נולדתי בתל אביב וחייתי בישראל כל חיי. האוכלוסייה בישראל הכפילה את עצמה מאז שנולדתי. שמעתי את המושג "גאווה ישראלית" בטלוויזיה על ידי המון שדרי חדשות נרגשים משלל סיבות. מכבי זכתה כמה פעמים בגביע אירופה. זמרות מגניבות הביאו לנו את האירוויזיון. גל גדות הייתה פשוט גל גדות, אבל בהוליווד. מעט מאוד פעמים שמעתי בטלוויזיה את המילים "בושה ישראלית", אבל אתמול שמעתי את המילים האלה מהדהדות אליי דווקא מתוך תכנית טלוויזיה של רשת CBS האמריקנית.
ירדן ביבס, טל שהם, אביבה סיגל וקית' סיגל - ארבעה פדויי שבי ישראלים - הגיעו להתראיין ל-"60 דקות" כדי להתחנן שיחזירו את החברים שלהם שעדיין בשבי. איתם הגיעו גם ההורים של אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל כדי לשמוע ישירות מפיו של טל על המצב של הבנים שלהם. שמענו כבר סיפורי זוועות קשים יותר מה-7 באוקטובר, אבל משהו בסיפור של טל שסיפר כיצד עשה מסאז' לאחד המחבלים ששמרו עליו בתמורה לקופסת סרדינים גרם לי לעצור את הצפייה מרוב כאב.
לתוכנית אמנם קוראים "60 דקות" אבל הקטע עם החטופים הישראלים היה קצת פחות מרבע שעה נטו. זה היה מספיק. צפיתי ברבע שעה הזאת בהפסקות במשך שעות ארוכות. הלב לא עמד בזה. גם לא הקיבה. כמעט הקאתי מרוב בושה.
כאמור, שמענו סיפורים קשים יותר - והאמת היא שלטעמי אילנה דיין מראיינת הרבה יותר טובה מלזלי סטאהל - אבל יש סיבה שירדן ביבס בחר להתראיין בפעם הראשונה לרשת אמריקאית ולא ישראלית. הוא הבין שלא מקשיבים לו פה. הוא צודק.
כן, כיכר החטופים מלאה וכולנו שמים סרט צהוב על האוטו - אבל אנחנו נוסעים באוטו הזה כדי להתארגן לקראת ליל הסדר או לנסיעה בחול המועד של חג החירות. לא אהיה צבוע, אני לא שונה במובן הזה. זה בדיוק הנרמול שממנו חששו במטה המשפחות לאורך כל הדרך. הרון ארדיזציה של החטופים שנותרו בחיים.
ירדן ביבס איבד את היקר לו מכל, אין לו זמן להתחנף או לשחק את המשחק "כמו שצריך". החבר הכי טוב שלו, דוד קוניו, עדיין שם במנהרות - והוא יודע שאם הוא רוצה אותו בחזרה, אין לו מה לפנות למקבלי ההחלטות הציניים של המדינה שהפקירה אותו, את אשתו ואת שני בניו הטהורים. במציאות הנוראית הזאת, הוא צריך להתרפס בפני הקיסר. זו המציאות. זו האמת. וכולנו צריכים להתבייש בכך שהבאנו אותו למצב הזה.
בחיים לא התביישתי יותר להיות ישראלי. הקמנו מדינה בשביל שלא תהיה עוד שואה - וספגנו שואה. הקמנו מדינה כדי שיהודים לא יצטרכו יותר להתחנן בפני מנהיגי מדינות זרות לעזרה - ואנחנו עושים בדיוק את זה. הממשלה שביקשה להחיל משילות, מפקירה 59 חטופים במנהרות של עזה, ומאיימת על חייהם בצורה אקטיבית עם הפצצות שרק יגבירו את ההתעללות הפיזית והנפשית בהם. תשאלו את ירדן ביבס, זה בדיוק מה שהוא אומר.
בסוף הכתבה אומרת לזלי סטאהל את המובן מאליו: שורדי השבי לא אמורים להיות בהפגנות ובעצרות, הם צריכים להתרכז בלשקם את חייהם בשקט. זה רק הגיוני שהם ירצו להיות כמה שיותר רחוק מכיכר החטופים או בכלל מכל דבר שמזכיר להם את השבי. "במובן מסוים, אתה עדיין שם", היא אומרת לקית' סיגל, "התודעה שלך עדיין שבויה שם". קית' מהנהן ואומר: "זה נכון. כל יום. רוב היום". כשהיא שואלת אותו אם הוא חושב על השבויים שנשארו מאחור, הוא פשוט פורץ בבכי. כך נגמר הריאיון - כשהחטופים עדיין בעזה ותחושת הבושה צריכה לזרום ברחובות ישראל כמו הדמעות של קית'.
איזו בושה לנו. איזו בושה לממשלה שבחרנו. איזו בושה שהשרים הכושלים שלנו עדיין נאחזים בכיסא במקום להחזיר את האנשים שהם הפקירו. איזו בושה שאנחנו לא מצליחים לתרגם את הבושה הזאת לזעם. איזו בושה שפדויי שבי צריכים לפנות למימון המונים כדי להתקיים. איזו בושה שהורי חטופים צריכים לשנורר זמן מסך באמריקה כדי לפנות לנשיא טראמפ, בידיעה שרק הוא יכול להזיז משהו במדינת החסות העלובה שלה. אני זוכר פעם, מזמן, ששדרי טלוויזיה מלוקקים היו מתגאים שישראל היא המדינה ה-51. הכוכב שחסר בדגל האמריקאי. היום, זה רחוק מהאמת, אף אחד לא רוצה להכניס הביתה פושט יד.
התוכנית "60 דקות" משודרת בישראל בסלקום טי-וי.