התגובה של בר לפצצת האטום של אור הייתה מופלאה. אין בחורה כמוה בחתונמי

השבוע נאלצנו להשאיר מאחור את חלשי השבט - איזבל ונועם, איילה והגיטרה - ואנחנו מתקדמים בצליעת ענק לעבר קו הסיום, עם כל הזוגות הכושלים קצת פחות. חתונמי בשליש האחרון להריון הכעור שלה, ואהבה חדשה כבר נפלטה מחיינו. האם שירותי בריאות הנפש ערוכים לרגע שבו ניאלץ כולנו לחזור ולהתרכז בחיים של עצמנו? אבל הבה לא נקדים את המאוחר. לפנינו אור שמטיל פצצה (גם פרומו מקולקל צודק פעמיים בעונה); אולה ואופיר שממשיכים כמעט להתקרב; ומינדי ואסף, כי חייבים.

חתונמי, בחייאת. מספיק כבד לנו על הנשמה. בכל מקום תמונות קשות מהפגנות ומדומא, בשבי עדיין נמקים אוריך ופלדשטיין - אנחנו באמת צריכים לפתוח פרק ב"שיחה על השיחה?". זה די מתמצת את הקיום של הזוג הזה בחתונמי, אגב. מימד בתוך מימד בתוך מימד של אותה שיחה שמשכפלת את עצמה מפרק לפרק באותה אינטונציה עייפה משני הצדדים.

ומתחת לערימות המילים, מה שמתברר הוא כזה: אסף אמר למינדי בסופ"ש הזוגות שהוא מרגיש שהיא רימתה אותו, כי היא לא שם בשבילו, וואט אבר איט מינז. הם כמעט רבים, אבל אין להם מספיק מוטיבציה קיומית בשביל זה. מינדי, למשל, היא מהאנשים ש"לא מצליחים להשחיל מילה", וכשנותנים להם - הם שותקים.

לעניינה של הסוגיה, אני לא בטוחה למה אסף משתמש דווקא במילה "רמאות" על הטיותיה. אולי כדי לזעזע. בכל מקרה, מינדי לא מקבלת את הנרטיב הזה. או זה מה שהיא לוחשת, נראה לי. אסף מנסה לעשות את המירי רגב, מניח את האחריות לאסון על שניהם. כמו מירי, גם הוא חושב שהאשמה העיקרית היא התקשורת. שביניהם.

זה לא מניח את דעתה של מינדי. היא רוצה לשמוע שאסף חווה בגידה בעברו, ושהוא משליך את המטען הזה עליה, כי זה סיפור שהיא איכשהו יכולה לחיות איתו. כשהדבר מתגלה כנכון, אפשר לחגוג. אוי, איך אנחנו אוהבות אותם דפוקים רגשית. אסף מגלה למינדי שהחדשות שהם רואים זו הקלטה מלפני יומיים, מינדי "מרגישה מרומה" - ותגידו המון מזל טוב לבדיחה המשותפת הראשונה שלהם אי פעם. הם צוחקים ונאלצים להשיל את הפנים ולהצמיח חדשות בשל הזעזוע הדרמטולוגי.

על ספת הגלעד אנחנו נהנים משיחה-על-השיחה-על-השיחה, ומשם חזרה אל סיפור הבגידה הישן נושן. מאז הטראומה ההיא אסף החליט שהוא לא סומך על אף אחד למשך עשור, כי זה משהו שגברים מסוגלים לעשות, הם פשוט מכבים את שאלטר הרגש. על אחת כמה וכמה אסף, שחשוד מלכתחילה בהיותו תוכנת ריגול סינית. אני בטוחה שהרגשות שלו אמיתיים, כלומר אני מבינה את זה רציונלית, אבל לא יודעת, משהו בבן אדם הזה - זה כאילו אם תוציאו אותו בגרסה של ג'יבלי, הוא ייראה אותו דבר.

השיחה ביניהם מגלה קצת למה אסף השתמש במילים הקשות מול מינדי - הוא בעצם בודק אותה, האם היא תישאר איתו גם כשהוא כן איתה, ככה, בלי קישוטים. ובעצם, כמו שאומר גלעד, אי אפשר לקיים זוגיות אמיתית בלי האמת הזו. מינדי, מצדה, טורגרה למערכות יחסים שבהן הרגישה מדוכאת ומושתקת, אם כי היא מבינה שאסף הוא לא האישיו פה. גם המילים הקשות שלו לא היו מקטינות או פוגעניות.

ויותר מזה, מינדי נוטה להשתיק את עצמה. היא לא חייבת להשתתק אל מול אסף. היא יכולה לענות, ולספר גם כשהוא פגועה ומאוכזבת ולקבל או לא לקבל את הדברים שלו. זו יכולת שמפתחים. אבל איך? אז תקשיבו, זה ישמע לכם מטורף, אבל תהיו איתי רגע: מורה לפיתוח קול. או קלינאית תקשורת. משהו באזור הזה. לפעמים עבודה מהחוץ אל הפנים יעילה יותר מהדרך ההפוכה, ותסכימו איתי שאין סיכוי לענות בביטחון למישהו כשאת נשמעת ביום רגיל כאילו את זועקת לעזרה מתוך אקווריום.

עד אז, מה שלא עושות המילים - עושה הפיצה, ומינדי ואסף מסיימים קרובים וחבוקים. "מה יהיה בסוף מהחתונמי הזה?", שואלת מינדי בסופו של יום.

אסף: "יצאו מלא ילדים".

מינדי: "של מי?".

של איזבל ונועם, מינדי - של מי? לא שמת לב שאסף מפרה אותך בכוח המחשבה?

בר ערה באפס בבוקר בשביל תורנות של ארבע מאות שעות, וגם אור, פשוט כי הוא מועדון החמש בבוקר בדמות אדם. אנו מקבלים הצצה לחיי ההתמחות שלה, "סיטואציה מאוד סטרסוגנית", שזה כמו סיטואציה מלחיצה רק בחייזרית. ולמרות המחסור בשעות שינה, חמצן ומים, בר ממשיכה במדיניות הכלה כלפי אור שקורא לה "גברת". עם כל הכבוד להצלת תינוקות, זה מבחינתי חוסן נפשי.

הביקור של אור מקסים, למען האמת, אבל לבר אין הרבה זמן אליו בין קריאה דחופה אחת לאחרת. היא מאוד מסורה לעבודה שלה, מה שקצת מדאיג אותו - האם יש לו מקום בהתמחות שלה? אי אפשר לוותר על איזו החייאה פה ושם? כצפוי, המפגש קצר ומבאס, מי שראה "המתמחים" יודע. זה לא קשור לאור. לא משנה כמה גדול הסלט שלו - היא הייתה צריכה לעוף משם.

אור גם מבין את זה, אבל מתגעגע. נו, מה רע? זה לא כאילו היא נעלמה לפסטיבל של שבוע. סליחה על התזכורת, פעם אחרונה בלי נדר. אני יותר מדי נהנית מהטומורוגייט הזה. הוא רוצה מבר ודאות וילדים, ומחליט לסחוט את זה ממנה דווקא אחרי שלושים שעות משמרת, בסופם סיימה לטפל בטריליון ילדים - כדי לפגוש עוד ילדים, הפעם בגזרת המשפחה. מאיפה הכוחות? תשמעו, אומרים שרופאים הם הנרקומנים הכי גדולים, אבל בכנות, אני לא רואה איך עושים את זה אחרת. הייתם רוצים לחשוב שמישהו מטפל בכם בשעה ה-24 שלו והוא לא מתודלק?

על ספת היעל מתברר - ביג סורפרייז - שזה לא היה טיימינג לא טוב לשיחת "יחסינו לאן". על ילדים אור דווקא לא דיבר, אגב, אבל בדק באזורי ה"תכניות לעתיד". דהיינו, מה בר מתכוונת לומר בהחלטות והאם לחדש את חוזה הדירה שלו. Dude - מישהו ראה יותר מדי קטיה וליאור.

או במילים אחרות, סרט דיסני, כמו שאומרת יעל. וכמו בסרטי דיסני אור יודע להיות נסיך, אבל כשלא מתפעלים ממנו, הוא חוזר להיות צפרדע. או גרוע מזה - פוצח בנאמבר מוזיקלי רגשי חסר פרופורציה. בינתיים: אופיר מתרגש שאולה מוכנה לגעת לו בכתף בלי לשטוף ידיים אחר כך.

בר, חתכה בחורה מתוקה, מתחילה לבכות. היא לא רצתה לפגוע בו. מן הסתם, גם התנאים ההומניטריים הירודים שלה משחקים פה תפקיד. אבל אין שום דבר לא ראוי בתגובה שלה. למעשה, מדהים שהיא מצליחה להישאר מחוברת לקרקע גם אחרי שהוא התעופף לה עם שטיח קסמים לתוך הראש. תקשיבו לי, אין בריאה כמו הבחורה הזאת. אור אולי נלחץ מהתגובה שלה, אבל באובר-אול, היא הקלונקס שהוא צריך. היא הגאנט תוכן של החיים שלו, היא המעיל האיכותי שמשקיעים בו ג'ובייה כדי ללכת איתו עשורים קדימה. שלא תעז לפספס אותה.

זהו פרק של נשים בעסקים, ואולה נרגשת לקראת הצגת המיזם החדש שלה בפני ניצבים חשובים. מטרת המיזם העלאת מודעות לאוטיזם, נושא שהיא מכירה מקרוב במשפחה, ועוד קו דמיון מתגלה בינה לבין בר. זה, ואלרגיה להומור. באופן כללי, ככל שנחשפים עוד פרטים על אולה, מבינים כמה היא עברה בחיים ולמה היא כזאת מדרובה - וזה מאפשר לנו כצופים להיפתח אליה יותר. הפרק הזה, יותר מתמיד, אנחנו מקבלים הצצה אל אולהלנד.

לפרזנטציה אולה הזמינה את אופיר, שכבר מכונה בפני זרים "בעלי", לא פחות. את זה הוא קצת מפספס, אבל על פי ה"בוקר טוב" וה"לילה טוב" האחרונים שקיבל, הוא מרגיש שמערכת היחסים עם אולה בהתקדמות מטורפת. חכו שיגיעו הצהריים. בכנס, אופיר זוכה לשמוע איך אולה מדברת על משהו שאכפת לה ממנו. אם יחזיק מעמד, עוד איזה שנה שנתיים, יש סיכוי שהיא תדבר ככה גם אליו.

משם הם ממשיכים לפגוש את החברים של אולה מפנימיית הכפר הירוק, ואופיר צוהל: "יאללה!". אולי הוא לא יחזיק שנה. החבר'ה מסובין לשולחן ואופיר, שעשה את ההשתלמות שלו לרגל האירוע, שולף את כל פרטי טריוויה הידועים לו על המשתתפים בחמש הדקות הראשונות למפגש. האמת, זו דרך נפלאה לפצות על ליקוי בכישורים חברתיים, ואולה באמת מרוצה ("תקופה מעניינת שלנו כזוג" - אני מבינה מזה מחמאה). אופיר מרגיש שהם במקום טוב אבל לא רוצה לעשות נאחס, והוא אדם שמאמין בנאחס. כרגע, בכל אופן, אפשר לנשום: אלוהי הנאחס חסים עליהם.

רכבת ההפתעות נושאת אותם מהאירוע לפתח את תמונות החתונה, במה שנראה כצינוק מלפני הספירה. תמיד כשזה נוגע לצילום, אופיר פורח. זה אולי התחום היחידי שבו הוא מצליח לקחת את המושכות, והמושכות מושכות את אולה. הבחורה עלתה על הטריק: כל פעם שקצת יורד לה ממנו, היא זורקת לחלל האוויר מילים כמו "מצלמה" ו"רחפן", ובום - הטסטוסטרון של אופיר מתעורר. התמונות פותחו, ולדברי אופיר אולה נראית בהן מוארת, אבל ככה זה בשחור לבן.

על חוף הים, מתפייטת אולה: זה האוויר שלה, זו היא, עם כל הידידים שהם כמו משפחה. "כיף לך איתי עכשיו?", שואל אופיר. אין מה לעשות, לצפות מאופיר לקרוא סאבטקסט זה כמו לבקש ממני להפסיק עם הפוליטיקה בטורים - מיותר. פתאום אני רואה כמה הכלה היא כן מציעה לו, או "עושה לו", כמו שאומרים באופירית. אלף ואחת דברים מטריפים אותה בו (בואו, כולנו היינו נטרפות), ואמנם היא מבטאת את זה בעדינות של סכין קצבים - אבל היא נשארת. ולהישאר בתכנית עד כאן - זו סובלנות. לא כולם הצליחו.

את היום הראשון הלא מזעזע בחיים המשותפים שלהם הם מסיימים עם מסכות פנים - "פשוט מתפננים". לבקשת אולה: כן כיף, לא תיאורים. למזלה, היא באמת קיבלה בחור שמסוגל לייצר כיף בפקודה. לילה טוב, יקיריי. אל תדברו, והכל יהיה בסדר.