אלי-ה כהן הוא איש צעיר ונעים. הוא מדבר אל קרן מרציאנו בגילוי לב, משחזר בלי דרמות מיותרות רגעים שאין דרמטיים מהם: הנה הרגע שבו הוא נחטף מהמיגונית, הנה מישהו מחליט לקפוץ מן הטנדר ולברוח - ונורה למוות, הנה אוזקים אותו בשלשלאות ברזל שחותכות בבשר החי, הנה הוא וחבריו "נבדקים" על ידי החוטפים במעין טקס חולני שנועד לקבוע האם אפשר להרעיב אותם עוד קצת.
וידויים של שורדי שבי היו כאן כבר כמעט לעניין שבשגרה, סיפור אימה אחד רודף אחר, זעזוע מתחלף בדמעה, שמתחלפת בזעם וחוזר חלילה. בכל פעם שנדמה שכבר שמענו הכל, מבליח סיפור חדש. פעם זה אלי שרעבי, פעם ירדן ביבס, פעם עמית סוסנה, פעם עומר ונקרט - ואמש הגיע "תורו" של אלי-ה כהן.
העדות שלו נוראה, לא רק בגלל פרטיה אלא גם בגלל האסוציאציות שהיא מעוררת. מקורות דמיון שהוא עצמו מודע אליהם. הוא מסתייג מהשוואות לשואה, כמו רובנו, אבל איך תקראו לטקס שבו מפשיטים מבגדיו הדלים אדם, רק מפני שהוא יהודי ומבררים האם ניתן להרעיבו עוד, כדי להשאיר אותו מת-חי?
משם נמתחים חוטים סמויים לא רק אל העבר, אלא גם אל ההווה. אל עוזריו ויועציו של ראש הממשלה. "מוחזק כבן ערובה", פסק נתניהו על יונתן אוריך בסרטון הפאניקה שהפיץ אך שלשום. אולי כדאי להכריח אותו לצפות בריאיון עם אלי-ה כהן, כדי שיבין איך נראה בן ערובה אמיתי.
אוריך, ככל הידוע לנו, זוכה לישון בלילות, לטיפול רפואי, לשלוש ארוחות ביום (ולמען הסר כל ספק, כך יאה), אבל בעיני ראש ממשלת ישראל, זה שאמון על שחרור החטופים כמשימה לאומית עליונה, דווקא אוריך, שעל פי החשד סייע לשרת את האינטרס של המדינה שמממנת את חמאס, הוא הקורבן בכל הפרשה. בלתי נתפס. פשוט בלתי נתפס.
למרות שהוא מצהיר, ככתוב, על הסתייגותו מההשוואה, מה שמתאר אלי-ה כהן הוא כרוניקה של חיים במחנה ריכוז, במחנה השמדה, כזה שבו נואשים כמעט מכל תקווה זולת לשרוד עוד דקה, עוד שעה, עוד יום, לזכות ולראות את הבוקר שלמחרת. למה? לפעמים אפילו לשורד עצמו לא ברור.
59 בני אדם נותרו בשבי, על פי כל ההנחות, 24 מהם עדיין בחיים, כאשר הדגש הוא על המילה "עדיין". מה עובר עליהם אפשר ללמוד מהעדויות המפורטות של אלי-ה כהן וחבריו. זה היה מספיק קורע לב לכשעצמו, אבל כאשר חושבים על כך שגורמים בלשכת ראש הממשלה חיבלו לכאורה במשא ומתן להשבתם, הדם רותח.
הרי אין איש שחושד במקבלי ההחלטות כי הם אינם רוצים שהחטופים ישובו. הטיעון של המתנגדים לעסקה לא היה חלילה שהם אינם רוצים בשחרור החטופים, אלא מחויבים קודם כל להדברת חמאס. הנימוק שלהם לכישלון המאמצים לשחרורם היו שחמאס הוא הסרבן.
כמה פעמים נשלחנו, התקשורת והציבור, על ידי אנשי לשכת ראש הממשלה כדי לשמוע את האמריקנים ולהבין שהמשא ומתן תקוע רק בגלל חמאס? עכשיו מתעורר חשד מצמית לפיו מתוך הלשכה עצמה חיבלו בו. איך? בכך שבכל פעם שהמצרים הניחו איזה מתווה, הציגו איזה אור בקצה המנהרה, היה, לכאורה, מי שפעל מתוך הלשכה החשובה בישראל כדי לסכל אותה.
פלילי? לא פלילי? מה זה בכלל משנה - אם זה נכון, הרי שמדובר באחד הפשעים המוסריים הנוראיים ביותר שאפשר לבצע: יושבים אנשים, משתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש (לפחות על פי הידוע כעת) וממוססים, אם לא ישירות אזי לפחות במשתמע, את סיכוי אחיהם החטופים לראות אור יום? דנים אותם ליממה אחר יממה של גידופים, השפלות, מכות ועינויים. כל זה כמובן אינו נהיר די צרכו, עדיין דורש בירור מעמיק, עדיין טעון בדיקה - ואתם יודעים מה? הלוואי שיתברר שיש פה איזו טעות, שנפלה כאן אי הבנה, כי אחרת המסקנות הן נוראיות באמת.
אני לא חושד בנחקרים שפעלו בכוונה כדי להותיר את אחיהם בשבי, אבל גם אם זו הייתה המשמעות העקיפה של מעשיהם, יש כאן מחדל נוראי. מחדל נוראי של העושים במלאכה, אבל גם מחדל נוראי של מי שלא מכיר, לא ידע, לא שמע, של מי שלא משכו בדש מעילו.
סגל מקליל
מסביב מתנהלים כולם כהולכים על ביצים. ברהנו טגניה מביא את דבריו של החוקר לפיהם עולה חשד לשיבוש אפשרי של החקירה מעצם העובדה שעו"ד עמית חדד מייצג שלושה מהמעורבים בפרשה, מה שעלול לכאורה להביא לתיאום גרסאות.
עמיתו, עמית סגל (בשלוש הדקות בהן ישב בפאנל בפתיחת "המהדורה המוקדמת" בהגשת גדעון אוקו), נוקט בטקטיקה הידועה שלו - צעד קדימה ושניים לאחור: לדבריו זה חמור מאוד גם אם היה מתקבל תשלום לעובדי לשכת ראש הממשלה מצד ההולנדים או האמריקנים, אבל לא בטוח בכלל שיש כאן חשד לעבירה פלילית.
הדרך הנכונה להבין את עמדתו של סגל היא תמיד להקשיב למשפט הראשון שלו ולהסיק את ההפך, שכן המשפט הראשון נועד תמיד לשדר מראית עין של אובייקטיביות לדעה שהיא מוטה מראש. הפעם כשל סגל אפילו במשפט הראשון - לקבל כסף מהקטארים, בעודך יושב במרכז העצבים של קבלת ההחלטות בישראל זה בדיוק אותו הדבר כמו לקבל כסף מהאמריקנים? ממש לא - ואפילו אם כן, אפשר להיזכר מה נאמר בזמנו על נסיעת בני גנץ לארה"ב להיפגש עם גורמי ביטחון. האשימו אותו שהוא סוכן של ה- CIA - ברור, אבל אוריך ופלדשטיין הם "בני ערובה". איך סגל עצמו לא נקרע מהשפגט המוסרי שהוא מבצע בין העובדות לבין העמדה שבא איתה מהבית? קשה להבין.
אבל הנה, שוב נפלנו במלכודת, שוב אנו מנתחים את דברי ראש הממשלה, את דברי מבקריו ואוהדיו (המילה העדינה ביותר שבה אפשר להשתמש בנסיבות) בתקשורת, כשבעצם יש רק גורם אחד שדבריו צריכים להדהד היום בכל בית בישראל, למרות הפיתוי לעסוק בספורט הלאומי "כן או לא ביבי". אלי-ה כהן, פדוי השבי שמתאר מציאות שכל קיומה של מדינת ישראל נועד כדי למנוע אותה. מציאות שהייתה עבורו יום-יומית במשך יותר מ-500 ימים בשבי, מציאות יום-יומית עבור חבריו שנותרו מאחור.
לחשוב שמישהו או מי שהם בלשכת ראש הממשלה תרמו ולו בעקיפין להארכת הסבל הזה - ולהתפלץ.
בפרפרזה על הנוראה באמרות בתולדות המשפט בישראל: אלי-ה כהן לא בא ללמד קטגוריה נגד הנחקרים בפרשת קטארגייט (ממילא התקיימה השיחה עוד לפני ההתפתחויות האחרונות והמעצרים בפרשה), אבל מהמנהרות עלו ועמדו מאחוריו עוד 59 קטגוריים.