלו יותר מחמאות מכפי שמגיע להם, מה שמרגש את חיה ומחריד את מור. "היה לנו באמת מהמם", משכתבת חיה את ההיסטוריה בהתאם לדעת הקהל, ומאמינה לעצמה עד כדי כך שהיא מציעה לו לישון ביחד גם הלילה. מור בתגובה מחזיר אליה את השאלה, טקטיקת התחמקות מספר 1 כפי שלמד מהפסיכולוגים.

פרק של מאנפפות לפנינו, וביניהן מינדי, שמתלוננת באוטו שהיא לא יכולה יותר עם הכבדות של אסף והוא חייב להקליל. היא צודקת, אבל אי אפשר לטעון לכבדות אצל הצד השני כשאת נשמעת כמו ההתגלמות הווקאלית של משאית גרר. אבל זה ממש לא הכבד ביותר, כי הפרק לפנינו מתמקד באולה ואופיר, רוני ושקד, איזבל ונועם ובשורה על פרידה אחת שמרחפת על הכל. מזל שיש גם קצת בר ואור לרפואה. מעולם לא התגעגעתי ככה לבדיחות אבא.

שקד במצב שהכי גרוע לו להיות בו: בחתונמי. סתם, "אפאתי", לדבריו. בקליניקה הוא שמע מרוני "אני צריכה חום", ובסופ"ש הזוגות חטף מכת קור שאמבטיית הקרח ואולה החווירו לידה. נראה שאנחנו עדיין במקלחת כי רוני מתחילה במלאכת הסיבון: "אני מבולבלת בתוך התהליך, לא כלפיך". ומהו התהליך? כתיבה יוצרת? נו, באמת.

שקד לא יודע לחבק בלבול כי הבלבול הוא לגביו, ואל תחרטטו את אדון מטבוחה. רוני, שבטוחה שמוכנים להעריך כל שביב כנות מצדה, מחזירה את האשמה לשקד. כל העונה הזו צריכה להיות מסומנת באזהרת טריגר נרקיסיזם אחת ענקית. רוני, הו האירוניה, מאשימה את שקד ברעילות, וכששקד מחזיר לה בחדות שהרעילות הייתה בשולחן, מול אולה ואופיר, היא מפטירה "אבל לקחתי על זה אחריות". מה זה, אחריות כזאת לא ראינו מאז מחדל אוקטובר.

לדברי רוני, הכי ברור שהיא שם בשבילו, אבל המסרים שלה סותרים. לכן עכשיו, גם כשהיא מדברת אחרת, קשה לו להאמין. כמו העם, גם שקד התעייף מהבטחות. מכאן היא מתחילה לבכות, וכשזה לא עובד, היא חוזרת להפנות אליו אצבע מאשימה - "אתה מעז לפקפק בי". לרוני באופן כללי יש נטייה לומר דברים פוגעניים נורא ואז להיתמם, כמו למשל ביום הראשון לחופשה, שבו טיפטפה לו את דברי הקסקסה של שחר ונדהמה שהוא נפגע מהם. בשקד הרי לגמרי מותר לפקפק כבן זוג, ומותר במיוחד לזרים מוחלטים.

הנסיעה ארוכה מדי ולרוני יש יותר מדי מה להגיד. טיפ לבאות: שיחות "יחסינו לאן" מתחילים רבע שעה לפני הגעה ליעד, ולא דקה אחת לפני. שקד מרגיש כמו אחרי פרידה, ולא רק כי יסמין מועלם ברקע, פרט שרוני מבחינה בו ומשכילה לכבות בהקדם. יש אמנים ליום הזיכרון, יש אמנים לשברון לב - ולא משמיעים את מועלם לזוג במצוקה. לבסוף היא שולפת בכי פרו מקס, עד ששקד נכנע ומתנצל, כמו שכל חף מפשע היה עושה אחרי יומיים בחדר חקירות.

שיהיה ברור - זה לא ששקד מושלם. בתוך תוכו הוא דרמה קווין יותר מליהיא גרינר, ונוטה לצבור רגשות לכדי כדור שלג שתופח מעל לכל פרופורציה. מהצד השני, לא להמציא אברם: אנחנו רואים טוב טוב איך רוני משחקת לו במוח, ועוד לא ראינו התנצלות. העם דורש צדק.

בניגוד לכולם בערך, בר ואור חוזרים קורנים מאושר, ואור מפצה על שבוע ההברזה בנאום שאמור לזכות אותו לפחות בעשר נקודות ברישום הסודי של בר. אחרי הסופ"ש הזה, מבחינתי הוא עבר את מבחני ההסמכה. גם אור מרגיש מוכן: בזמן עבודת בית שחי אינטנסיבית במכון הוא מספר שזו הפעם הראשונה שאין לו דאוטס לגבי בת הזו ושהוא "אין" ל"לונג ראן". כל מה שנותר זה להכריז על ההישג בלינקדאין.

בר לדעתי מאוהבת לא פחות, אבל עדיין פגועה משבוע ההזנחה. בדאבל דייט עם חברים בר משתפת שהיא זורחת - אבל לא בזכותו. נו, תני לו, קצת, מסכן. פרשיית טומורולנד רודפת אותו יותר מהתיקים את ביבי. שלא כמו מנהיגים שחשודים בפלילים, הגיע הזמן לחון אותו.

בחזרה ממונדיאל הזוגות, אצל אולה הכל כרגיל, כלומר סבל גיהנום שלא יבייש תינוק מיצירת רנסאנס. ואיך היא מרגישה לקראת הנסיעה למשפחתו של אופיר בירושלים? "מכובדת". מהיום, זה מה שאני מתכוונת לענות לכל אדם ששואל מה שלומי. הם קונים פרחים מחנות בשם "רק אהבה", שזה בדיוק מה שחסר להם, ועל רקע השקיעה בירושלים מתיישבים להביט בנוף ההררי. "אני ממש שמח שאת פה", לוחש לה אופיר. תגובתה של אולה: "חחח".

טאץ' אפ אחרון, נזיפה באופיר להרמת המורל, ויאללה - לאירוע. סליחה, בלי יאללה. תשמעו, אני לא אומרת את זה לעיתים קרובות על "חתונמי" - אבל לזה לא ציפיתי. ראיתם איך אולה חמודה כשהיא רוצה? זה כאילו היא לא יודעת שהמשפחה שלו תצפה גם בשאר הפרקים. נושאי שיחה המרכזיים: תל אביב, חניה, בניה ברחובות - לא משהו מרתק, אבל נראה שעצם החלוקה בנטל עם בני המשפחה מאפשרת לה להשתחרר, ויותר מזה, לשיר. הזדמנות טובה להודות לה ולהפקה על הביצועים הללו, שדורשים שת"פ עם איילה וצירוף של אולה לאלתר למיזם "בין הקולות".

אופיר, שלא באשמתו, מגיע למסקנה הלא נכונה: שאולה היא הבחורה להתחתן איתה. זאת אומרת, אולי היא הבחורה להתחתן איתה, אבל לאו דווקא איתו. בנסיעה חזור, עם חלוף שיכרון השירה בציבור - החיוך שלה נובל שוב. נראה שהיא נזכרת בקונטקסט של התכנית, ולמי מכל המשפחה הזו היא שודכה.

איזבל "בהלם שעברנו את זה", נועם בהלם כללית. "אולה הרבה יותר שם (בזוגיות) ממני", היא מוטרדת, וכשאופיר ואולה במצב יותר טוב מכם - אתם באמת בבעיה. כן, הגיע הזמן לחתוך - פשוט קיוויתי, ונראה לי שקיווינו כולנו, שזה יגיע מנועם. להזכירכם, בליל הסופ"ש נועם כמעט העמיד אותה במקום אבל שוב התקפל ולקח אחריות על צער העולם כולו.

גם במכונית הוא משתתק, ואיזבל ממשיכה לחזור על אותם הדברים: היא הייתה מתה שיגידו לה על מה לעבוד, "ממש שיגידו לי - 1, 2, 3, 4 2 3 4. נועם יכול לתת לה גם חמש מאות, אבל היא לא באמת מחפשת תשובות - אלא תיבת תלונות, והתיבה הזו היא כמו תמיד, נועם.

כבר בתחילת הפרק הם מדברים על כך שאולי יישארו חברים, אבל אני שואלת, למה, נועם? בשביל מה? בנועם יש משהו מתעתע: הוא גבר-גבר שיעני לא נפגע מכלום ותמיד שומר על חיוביות, אבל לא באמת, וההתכחשות שלו לרגשותיו מקטינה אותו. בעצם, הוא מסמן ככה לצד השני שמותר להתנהג אליו איך שרוצים - ולא יהיה לזה מחיר. נועם, די. התחלנו לדבר ערבית.

אחרי סופ"ש החנק שניהם מתפצלים, ביזמתה של איזבל, כמובן. אפילו גוש הכלבה איבדה כל תקווה. מהדברים של נועם עולה שאיזבל ביטלה את פגישת הקליניקה שלהם, ועכשיו עוד תכניות משותפות מוטלות בספק. נועם מבין שזה לא מבשר טובות.

בטיימינג מושלם, את איזבל פוקד מפגש בלתי צפוי עם אמה של נועם, שההפקה אולי זימנה מהר כדי להזכיר לאיזבל למה היא עדיין שם. מילות החיבה המחויכות כלפי האמא נשמעות עכשיו כמו מילות פרידה. במקום איזבל, הייתי עושה את אותו דבר. כדאי לסיים בטוב. מקסימה ככל שתהיה אמא של נועם, יש לה פרצוף של מישהי שיכולה להטיל עלייך קללות לדורות.

החיוך של איזבל לא מזויף - היא נראית באמת זוהרת. אולי ידיעת החופש הקרב היא זו שהשיבה לה את מאור הפנים. איכשהו כולם באירוע הרנדומלי הזה מאושרים מלבד נועם, המחצרץ הכי עצוב שראיתי, וכמה עגום זה להיות במשבר תוך כדי חצרוץ. הסוף כל כך צפוי, שהתחלתי לתהות האם מדובר במניפולציית עריכה מבריקה, והזוג שהולך להיפרד הוא בכלל אופיר ואולה.

"למה אתה לא שובר את הכלים?", שואלת יעל בשביל כולנו, וזה הזמן לנער את נועם על תשובתו הרפוסה, "זה לא אני". מצטערת - מה זה אומר? אדם יכול להזדהות כרב מגדרים או כחתול, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו להזדהות כחסר עמוד שדרה. זה משהו שאם אין אותו, צריך לדאוג שיהיה.

יעל מנסה לחלץ ממנו אמירה ברורה, אך לשווא. גם מאיזבל לא מגיעה הישועה. איזבל ניחנה בהיגיון של דוש טינדר בגופיית פטמה: היא חושבת שאם תתנהג מגעיל לצד השני - לא יישבר לו הלב, ושאם לא תיפרד ממנו - היא תצא בסדר. ואכן, כשנועם נפרד מעצמו במקומה, היא נאנחת בהקלה: "אני שמחה שזה הדדי".

לא לא לא, גברת אליזבת. מה שקרה כאן, זו לא פרידה הדדית - אלא התפטרות שקטה. שמעתם על המונח הזה, של ג'ן זי? הנבלות האלה עם הסטרפלס מצאו שיטה לדפוק את השיטה: הם נשארים בעבודה בלי לעשות באמת כלום, וככה גם ממשיכים להרוויח את משכורת המינימום שלהם, וגם זוכים לפיצויים אחרי שלמעסיק כבר נשבר מהם. זה מה שאיזבל עושה - רק בפן הזוגי. אני יודעת, כי הייתי שם. את בטוחה שנפרדת מהבנאדם, אבל הוא צועד החוצה כל כך בקלילות, שפתאום מתחוור לך שרגשית, הוא נפרד ממך כבר לפני שנה.

אם כן, איזבל ונועם הם הנפרדים שלנו. לא יהיה פה טוויסט בסגנון הרלן קובן, למרות האימה באוויר. אני שמחה בשבילם. זה הזמן להשתקם ולעבוד על טריליון הבעיות שיש להם - בנפרד. "איך אני איפרד מכם?", מסכמת יעל. הבו הנה את אולה ואיילה לביצוע "שיר פרידה" של שלמה ארצי.

יעל מתנצלת על עוגמת הנפש ונפרדת בחיוך. תשמעו, היא השתפרה ביחסי אנוש. לפחות מישהו כן התפתח אישית מהניסוי הזה. נועם רוקד על מדרגות הרבנות החוצה, ואיזבל מרקדת לעבר הקמפיין אשר אורב מעבר לפינה. בקרוב: "כמו במערכת יחסים, גם עם קופת חולים לא חייבים להתחתן".

בהצלחה מתוקים, תודה רבה על רגעים מדירי שינה, מצבי כפית חריפים, אפלטוניות בשפע ודיוני חז"ל בדבר משקפי שמש והיעדרם. סוף זה תמיד התחלה של דיכאון קליני.

בפרק הבא: זוהי לא דרמת משטרה חדשה בקשת 12, כי אם טעימה מאיילה ושחר העתידיים בפריימים קודרים כמו הנשמה. גם אצל ב"ב (ברק והבוכה), נראה שהמצב מחמיר. נאחל לכולם ללכת בדרכם של איזבל ונועם.