מיץ' אלבום חוזר: קראו פרק ראשון מתוך ספרו החדש, "השקרן הקטן"

אתם יכולים להאמין שהסיפור שאתם עומדים לשמוע הוא אמת. אתם יכולים להאמין כי אני מספרת לכם אותו, ואני הדבר היחיד בעולם הזה שאתם יכולים להאמין בו.
יש האומרים שאפשר להאמין בטבע, אבל אני חולקת על כך. הטבע הפכפך. מינים שונים משגשגים בו ואז דועכים. יש אחרים שטוענים שאפשר להאמין בדת. באיזו דת? אני שואלת.
ובאשר לבני אדם? אפשר להאמין שבני אדם ישמרו על עצמם בלבד. כשיאיימו עליהם הם יחריבו הכול כדי לשרוד, בעיקר אותי.
אבל אני הצל שלא תוכלו לברוח מפניו, המראה האוצרת את בבואתכם האחרונה. אתם יכולים לחמוק ממבטי עד יומכם האחרון עלי אדמות, אבל אני מבטיחה לכם, המבט האחרון יהיה שלי.
אני האמת.
וזה סיפור על ילד שניסה לשבור אותי.
במשך שנים הוא הסתתר, בזמן השואה ואחריה, שינה את שמותיו, שינה את חייו. אבל בסופו של דבר הוא ודאי ידע שאמצא אותו.
כי מי יכול לגלות שקרן קטן טוב ממני?

"איזה ילד יפה!"



הרשו לי להציג אותו לפניכם לפני שהחלה כל השקרנות. הביטו בדף הזה עד שעיניכם יתחילו להיסחף אל תת-הכרה מעורפלת. אה. הנה הוא. ניקו קריספיס הקטן, משחק ברחובותיה של העיר היוונית סלוניקי — המוכרת גם כתֶסלוניקי — עיר השוכנת מאז 300 שנה לפני הספירה על חוף הים האגאי. כאן חורבות של בתי מרחץ עתיקים מתערבבים בחשמליות ובעגלות רתומות לסוסים, השוק למכירת שמן זית הומה, ורוכלי רחוב מוכרים פירות, דגים ותבלינים שהורדו הבוקר מהספינות בנמל.
השנה היא 1936. שמש הקיץ קופחת על אבני הריצוף של הרחוב ליד המגדל הלבן המפורסם, מצודה מהמאה החמש-עשרה שנבנתה כדי להגן על חופיה של סלוניקי. בפארק סמוך ילדים צורחים בשמחה במשחק בשם אַבָּאריזָה, שבו שתי קבוצות מציירות בגיר משבצות ורודפות זו אחר זו ביניהן. ילד שנתפס נשאר לעמוד במשבצת עד שחבר מקבוצתו "משחרר" אותו.
ניקו קריספיס הוא האחרון שנותר מקבוצתו. ילד מבוגר ממנו בשם גִיורגוס רודף אחריו. הילדים שנתפסו צועקים, "תיזהר, ניקו!" בכל פעם שגיורגוס מתקרב אליו יותר מדי.
ניקו מחייך חיוך רחב. הוא זריז לגילו וממהר אל פנס רחוב, אוחז בו, מסתובב לאחור ומזנק כאילו נורה מקֶלע. גיורגוס מפמפם בזרועותיו באוויר. עכשיו זאת תחרות ריצה. הבוהן של ניקו נוגעת בקצה משבצת הגיר בו ברגע שהילד המבוגר יותר טופח לו על כתפו.
"אבאריזה!" ניקו צועק, והילדים מתפזרים. "ליבֶּרטֶה!"
"לא נכון! תפסתי אותך, ניקו!" גיורגוס מכריז. "תפסתי אותך לפני שנגעת!"
הילדים מתאבנים. הם פונים אל ניקו. מה יקרה? הוא מסתכל על הסנדל שלו. הוא מסתכל על גיורגוס.
"הוא צודק," ניקו אומר. "הוא תפס אותי."
חבריו לקבוצה רוטנים. הם מתרחקים בצעדים כבדים.
"אוף, ניקו," מקונן אחד מהם. "למה אתה תמיד חייב להגיד את האמת?"
אני יודעת למה.
אני תמיד יודעת להבחין במעריץ.

אולי אתם שואלים, למה להתמקד דווקא בילד האחד הזה? למה הוא צריך לעניין אותנו? האם אין מיליארדים של בני אדם שהאמת יכולה לספר עליהם, לחשוף את הסיפורים האישיים של ימיהם עלי אדמות?
התשובה היא כן. אבל דרך ניקו אני מציעה לכם סיפור בעל ערב רב, כזה שטרם סופר עד כה. יש בו תרמית, תרמית גדולה, אבל גם אמת גדולה ושיברון לב ומלחמה ומשפחה ונקמה ואהבה, אהבה כזאת שנבחנת שוב ושוב. לפני שהסיפור מסתיים, יש אפילו רגע של קסם המתרחש על רקע מלאכת רקמה אינסופית של חולשות אנוש.
כשנסיים את הסיפור אפשר שתאמרו, "לא יכול להיות." אבל האמת — יש בה משהו משעשע: ככל שמשהו נראה אמיתי פחות, כן אנשים רוצים להאמין בו יותר.
לכן, קחו לתשומת לבכם משהו בעניין ניקו קריספיס:

עד שהיה בן אחת-עשרה, הוא לא שיקר אף פעם.

דבר כזה מושך תשומת לב, לפחות את שלי. אם ניקו סילק לחמנייה מתוקה מהמטבח, הוא הודה ברגע שנשאל. אם אמו שאלה, "אתה עייף, ניקו?" הוא הודה שכן, גם אם בגלל זה נשלח לישון מוקדם.
בבית הספר, אם ניקו לא ידע לענות על שאלה של מורה, הוא אמר ביוזמתו שלא הכין שיעורי בית. התלמידים האחרים לעגו לו על יושרו. אבל ניקו העריץ את סבו, לאזארֶה, והוא שלימד אותו בגיל צעיר מה ערכי. כשניקו היה רק בן חמש, הם ישבו ליד הנמל וצפו בהר אולימפוס רב ההוד מעבר
למפרץ.
"חבר שלי סיפר לי שהאלים גרים שם למעלה," אמר ניקו.
"יש רק אל אחד, ניקו," השיב לאזארה. "והוא לא גר על הר."
ניקו קימט את מצחו. "אז למה החבר שלי אמר את זה?"
"אנשים אומרים הרבה דברים. חלקם אמת. חלקם שקר. לפעמים אם חוזרים על שקר הרבה זמן, אנשים מתחילים להאמין שזאת האמת.
"אתה, אף פעם אל תהיה זה שמשקר, ניקו."
"אני לא אשקר, נאנוֹ."
"אלוהים תמיד משגיח."

שלושה דברים שכדאי לדעת על ניקו קריספיס.

1. היה לו כישרון יוצא דופן לשפות.
2. הוא ידע לצייר כמעט כל דבר.
3. הוא היה ילד יפה.

הסעיף השלישי יתברר כחשוב כשנמשיך. ניקו התברך בתווי הפנים היפים ביותר של אביו הגבוה והחסון, סוחר טבק, ושל אמו בהירת השיער, שהתנדבה בתיאטרון המקומי בתקווה לעלות על במה. לא אטען שיש לי זכויות על מראהו החיצוני של אדם, אבל כן אומר לכם שהאמת משפרת כל מראה חיצוני שנולדתם איתו.
כי יש לי מראֶה.
ניקו עטה את ההבעה הזאת על קלסתר פנים משובב נפש, ואפילו זרים התעכבו כדי להתפעל ממנו. "איזה ילד יפה," הם אמרו ונגעו בלחיו או בסנטרו. לפעמים הוסיפו, "הוא לא נראה יהודי." במלחמה גם לזה תהיה חשיבות.
אבל יותר מאשר בשל שערו הבלונדי הגלי של ניקו, עיניו הכחולות הנוצצות והשפתיים המלאות שנמתחו מעל שיניים שבלטו בלובנן, אנשים נמשכו אליו בשל לבו הטהור. לא היה בו ולו שמץ של ערמומיות.
לילד הזה היה אפשר להאמין.
במשך הזמן החלו תושבי שכונתו לכנות אותו צְ'יוֹני — "שלג" ביוונית — כי נראה שהכזבים הארציים לא נגעו בו. איך יכולתי לא לשים לב ליצור כזה? בעולם מלא שקרים, היושר מנצנץ כמו נייר כסף המחזיר את אור השמש.

"השקרן הקטן" / מיץ' אלבום. מאנגלית: עידית שורר. 304 עמודים. מטר הוצאה לאור.