נפנפו באנטנות כי הפרק לפנינו בסימן בעיות תקשורת. גברים ממאדים, נשים מנגה ועוד קלישאות על הבדלים בין המינים - הכל תקף ונכון בפרק הזה, כפי שנראה במקרי הבוחן שלנו: רוני ושקד, חן וברק. יש גם את מינדי ואסף, אבל אני אפילו לא בטוחה באיזה שפה הם כן אמורים לתקשר, כשיצליחו. הוא מדבר באמצעות רבייה, היא לא מדברת, מסרו להם את איחוליי, ביפ בופ ביפ.
חן וברק
לרגל היום ה-31 ושמונים הפוגות בכי, חן הכינה לברק הפתעה - קוקילידה מהאגדות. אתם יודעים מה אומרים על הדרך ללבו של גבר, וברק בתור ארכיטיפ של אחד כזה נרגש כל כך מהמחווה שהוא שוכח אפילו לחלק לה ציון. בכלל, סקס ואוכל ידועים כמפייסים מספר 1 - אבל הם אף פעם לא פותרים בעיות, בטח לא מהשורש. כשנמאס לאכול או לשכב כל זוג ימצא את עצמו, במוקדם או במאוחר, על ספת היעל.
ושם, מתברר שאקט הקוקילידה שווה ערך מבחינת ברק למילת הא'. האם אנחנו עדים להתקף של חרדת מחויבות מקינוח? הרשת לא חוסכת ביקורת מחן, אבל הפרק הזה מבהיר לכולנו שיש פה שתי תופעות קצה, אולי אפילו תופעות משלימות. ברק, נגיד, לא אומר "אוהב אותך". אולי הוא זורק לך גלידה על הפרצוף במקום הזה, אני לא יודעת, אבל האם הווידוי הזה כשלעצמו איננו פרוז'קטור אזהרה?
על ספת היעל גם חן מעלה חששות: היא רצתה להזמין לה ולברק כרטיס זוגי להופעה, אך מהססת שמא תיתפס כתלותית וחונקת. לפי הדברים של ברק, החשש מוצדק. כאמור גם ברק איש של קצוות, ונע בין הנטייה לרצות - ללהעליב. גוונים של אפור עזבו את הקבוצה. יעל מאתגרת אותו "לרוות את צמאונו", "לעלות קומה" וקצת יותר מדי דימויים מעולמות סמנטיים שונים שמבטאים חשיפה רגשית. זה כמובן לא עובד, והוא מסתכל עליה כמו שאני הסתכלתי על הלוח בכיתת מתמטיקה, 3 יח"ל. איתי צריך לדבר דימויים, עם ברק צריך לדבר צבאית. אז תשמע: כדי לחסל ארגון, לא מספיק להוריד את הזרועות - צריך להגיע ללב. טוב, זה היה רומנטי בראש שלי. זה בטוח הכי רומנטי שלו.
יעל מעודדת גם את חן לגלות תעוזה, אבל בעיניי, אחרי איוונט הקוקילידה - הכדור בידיים שלו. הבעיה היא שברק עדיין מבין מיעל ממש מה נאמר לו, והוא חוזר עם ההוראות לחן לצורך מילון פירושים. הוא מנסה לסכם את מסקנות האירוע, ונותר עם המשפט האומלל: "את כבר במדרגה הבאה". אוי, ברקי. למזלו, הוא ממהר להבהיר שהכוונה למדרגה מעשית (קוקילידה) ולא רגשית (אהבה). פשוט תזמין אותה לסרט, יא בוק. רק בבקשה, לא ביפו.
בביקור אצל המשפחה של ברק, מספרת חן שברק שונה ממה שהיא רגילה. ואיך הוא שונה? אוה - עם ברק, בהשוואה לאחרים, יש לה תקשורת! עם מי היא יצאה לפני, עם מייבש כביסה? "הוא מאוד זורם", מספרת חן, "מאוד חברתי". אבל חן מתגלה, במפתיע, כחברתית אף יותר מברק, ומוצאת את עצמה צמודה לאחותו של ברק כאילו הייתה טישיו. ברק מפרגן על הזיווג, אבל במכונית בדרך חזור, המחשבות שלו מתחילות להסתבך. אחרי שראה את הצד המשוחרר הזה יוצא ממנה, הוא תוהה האם הוא זה שמכבה אותה ביום יום.
שאלה טובה. ברק באמת מצית בחן איזה חוסר ביטחון, אבל האחריות היא לאו דווקא עליו, לא במלואה, בכל אופן. חן ללא ספק סובלת ממשהו. סובלת זה בטוח. היא מגדירה את זה כ"רגישות" ולכן נלך עם האבחנה הזו, ונראה שהרגישות הזו מטורגרת בקלות על ידי גברים ופחות על ידי נשים, במיוחד אם הן נראות לבביות ומזמינות ולא משחקות פיינטבול עם מפגינים ונשק חם. כלפי חן, לא נראה שברק עושה משהו לא בסדר - הוא פשוט נוקשה כזה, כללית. ככל שיאפשר לעצמו להרפות מתדמית איש הפח, חן תאפשר לעצמה להשתחרר לידו. הוא רק צריך להסכים לחשוף שגם לו יש קוקילידה, סליחה, לב.
רוני ושקד
דאבל דייט לילי מעלה כי בשנה א' ללימודי ישראל הראשונה, חבר של שקד לא התחבר אליו. למה? לדברי החבר, שקד נראה אז "בין ערס לסטלן". תגידו, מי זה שקד של לפני התכנית - דודו פארוק? גם רוני, גם החברים שלו - כולם רואים בשקד במבט ראשון איזה קריקטורה על מזרחים משנות השמונים, בעוד שלפנינו פרי אהבתם של מעיין בלום ורביד פלוטניק. מה אני מפספסת?
בכל מקרה, נראה שהאמירה הזו לא מטרידה את שקד. את תשומת לבו תפסה דווקא ההתנשאות של רוני על החבר המתנשא. במהלך המפגש, התאים לה יותר "לנשנש לברק", ופחות התאים לצפות בסרטון מטומטם. היא "למדה ברימון", הסבירה זוגתו של החבר. רימון או לא רימון, מי רוצה לראות סרטון של אביהו פנחסוב באמצע ארוחת ערב במסעדה?
בבית, רוני מסכמת שהיה כיף, בטון קצת צולע, אבל המשוב החיובי-לכאורה לא מניח את דעתו של שקד. קודם רוני אמרה שהחברים של שקד הם "לא הסגנון שלה", ושקד נפגע, אם כי גם הוא, מתברר, לא הסגנון של החברים של עצמו.
לענייננו: חברים של בני זוג לעיתים קרובות לא באים בטוב. אנחנו לא אמורות להראות את זה, בטח לא כל כך מהר. הסוד הוא להחביא את רגשותייך האמיתיים, ואפילו אקטיבית לשקר: "מה? ודאי שאני מתה על יוחאי, הוא תמיד מצחיק כזה, כשהוא מחטט באף עם הבוהן". רק אחרי שבן הזוג נקשר אלייך מדי ואולי גם התחלתם לבנות עתיד משותף - אפשר להתחיל לחשוף את האמת, בהדרגה. אבל רוני, כידוע לנו, לא דוגלת במסננים. או בפן לשיער. (בסדר).
בכל מקרה, כל האירוע הזה לא מעסיק אותה עוד, והיא פונה לתכנן את החופשה הזוגית הבאה שלהם. היא רוצה שהם יבשלו שם, אבל שקד מעדיף להעמיד פויקה רגשות קטן בבטן של עצמו. גם הוא צריך מ"חתונמי" בית ספר לתקשורת, והזעם שמתבשל בו מחמיר ככל שרוני מעמיקה בתכניות.
"אנחנו רואים כל כך שונה את הסיטואציה של סתם לרדת לדרום", רוני מדליקה את האזעקה ומכריזה על מצב חירום. באופן כללי, יש לה נטייה להיתפס על אמירה מסויימת או התנגשות רגעית ולראות בה מיקרוקוסמוס לעתיד, הווה, עבר וגלגולים קודמים. בפרקים האחרונים, הבנתי שהיא עושה את זה כשהיא לא יודעת על מה להניח את האצבע. כרגע היא עצמה לא מבינה את זה, אבל מה שמפריע לה איננו נוכחותה או היעדרה של גזייה, אלא הפרצוף-תחת של שקד.
לפני השינה רוני מצליחה להצביע: האווירה מוזרה. לשקד יש הזדמנות לדבר, וזה מתחיל להכעיס שהוא בוחר לשתוק. בהכללה גסה (ואמרנו שזה פרק של סטריאוטיפים), המטאבוליזם הרגשי הגברי עובד לאט יותר. תקראו לזה טבע, תקראו לזה חינוך, אנא עארף - לגברים לוקח יותר זמן לעבד רגשות, ובטח להעלות אותם על השפתיים.
אבל שקד יודע כבר מה מפריע לו, או לכל הפחות יודע שמפריע. לענות לרוני, "מה, זו מתיחה?", זו כבר התכחשות מעצבנת. היחס שהוא נותן לרוני מתחיל לעשות קולות של סיילנט טריטמנט. לחיות באותו בית עם בן זוג שמשדר לך קור ועויינות במשך זמנים ארוכים, ואפילו לא מכיר בזה - זו פשוט תחושה מזעזעת. חברה סיפרה לי.
אם אתם זוכרים, בתחילת העונה שקד העיד על עצמו שהוא עלול ליפול לדפוסים של ריצוי, ועכשיו אנחנו פוגשים את הצד האפל של טיפוסים מרצים: הפאסיב אגרסיב. בשם הניסיון "לא לעשות דרמה", מענישים את הצד השני בשתיקות, פרצופים ורמזים סתומים. זו גם היאחזות בקורבניות מסוימת. הרי ברגע שאדם מרצה מתחיל לעמוד על שלו ולענות, הוא עלול להיות מואשם בתוקפנות בעצמו. רוני חולקת טאקט משותף עם סבתי בת השמונה מאות, נכון. לצד זה, היא חולקת גם עם שקד באחריות על הדינמיקה ביניהם.
"אז על מה באמת רבתם?", גואלת אותנו יעל מייסורינו. מול המורה, הפלא ופלא, שקד יודע לדבר. רוני מנסה להסביר שדיון על הבדלים בין פויקה למסעדה אין פרושו "אתה מזרחי אפס", אבל שקד לא משתכנע. עכשיו מתגלה שגם ההתלהבות שלה מהכתיבה שלו פגעה בו. התסביך שלו עם עצמו כל כך עמוק, שגם במחמאות הוא מוצא עלבונות סמויים. לדבריו, שקד לא רוצה להיכנס לשיחות של אכלו-לי-שתו-לי, אבל הוא כן מרגיש שאכלו לו וששתו לו, ושבין ה"הם" האלה נמצאת רוני. יעל קולטת בדיוק מה הוא מרגיש אבל זה גורם לו להרגיש חשוף מדי, והוא חוזר למצב דובי לא-לא.
יפה לראות את רוני מושיטה לו יד, פיזית ורגשית, ולא לכדי סטירה. היא מדברת על כך שגם סביב אי-הסכמות היא זקוקה לחום ורגישות, אבל שקד טוען שהוא עדיין לא מבין מה רוצים ממנו. נו, אתה לא ברק. שקד מבין מצויין - פשוט האגו שלו פשוט עדיין לא מאפשר לו להודות בזה. לפחות לבינתיים הסערה שככה, השדים חזרו למחילותיהם והשניים יוצאים לסופ"ש של, כנראה, קמפינג ללא אוהלים ואוכל.
מינדי ואסף
ופרס סרט הדרמה של השנה הולך ל: "דיני תעבורה". על אסף עברו שעתיים בפקקים ומשאית, עוד הזדמנות בשבילו להרגיש שמינדי לא שם בשבילו. אבל קפה נטול, היה הפעם?
פסט פורוורד, מינדי מתייבשת בבית קפה במשך חצי שעה בציפייה לאסף. יודעים מה זה מזכיר לו? נכון מאוד, את טראומת פקק התנועה. המרחק מתחיל להעיק עליו והוא מתוסכל מכך שמינדי שלא לוקחת חלק פעיל בשיחה, כלומר בכל שיחה, אבל ספציפית סביב שאלת המרחק והמגורים. גם עכשיו, מינדי מעדיפה להסיט את הדיון לטיול בטבע. טיפוס על עצים הוא כל מה שחסר לאסף, כנראה, והתחבולה עובדת. כשהיא רואה את זה, מינדי מצטערת שלא לקחה אותו קודם לטבע הירושלמי. מי יודע, אולי היה מקים לו שם בית עץ קטן, ניזון מן הפרי. רוני ושקד יצטרפו, יכינו יחד פויקה.
אבל ברצינות, עד שיש לכם נושא קוהרנטי לשיחה - אי אפשר להחזיק דיאלוג אחד? משהו? כל כך הרבה שאלות נותרו באוויר, כל כך מעט סקרנות: למה מינדי בטוחה כל כך שבשנה וחצי הקרובות תישאר בירושלים? מה עם פשרה באמצע? נגיד בן שמן (יש שם עצים) או, שלא נדע, מודיעין? ומי בכלל לוקח אוטו מתל אביב לירושלים, אסף? שמעת על רכבת ישראל? יהיה קצת קשה להעביר ברכבת ארון בגדים שלם כל פעם, אני מבינה, אבל זה לא יהיה הדבר הכי מטורף שנראה בתחב"צ בכלל ובירושלים בפרט.
מינדי פותחת משאל עם לכלב: תל אביב או ירושלים. אפשר לחשוב שהם גרים בשני הצדדים של קוריאה. מינדי מנסה לדמיין שבועיים בתל אביב, אך נפשה לא יודעת מנוח. מעבר דירה הוא באמת עניין מסעיר, אבל עד כדי כך? בגיל 30 פלוס? מילא אם היית עוזבת את תל אביב, אבל את ירושלים? סתם, סתם, סליחה. זאת באמת עיר מחרידה, אבל סליחה. לכל אחד יש את הזכות לטעם רע.
בשעה טובה הכף מוכרעת, מינדי וצייתנותה אורזות לתל אביב, זמן בשביל אסף לקחת את המלח השולחני שלו ולצאת לדרך. גם ברק וחן חותרים אל עתיד משותף ואילו שקד משתפר בתקשורת. בפרק הבא: בפי אסף בשורה שניתן לחלוק מחוץ למצלמה, כי לא באנו לפה בשביל טלוויזיה. האם הוא כבר הכניס את מינדי להריון? והאם זה באמת היה הזמן הנכון בשבילה לעבור לתל אביב, או דווקא לברוח למקסיקו? זאת ועוד.