טרם אפתח בביקורת על "מה באמת הסיפור של ינון מגל", ספרו החדש של זיו כהן, ההגינות מחייבת אותי למספר גילויים נאותים. הראשון: שמי מופיע בספר מספר פעמים, וישנם ציטוטים משלוש כתבות שונות שפרסמתי כאן באתר בשנים האחרונות; השני: בדצמבר האחרון פנה אליי הסופר לשיחת רקע בנושא ינון מגל, כפי שפנה לעשרות עיתונאים אחרים; השלישי: ינון מגל היה העורך של האתר שאתם גולשים בו כרגע, אך הח"מ מעולם לא עבד איתו וגם לא עם המתלוננות נגדו.
על הגילוי הנאות הרביעי - הפגישה היחידה שערכתי בחיי עם ינון מגל - אני אבקש להרחיב קצת. זה היה בדצמבר 2023, חודשיים וחצי אחרי האסון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. מגל הוזמן לריאיון בפודקאסט "תיקטוק" של דוד ורטהיים, ואני התבקשתי לשבת בקונטרול. בסיום הריאיון ניהלתי שיחה קצרה עם ינון, שהתפתחה למין סולחה ובסופה הוא הסיר את החסימה ההיסטורית שלי מהטוויטר שלו (אף אחד מאיתנו לא זכר למה הוא חסם מלכתחילה).
אני מתעכב על אותה פגישה חסרת חשיבות דווקא בגלל הקטליזטור שלה: ינון שם לב שאני עונד שרשרת עם תליון של מגן דוד, וזה הפתיע אותו. זה לא התאים לסטריאוטיפ שהוא בנה בראש שלו. הוא לא ציפה לראות סממן יהודי על מבקר התרבות הסמולני שמטנף כל הזמן על ערוץ 14. זו לא פרשנות שלי, הוא פחות או יותר אמר את המילים האלה במדויק.
באותה מידה אני יכול להגיד שגם אני הופתעתי ממנו - יחסית לאחד מאנשי התקשורת המשפיעים והמפורסמים בישראל, הוא נראה די מבויש. בריאיון עם ורטהיים הוא היה רחוק מלהיות אותו איש טלוויזיה כריזמטי וסוחף. מחוץ למגרש הביתי שלו ומחיאות הכפיים של הביביסטים ברקע הוא נראה כמעט מבויש. אומרים שאסור לפגוש את הגיבורים שלך, פן תתפכח מהאשליה. אך מסוכן לא פחות: לפגוש את אויביך, פן תגלה שהמפלצות בדמיונך הן רק בני אדם כמוך.
הפגישה הזאת עמדה בראשי כמעט לאורך כל הקריאה של הספר החדש של זיו כהן. סך הכל 240 עמודים קריאים מאוד. סיימתי לקרוא אותו תוך פחות מיממה. במציאות שלנו, כשאירוע רודף אירוע, זה אומר משהו שמצליחים לדחוס ספר אחד בתוך כמה שעות. אם ביקורת ספר צריכה להסתכם בתשובה לשאלה אם הספר טוב אז התשובה היא "כן". הספר כתוב טוב, מאוד - הוא לא משעמם לרגע, בונה בצורה יעילה את הכרונולוגיה של עלייתו של ינון מגל מילדות, דרך השירות הצבאי, תקופתו כעיתונאי ופוליטיקאי ועד התרסקותו, ולידתו מחדש כקונגלומרט תקשורתי של איש אחד.
העובדה שהספר כתוב בצורה משובחת לא מפתיעה. זיו כהן מביא איתו רזומה פופולרי של ספרי טיסות, במובן המילולי. ספרו "נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)" שעוסק בחוויות של דיילי אוויר הפך לרב מכר עצום והניב שלושה ספרי המשך, שגם להם קהל מעריצים אדוק. בריאיון לעמיחי שלו (מהמבקרים הקשוחים ביותר של ז'אנר "ספרי הטיסה") ב-2009 זיו כהן סיפר שהוא יצוק בתוך הז'אנר. "אני קורא המון גרישמים, רם אורן וכאלה דברים. זה פשוט כיף", אמר בריאיון, "ספר בעיני הוא לא משהו שבהכרח צריך לגרום לך לחשוב, אלא בעיקר לגרום לך ליהנות".
הרבה השתנה מ-2009, והספר החדש של זיו כהן אמנם קריא וזורם, אבל קשה להגיד עליו שהוא "בעיקר גורם לך ליהנות". אוהביו של ינון מגל יתרגזו מהדרך בה מוצג האליל שלהם, שונאיו יתרגזו מהקלות שבה הפך איש תקשורת מהשורה השניה או השלישית לאדם שמהנדס תודעה של מאות אלפי ישראלים מדי יום. לא אלה ולא אלה יגלו משהו שהם לא ידעו קודם.
פה טמונה גם החולשה של הספר, שמתגלה כבר בשם הספר: "מה באמת הסיפור של ינון מגל". כהן, שהתחיל לעבוד בעולם העיתונות כבר בגיל 15, לא באמת ניסה לפצח את דמותו של ינון מגל אלא את "הסיפור" שלו. הבעיה היא שהסיפור של ינון מגל לא כל כך מעניין מלכתחילה, ובעיקר, ידוע לכל מי שצרך תקשורת בעשור האחרון. סיפור על ישראלי מבית טוב (שלא לומר: גבר אשכנזי פריבילג לבן מהאליטה וכל שאר העלבונות שהפאנל של מגל יודע להפנות כלפי אנשים אחרים) שטס למזרח אחרי הצבא, התקרב לדת, הגיע לפוליטיקה, נשים התלוננו על היחס שלו כלפיהן ואז חזר לתקשורת והפך לאחד מאנשי התקשורת המשפיעים בישראל.
כהן מבקש לקחת את הסיפור המוכר ולפרוס אותו לחתיכות. בשביל לעשות את זה הוא עבר את אחד התחקירים המזוכיסטיים ביותר ששמעתי עליהם אי פעם, וצפה בכל תוכניות "הפטריוטים" בבינג' והאזין לכל תכניות הרדיו שלו. על ההקרבה האישית לבדה מגיע לו פוליצר. התוצאה היא פרקים קצרים ויעילים שכל אחד מהם מראה את "ינון והיפוכו". השנאה המופגנת שלו כלפי כל גבר יהודי שיוצא עם שיקסע (שכן זה קוטע את הרצף היהודי) אלא אם היהודי הזה הוא במקרה ממשפחת נתניהו. הטענות שלו נגד הפצת פייק ברשת, אלא אם כן זה הוא מפיץ. וכמובן הקרבה לימין הקיצוני, לרבות איתמר בן גביר, אלא אם הוא לא מתיישר עם נתניהו. וכמובן ביטחון המדינה חשוב לו יותר מהכל, כולל יותר מהחטופים והחיילים - אלא אם כן מדובר בחשדות נגד יועצים בלשכת נתניהו, שהם כידוע חשובים יותר מהמדינה כולה.
השאלה שנשארים איתה בסוף קריאת הספר היא אחת - למה? האם עצם כתיבת ספר על ינון מגל לא בעצם מאדירה את דמות ומוציאה אותו מהנישה (הגוססת, לשיטתו של זיו כהן) של ערוץ 14 אל לב המיינסטרים? אדם שכל מי שבוחר לא לצפות בערוץ 14 בכלל לא נחשף אליו, לפתע יופיע במדף הביוגרפיות בחנויות הספרים לצד הרצל, צ'רצ'יל והיטלר. זו אגב ביקורת שאני שומע לא פעם עליי, בתור מישהו שכותב לא פעם מאמרי ביקורת על מגל. כהן עצמו מתייחס לכך באחרית הדבר ומספר שבתור המו"ל של "סלע ספרים" הוא רצה שמישהו יכתוב ספר על ינון מגל, אבל נאלץ לעשות זאת בעצמו אחרי שעשרות כותבים סירבו למשימה. התוצאה כאמור היא ספר טוב, ביקורתי במידה - ואם דעתי שווה משהו, אז טוב שנשאר דווקא בידיו הנאמנות של כהן.
הספר מחויב מאוד לאמת, כאשר זיו כהן מספר שהוא נפגש פעמיים עם ינון מגל לצרכי השלמות של פרטים ביוגרפיים ודיוקים נוספים - אך בחר שלא לראיין אותו. לא מוסבר בספר מדוע העדיף לא לראיין את מושא הספר, למרות שהיה זמין לו, אבל כהן מוסיף אנקדוטה לפיה השאלה הראשונה שינון מגל שאל אותו היא "אתה נגדי או בעדי?", שמזקקת את זווית הראייה הדיכוטומית של ינון מגל את העולם ב-2025.
לפני הפרקים האחרונים של קריאת הספר התחלתי לחוש אשמה שמוכרת לחובבי ספרי עיון. "אדם הקדיש שנתיים מהחיים שלו למחקר, צפה במאות שעות של טרלול טלוויזיוני, האזין למאות שעות הקלטות של צעקות ברדיו, ערך ריאיונות עם עשרות אנשים, נבר בארכיונים - ובסוף אני קורא את כל העבודה שלו על השזלונג בסלון תוך כמה שעות, ועוד יש לי בחוצפתי הערות!". אלא שאז הגיע הפרק האחרון בספר בשם "כן, אדוני ראש הממשלה" שלמרות הרפרנס לסדרת טלוויזיה קומית קורעת, היה יותר קרוב לספר אימה.
כילד נהגתי לקרוא את סיפוריו של סטיבן קינג, כאשר זכורה לי בעיקר חווית הקריאה של "הניצוץ" אותו פשוט לא יכולתי לקרוא בלילה. גם את הפרק האחרון בספר על ינון מגל לא מומלץ לקרוא לפני השינה, מחשש לביעותי לילה. סך הכל שישה עמודים וחצי אורכו של הפרק, אבל בתוכו כלולים ארבעה מקרים שונים בהם ינון מגל סימן, כמעט באגביות, את תפקיד ראש הממשלה כמטרה. זה גם המקום בו התחקיר המתיש של זיו כהן הוכיח את עצמו, מכיוון שבכל אחד מהמקרים האמירה הזאת הייתה יכולה להיתפס כהלצה - אך כשמחברים את כל המקרים מבינים שלפחות מבחינתו של ינון מגל עצמו, זו אופציה. זיו כהן עצמו מתייחס באחרית הדבר לספר כ"בסיס לביוגרפיה נוספת" שתיכתב על ינון מגל, במידה ויהפוך לראש ממשלה.
בעידן בו ראש ממשלה מנהל מלחמה בזמן שהוא נותן עדות במשפטו בצהריים ואז בערב נחקר בנושא לפרשה ביטחונית אחרת - אין באמת אף ישראלי שאפשר להגיד עליו שהוא לא יכול להיות ראש ממשלה. התקשורת, ובעיקר המציאות, נרמלו את העובדה שראש ממשלה יכול להיות אדם ששונא את רוב אזרחי המדינה. העובדה שלא קמה אלטרנטיבה לנתניהו - לא בשורות הימין ובטח שלא בשורות המרכז או השמאל - היא עניין שיילמד בשיעורי היסטוריה בעתיד. אבל בינתיים, כל אחד, בטח אדם סוחף וכריזמטי כמו ינון מגל, יכול להריץ את עצמו לראשות הממשלה - ואפילו לנצח. איך ינון אומר? אוי אוי אוי.
