תנו להם בקצב: עשרת המתופפים הכי אנדר-רייטד בתולדות הרוק

פיט בסט, המתופף המקורי של הביטלס שהיה חבר בלהקה בין השנים 1960-1962, הודיע השבוע על פרישתו מהופעות בגיל 83. אחיו הצעיר וינסנט "רואג" בסט הודיע כי פיט פורש "מסיבות אישיות", וסיים בכך קריירה שהתנהלה לאורך שנים בצל הפיטורים מהלהקה והחלפתו ברינגו סטאר.

האם בסט פספס קריירה עשירה (ומאות מיליוני דולרים)? לעולם לא נדע. כפי שמקרטני עצמו הודה: "היינו מרוצים מפיט, הוא נתן עבודה טובה בהופעות, אבל הוא לא היה חלק מאיתנו. אנחנו היינו השלישייה המטורללת והוא היה החבר השפוי". ג'ון לנון לעומת זאת הודה פומבית שהפיטורים שלו היו "צעד פחדני" מצד הלהקה. ייתכן שמדובר בקריירה המפוספסת בהיסטוריה.

לכבוד פרישתו של בסט, חבר מן המניין לשעבר בלהקה הגדולה בהיסטוריה שיכול להיכנס לקנות פיצוחים ברמי לוי ואף אחד לא ישים לב, יצאנו לבחון את תופעת המתופפים שתרומתם המוזיקלית הייתה גדולה בהרבה מההכרה לה זכו. הנה עשרה מתופפים "אנדר-רייטד" שהפכו לחוליה חיונית, אך לעיתים שקופה, בלהקות הגדולות בהיסטוריה.

בעוד רשימות המתופפים הגדולים של עולם הרוק כוללים תמיד שמות מוכרים כמו קית' מון, ג'ון בונהם, דייב גרוהל, סטיבי גאד וניט פירט (שלושתם כבר לא איתנו, אללה ירחמם), שמות אחרים לא תמיד זוכים לכבוד הראוי להם - אם בגלל שהיו מאחורי נגנים מפורסמים, בגלל שלא היו חלק מלהקות גדולות - או שפשוט היו מוכרים יותר מתפקידים שונים. להלן רשימה של 10 מתופפים שתעצבן את חלקכם, אבל תזכרו שזה הכל בשביל הפאן, ואתם מוזמנים להוסיף את שלכם בתגובות.

למרות שידוע בעיקר כסולן של להקת "האיגלס" (שמוכרים בישראל משום מה בתור "הנשרים", למרות שהתרגום הנכון הוא "העיטים") - דון הנלי הוא למעשה מתופף הלהקה האגדית, ובהופעות הוא מבצע את להיטי הלהקה כשהוא מאחורי ריג התופים. הח"מ זכה לראות את הלהקה בהופעה בשנת 2015 באחת ההופעות האחרונות של הלהקה עם המייסד השותף גלן פריי, לפני מותו. היכולת של הנלי לשמור על ביט יציב תוך כדי ביצוע ווקאלי רגיש ומורכב פוצצה לי את הראש. עשרות אלפי צופים דמעו ביחד כשהוא ביצע את "דספרדו" הקלאסי של הלהקה, וכולם שרו יחד איתו את "הוטל קליפורניה" - כל זה כשהוא באחורי הבמה.

קארן קרפנטר הייתה לא רק הקול המפורסם של צמד ה"קרפנטרס", אלא גם אחת המתופפות הנשיות הראשונות שזכו להכרה ברוק. למרות הצלחתה הגדולה, רבים אינם מודעים לכישוריה המרשימים בתופים. קרפנטר התחילה כמתופפת בתיכון והייתה ידועה ביכולתה לנגן במקצבים מורכבים ובמשקלים לא שגרתיים. בהקלטות המוקדמות של הצמד, היא תופפה ושרה בו-זמנית, אך בהדרגה נדחקה מהתופים אל קדמת הבמה כסולנית. המבקרים והמוזיקאים, כולל נגני תופים מוערכים כמו באדי ריץ' והאל בליין, העריצו את כישורי התיפוף שלה. טרגדיית מותה בגיל 32 מאנורקסיה העלתה את המודעות למחלה שכמעט לא הייתה מוכרת לציבור הרחב אז, ועד היום היא נחשבת לאחת הזמרות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הפופ והרוק - וגם מתופפת בלתי נשכחת.

יש מתופפים ישראלים מעולים. שמות כמו איגי דיין, מאיר ישראל, ז'או פול זימבריס או אלון הלל קופצים לראש. גם שחר אבן צור, אהרלה קמינסקי וזוהר לוי חייבים להיות מוזכרים. אם אני לא אפסיק עכשיו אני אגיע גם לאשר פדי, ז'אן ז'אק גולדברג ותמיר מוסקט. אבל כולנו יודעים כמה הם גדולים, להבדיל מפוגי, שסך הכל ביקש מאיתנו לחכות לו בארון. בתוך השביעייה הלא כל כך סודית שמרכיבה את להקת העל הישראלית "כוורת", מאיר פניגשטיין הוא היחיד שלא הפך למוזיקאי מצליח בפני עצמו. זה לא אומר שאין לו תרומה עצומה להצלחה של הלהקה שבדמותה עוצבה המוזיקה הישראלית בשנות השבעים והלאה. קשה להתבלט כשבפרונט יש סולן כמו גידי גוב, מוזיקאים כמו דני סנדרסון ויוני רכטר, גיטריסט כמו יצחק קלפטר, בסיסט כמו אלון אולארצ'יק וקול נדיר כמו אפרים שמיר (אז, עדיין לפני שהפך ל"יוצא כוורת"), אבל פניגשטיין היה עמוד השדרה הריתמי של הלהקה וככל הנראה גם הדבק שהחזיק את כל הכוורת הזאת מלהתפרק. דמותו כ"פוגי" עם המבטא הדרום אמריקני זכורה לו יותר מהתיפוף, אבל תאזינו שוב ל"יו יה" ותראו שאין לו במה להתבייש.

האמת היא שאין שום סיבה למצוא את טרי בוזיו ברשימה כזאת, מכיוון שכל מי שנחשף למוזיקה של בוזיו יודע שמדובר ברב-אמן. הבעיה היא שאלא אם אתם מעריצי פרנק זאפה או חובבי תיפוף - כנראה שפספסתם את הגאון הזה. בוזיו מייצג את הפסגה של מיומנות טכנית בשירות חזון אמנותי. מדובר במוזיקאי שיכול לקפוץ ללא מאמץ בין סגנונות - ג'אז פיוז'ן, רוק מתקדם, ופולקה מוגזמת - לפעמים באותו קטע מוזיקלי. האלתור שלו אגדי, כמו גם יכולתו לבצע מקצבים בלתי אפשריים ושינויי משקל מורכבים. עבודתו עם מוזיקאים כמו מיק ג'אגר, טוני לוין וג'ף בק הדגימה את שליטתו הווירטואוזית, אבל להבדיל ממתופפים טכניים רבים, בוזיו מספק פרסונה שלמה על הבמה. זו הסיבה שהוא הפך להיות המתופף המושלם של זאפה דווקא בהופעות, שם נהג זאפה לאלתר ללא הפסקה, והשתמש בבוזיו כשותף לשגעונות שלו על הבמה. חפשו את האלבום "פרנק זאפה בניו יורק", וספציפית את השיר "ציצים ובירה" שם בוזיו מגלם את השטן. תודו לי אחר כך.

צ'ארלי ווטס הביא את הדיוק של הג'אז לרוק של הסטונס. עם סטייל אלגנטי ומאופק, ווטס לעולם לא התיימר לגנוב את ההצגה ממיק ג'אגר או קית' ריצ'רדס, אך היה עמוד השדרה של הלהקה במשך שישה עשורים. בשונה ממתופפים בולטים אחרים בתקופתו, הטכניקה שלו הייתה מינימליסטית - וגם הריג שלו שהיה מורכב מסנר, בס דרם, טום אחד או שניים וצלצל. אפילו בהופעות האצטדיונים הגדולות ביותר, הוא סירב להגדיל את המערכת. היעילות הזו שיקפה את הפילוסופיה הג'אזית שלו - לעשות יותר עם פחות. תחושת הזמן המדויקת שלו וההבנה העמוקה של סווינג וגרוב הפכו את הסטונס ללהקת רוק עם קצב יוצא דופן. השילוב של קור רוח ולהיטות מרוסנת מאחורי מערכת התופים הגדירו את הסאונד של הסטונס, כשהוא משחק על המתח שבין שליטה עצמית לאנרגיה פראית - בדיוק כמו האיש עצמו, שהיה מתופף עם להיטות של רוקר אך התלבש תמיד בחליפות מחויטות כמו ג'נטלמן אנגלי.

משעשע לכנות "אנדרייטד" אדם ששם המשפחה שלו הפך נרדף לאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה, אבל באופן אירוני הוא לא השם הראשון או השני כשחושבים עליו כשמדברים על "פליטווד מק" (למעשה, כנראה שגם לא השלישי או הרביעי). ובכל זאת, מיק פליטווד הוא נשמתה הריתמית של הלהקה. הגישה הייחודית שלו של "נגינה מאחורי הביט", יחד עם ג'ון מקווי שנוטה לנגן "לפני הביט", יצרה תחושת מתח ותנועה בלתי רגילה בשירי פליטווד מק. מהבלוז המוקדם עם פיטר גרין ועד להצלחות הפופ של שנות ה-70, הדינמיקה שלו נעה בין עדינות מלטפת לעוצמה פראית. סגנון משחק הרגליים המזוהה שלו והשימוש באלמנטים אפריקאיים הופך אותו לבלתי נשכח. עכשיו עזבו הכל ותקשיבו לדואט בין התופים וגיטרת הבס ב"The Chain" ותיזכרו שהעולם הוא דווקא מקום יפה.

כביכול, מג וויט לא אמורה להיות כאן מכיוון שרבים יטענו שהיא לא אנדר-רייטד, אלא פשוט לא מספיק טובה. אלא שזו הרשימה שלי אז מי שואל אותם? בסגנונה המינימליסטי, שמתבסס על פשטות וכנות, מג וויט הפכה להיות אחת המתופפות הכי ייחודיות של העשורים האחרונים ברוק האמריקני. מג וויט ספגה ביקורת רבה על הסגנון הפשוט והפרימיטיבי שלה, אך דווקא זו הייתה גדולתה. בלי קישוטים או מורכבות טכנית, היא יצרה את הבסיס המושלם לגיטרה של ג'ק וויט והפכה את "הוויט סטרייפס" ללהקה הגדולה שכולנו מכירים. הפשטות שלה הייתה מכוונת - היא אפשרה ליצור צליל גולמי ואותנטי שהיה אנטיתזה למוזיקת הרוק המלוטשת והמתוכנתת של שנות ה-2000. הגרובים הפשוטים והמידיים שלה הוכיחו שלפעמים רגישות, סגנון וטיימינג חשובים יותר ממהירות וטכניקה. אה, וגם, אין מגרש כדורגל ביקום כולו שלא עף באוויר לצלילי Seven Nation Army. חברים, זו השראה.

פיל קולינס הוא דוגמה קלאסית להצלחה שהאפילה על גאונות. לפני שהפך לכוכב פופ עצום, קולינס היה אחד המתופפים המורכבים והיצירתיים של עולם הרוק הפרוגרסיבי. יכולתו לשחק עם מקצבים מורכבים, שינויי מפתח ופוליריתמים באלבומים המוקדמים של ג'נסיס הייתה יוצאת דופן. הוא גם היה חלוץ בשימוש בגייט רוורב שהגדיר את צליל התופים של העשור. חבריו מספרים שהיה מקליט בכל הופעה את התופים שלו ומאזין להם שוב ושוב כדי להשתפר. התיפוף המורכב שלו בשירים כמו "Cinema Show" או "Firth Of Fifth", בתקופה בה פיטר גבריאל היה הסולן של ג'נסיס, הוא יצירת אמנות בפני עצמה. אחרי שגבריאל עזב את הלהקה קולינס הוכיח שהוא יכול להיות זמר מעולה וגם לתופף בו זמנית. האזינו לשיר "Dance On A Volcano" או לשירים מתקופת הסולו שלו כמו In The Air Tonight שכולל את קטע התופים אולי הכי מפורסם בכל הרשימה הזאת. אלא עדיין, כשאתם חושבים על פיל קולינס, אתם קודם כל חושבים על הזמר החמוד שזכה באוסקר על פסקול של דיסני, ולא על מתופף רוק פרפקציוניסט - כפי שהוא בא

מורין טאקר הייתה הלב הפועם של להקת הוולווט אנדרגראונד, ולמרות שלא קיבלה את ההכרה כמו לו ריד או ג'ון קייל, תרומתה לסגנון הלהקה הייתה קריטית לא פחות משל אנדי וורהול. התיפוף המינימליסטי והמדויק שלה תמך בצד האוונגרדי של הלהקה. דוגמה בולטת נמצאת בשיר "Heroin", שם המשחק שלה עם הטמפו, שמאט ומאיץ בהתאם לנרטיב, היה חדשני. הסגנון הייחודי, שלא לומר - המשונה - של טאקר כלל נגינה בעמידה ושימוש במאלטים במקום במקלות. גישתה הלא-שגרתית לתיפוף השפיעה על דורות של מוזיקאי אינדי ופאנק. וכמובן: שני השירים המתוקים בהם השתתפה כסולנית, שווים האזנה חוזרת תמיד: After Hours ו-I'm Sticking With You.

מסכן פיט בסט, גם בכתבה עליו רינגו חוזר כגדול מכולם. אז כן, יש שמועה שג'ון לנון טען שרינגו הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס, אבל ג'ון ופול ידעו בדיוק שבלעדיו "הביטלס" לא הייתה הופכת ללהקה הטובה בעולם. דווקא בגלל שהוא היה חלק מלהקה כל כך גדולה, נוטים לזלזל בגאונות של רינגו כמתופף.

למעשה, ב-22 באוגוסט 1968, רינגו סטאר הודיע שהוא עוזב את הביטלס.העזיבה של רינגו הגיעה בזמן שהלהקה עבדה על שירו של פול, "Back in the USSR", ופול, בעל חוש הקצב הבלתי רגיל, החליט לנסות לקחת את האחריות על התופים. התוצאה הייתה סבירה, אבל לא מושלמת. ג'ורג' ניסה את מזלו על התופים, ואחריו גם ג'ון, ולבסוף הוחלט להשתמש בשלושת הטראקים בו זמנית כדי לנסות להעמיק את הסאונד של כל אחד מהם. השלושה כל כך שנאו את התוצאה, שהם החליטו להתחנן לרינגו שיחזור ללהקה.

אלא שרינגו לא היה זמין. הוא בילה במשך שבועיים על היאכטה של השחקן הבריטי פיטר סלרס באזור האי סרדיניה, וניצל את הזמן כדי לכתוב שיר ילדים על גינה של תמנון. "ביליתי שבועיים בלב הים ונחתי. הבנתי שכולנו כבר במצב איום בשלב הזה, זה לא היה רק אני - כל הסיפור שלנו התחיל להתפרק… ואז קיבלתי מברק שאמר: 'אתה מתופף הרוקנ'רול הגדול בעולם. בוא הביתה, אנחנו אוהבים אותך'. אז חזרתי".

כשרינגו חזר לאולפן, הוא מצא את סט התופים שלו באולפן מקושט בעשרות פרחים שקנו לו חברי הלהקה. רינגו הוא התגלמות המתופף המשרת את השיר. הוא הציג חדשנות עם התנהלות שמאלית על מערכת ימנית ופיתח סגנון ייחודי בגלל מגבלה זו (אגב, בדיוק כמו פול מקרטני על גיטרת הבס). הביטים שלו ב-"A Day In The Life," "Come Together" ו-"The End" הם שיעור ביצירתיות קצבית. רינגו הוכיח שמורכבות טכנית אינה תחליף לטעם מוזיקלי. הוא הגדיר מחדש את תפקיד המתופף בלהקת רוק, הציג דפוסי תיפוף ייחודיים ויצר גרובים בלתי נשכחים שהתאימו בדיוק למה שהשיר צריך - לא פחות ולא יותר.