אילן הייטנר חותך הצדה: קראו פרק ראשון מתוך ספר הנוער "יניב הלא מגניב"

זה היה בהפסקה, איפשהו ממש בתחילת השנה.
בניה ואני ישבנו על הנדנדה בחצר, על הברזל שלה מלמעלה, והשקפנו עליהם. על חבורת המקובלים האכזרית, שישבו על הברזלים בדיוק מולנו.
שונא אותם!!!
מה יש בהם שדווקא הם המקובלים?
במיוחד עצבן אותי המנהיג שלהם, יואל האידיוט הזה.
מה כל כך מיוחד בו? זה התספורת המכוערת שלו? זה הבדיחות הלא מצחיקות? ההליכה כאילו הוא מלך העולם? איך הוא נהיה מלך הכיתה ומלך בית הספר, וכל הילדים רוצים להיות חברים שלו וכל הבנות אוהבות אותו?
ומילא כל הבנות, אבל אופיר רוצה אותו?
"מה יש לך מהם שאתה כל הזמן מסתכל עליהם?" בניה קטע את מחשבותי.
"אני לא מסתכל על אף אחד, אני מסתכל ישר," אמרתי.
"הם פשוט מול העיניים שלי." ולרגע נבהלתי: יכול להיות שבניה קלט אותי, שאני רוצה להיות מקובל? אולי הוא מתחיל להרגיש שהחברות שלנו לא מספיקה לי יותר?
בניה הוא החבר הכי טוב שלי בעולם. ואפילו להגיד החבר הכי טוב שלי זה לא נכון, כי הוא החבר היחיד שלי, מכיתה א', אז עברנו בדיוק מרמת גן לרמת השרון.
אבא שלי לקח אותי ליום הראשון בבית הספר, וכל כך פחדתי מה יהיה כשאבא שלי ילך ואשאר לבד. עם מי אדבר? מה אעשה? ומה אם רק אני חדש ויצביעו עלי ויצחקו עלי? כל הדרך לבית ספר הלב שלי דפק בעוצמה. אני יודע שכל הילדים מכירים את הפחד הזה שיצחקו עליהם, אבל לי תמיד נראה שאצלי זה הרבה יותר חזק.

כשהגענו הכיתה הייתה מלאה בילדים והורים מפחידים, שנראה שכולם מכירים זה את זה, שלחצו ידיים וחייכו וצחקו בקול רם. נעמדנו ליד דלת הכיתה, כל הכיסאות היו תפוסים אבל כמה הורים וילדים גם ישבו על השטיח, אז אבא שלי אמר לי "שב, שב, כולם יושבים." לא רציתי לשבת אבל אז הוא אמר שוב "שב, שב, תראה, כולם יושבים," והפעם גם נתן לי כמה טפיחות על הכתף כדי לזרז אותי למטה, וזה היה מאוד מביך. מה עוד שהוא נשאר לעמוד וכל מה שראיתי מול העיניים היה רק תחתים, שלו ושל כל מי שעדיין עמד. אני זוכר שהשטיח שעליו התישבתי היה אדום עם ציורים של פרחים ענקיים, ושרציתי לשבת בדיוק באמצע הפרח כדי שעלי הכותרת יהיו סביבי ויגנו עלי. ואז אבא שלי התחיל לדבר עם אבא של ילד אחר, ואחרי רגע אמר לי:
"הנה, יש פה עוד ילד ממש נחמד, והוא גר ממש קרוב אלינו, אולי תהיו חברים?"
מאז נהיינו חברים. החברים הכי טובים בעולם.

"הם ילדים רעים, הם רק רוצים לעשות רע!" אמר לי בניה בעודו ממשיך לנעוץ את מבטו בחבורת המקובלים האכזרית.
רציתי לענות לו "לא נכון, אתה סתם מגזים," אבל בדיוק באותו רגע עבר ילד שאני לא מכיר, חדש בבית הספר, ובעט בכל הכוח בארגז קרטון ש"קאי ארגז" הסתיר בתוכו אבן גדולה. הילד נפל והתקפל מכאבים והם כולם צחקו.
הם באמת רעים, חשבתי לעצמי, אפילו השמות שלהם רעים:
יואל האכזר - מנהיג החבורה. הוא ממש ממש רע.
תום קצוות - כל הזמן מסתכן, הולך על הקצה בכל דבר.
קאי ארגז - התחביב שלו זה להניח ארגז ובתוכו סלע ולחכות לראות ילדים בועטים בו.
גיא מתופף - מתופף על כל דבר כדי להוציא אנשים מדעתם.
אריאל כפכף - מחלק כאפות לכולם.
איתמר 5,000 - טחון. יש לו נעליים ב־5,000 שקל, חולצה ב־5,000, הכול ב־5,000.
אז איך זה שחלום חיי הוא להתקבל לחבורה שלהם?
זה רק בגלל אופיר!
תכף אני אספר לכם עליה.

"יניב הלא מגניב" / אילן הייטנר. ספר ראשון בסדרה. הוצאה עצמית.