כאשר מדברים על 7 באוקטובר והמחדלים שיצרו את התנאים שאפשרו את הטבח הנורא ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה, נוטים לייחס את הכשלים לדרג המדיני, לדרג הצבאי, לגופי המודיעין וההערכה או ליריבים פוליטיים - מתנגדי הממשלה מאשימים את ההפיכה המשפטית שקרעה את העם, תומכיה מאשימים את רוח קפלן שעוררה סרבנות.
אין בפתיח הזה משום רצון להכריע בסוגיה דלעיל, אלא רק לומר שני דברים. הראשון הוא שיש די אשמה לכולם. השני - יש עוד גורם נוסף, שאין לו אמנם אחריות ישירה מאחר שאינו נושא בתפקיד רשמי, אבל יש לו אחריות הנובעת מתוקף התפקיד שקיבל על עצמו - להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. הכוונה היא כמובן לתקשורת.
אפשר היה לצפות שגם התקשורת תערוך חשבון נפש נוקב, תנסה להבין איך הפקידה את סיקור התחום הבטחוני בידי כתבים שמשמשים לרוב שלוחות של דובר צה"ל, מנוצלים על ידו להעברת מסרים מרגיעים מזה - כדי שנדע שיש על מי לסמוך (שאלו את תושבי הנגב המערבי אם יש או אין) או מבהילים מזה - למשל בכל פעם שעולה לדיון נושא תקציב הביטחון.
מדהים, אבל אחד הנציגים הבכירים של התקשורת הישראלית, ערוץ 12, הדגים אמש איך ליקוי המאורות הזה נמשך - ואולי אף מתגבר. איך גם אצל מי שתובעים השכם והערב מהדרג המדיני ומהצבא לקחת אחריות, לא לומדים כלום.
מחוקר לנחקר
לחדשות 12 היה מסמך מרתק, כזה שחייב להיראות בכל בית בישראל, ריאיון בלעדי עם תא"ל במיל' אורן סולומון, קצין בכיר שהיה אחראי על הלחימה באוגדת עזה, שחקר את תפקוד האוגדה, שנחשף לתחקירים אחרים בצה"ל - מזה שביצע חיל האוויר ועד לזה שחקר את אירועי הנובה, התריע בפני הרמטכ"ל (אז עדיין הרצי הלוי) על כך שמדובר בתחקירים חלקיים, מוטעים, מטייחים ועוד מילים מאותו הז'אנר - וסופו של דבר שמצא עצמו בחקירת מצ"ח בגין נטילת מסמכים מסווגים לכאורה ללא סמכות או רשות.
אודה מראש, קטונתי מלדעת האם הנקודות שמציף תא"ל במיל' סולומון הן נכונות או לא. וכך, בהיעדר יכולת להבין את המילים, אין לי אלא להתרכז במנגינה. מול לי נעים והמצלמה שלה ישב אדם שנראה אמין, כואב וכועס. הוא מדבר לא רק על האירועים עצמם אלא גם על ערכים, על כך שתחקיר מעמיק נדרש לא רק כדי למצוא אשמים אלא בעיקר כדי לשקם את מעמדו של צה"ל.
אקח את זה שוב לרמה האישית ואומר שאני, שהייתי חייל קרבי, בן למשפחה שלחמה בכל מלחמות ישראל מימי המחתרות ועד לאחרונה, שעודדתי את שלושת ילדיי לשרת שירות משמעותי ככל שניתן, הייתי עושה כל שלאל ידי (כלומר בשכנוע) כדי להניא ילד נוסף שלי, לו אך היה כזה, משירות משמעותי - ואולי משירות בכלל.
נשמע קיצוני? כן, ואם כבר להמשיך את הנימה האישית - אפילו שובר לב. למה? כי מדינת ישראל מפקירה את חייליה לאורך כל שרשרת החיול: מהבקו"ם שאליו מגיעים חצי מהמועמדים לשירות ביטחון רק כדי לקבל פטור, דרך הגורל הנורא של החיילים החטופים בעזה ועד ליריקה התקציבית בפני המילואימניקים.
בדרך יש גם צבא שבו מופקדים חיי ילדינו בידי מפקדים הראויים לכך רק בדרגות פיקוד השדה. מעליהם מתהלכים פוליטיקאים-במדים, שעסוקים בטיפוח ושימור הקריירה שלהם ולא בהגנה על ביטחון ישראל, עם מעט צדיקים בסדום. צה"ל, אם הוא חפץ חיים - והרי בלעדיו אין למדינת ישראל חיים, חייב להרוויח את האמון הזה בחזרה, אחרת נהיה עדים להתדלדלות שורות שסופה מי יידע.
מפקיר ומופקר
כבר הודיתי: אני לא יודע אם תא"ל סולומון צודק בנקודות שהוא מעלה, אלא רק דבר אחד - הוא לפחות מבין את הבעיה שלי כהורה. כלומר, לא רק כהורה פעיל לחיילת (הצעירה בבנותיי) אלא כהורה-קולקטיבי, זה שנמצא בכל בית בישראל. אותם אמא ואבא שבעברם שירתו בגולני או בצנחנים, בחיל האוויר או בשריון, אלה שציפו להתרגש עד דמעות כאשר הבת מסיימת קורס קצינות או כשהבן מסיים מסע כומתה, אבל לרגע לא יכולים לשכוח את המבט האבוד בעיני הורי התצפיתניות.
הם אוהבים את צה"ל בהיותו בשר מבשרם, אבל בה בעת לא יכולים לשכוח גם את צה"ל שהפקיר למוות לא רק יותר מאלף אזרחים, אלא גם מאות חיילים. גם בהינתן שהדברים נעשו מתוך רשלנות ובלבול ולא חלילה בכוונת מכוון.
נידרש בכל זאת לכמה אספקטים מבצעיים בעדותו המצולמת של תא"ל סולומון. הוא לא עוסק במודיעין שקדם ל-7 באוקטובר, גם לא לטיב ההיערכות שנגזרה ממנו, אלא בניהול הקרב בשעות הראשונות שלו. כלומר, בניהול רשלני ומטעה שסייע (בעקיפין כמובן) למה שהיה יכול להיות "רק" תקרית גבול קשה עם כמה עשרות חללים, להפוך לטבח גדול. "טיוח זה מילה עדינה" פוסק סולומון בתשובה לשאלה של נעים, ומוסיף בכאב "זה לא צה"ל".
שני מקסיקנים
רגע, אבל למה אני מתגולל על נעים ועל חדשות 12 שהביאו את המסמך החשוב הזה? בגלל שהם נכנעו לאג'נדה מוטעית. אותה לי נעים שבערך בתשע בערב שודר הריאיון המטלטל שלה עם סולומון, שידרה כמחצית השעה קודם לכן ישירות מכיכר הבימה את ההפגנה במחאה על פיטורי רונן בר.
סהדי במרומים שאני מזדהה עם המוחים, אבל לא מסוגל לעשות שקר בנפשי: כיכר חצי ריקה, בה עומדים כ-3,000 בני אדם, שככל שאני מעריך אותם ואת נכונותם לצאת מהבית ולהפגין, הרי שבהיותי תושב השכונה עד לאחרונה, כבר זיהיתי חלק מהפרצופים שהגיעו ברגל מהבית עם שלט בידם.
זה לא ניסיון חלילה לגמד את פעלם האזרחי החשוב, אלא רק להגיד שמי שהקדים את שידור ההפגנה הבלתי חשובה הזאת (שוב, לא במטרותיה אלא בהיקפה) לשידור עדותו המטלטלת של סולומון, לא למד שום דבר מליקוי המאורות התקשורתי שיש לו אשמה תורמת בהידרדרות לקראת 7 באוקטובר.
מה קיבלנו במקום? הרבה אוויר חם מפגישת טראמפ-נתניהו. אפשר להבין את הציפייה לכך שתצא מהפסגה הזאת הודעה דרמטית, אחרי שנתניהו עזב הכל וטס לוושינגטון. אי אפשר היה לדעת מראש שבסופה יישבו שני המנהיגים ויגידו משהו כמו:
"אה, כן, דיברנו על המכסים ועל החטופים, קצת גם על עזה ואיראן, בלה בלה בלה, אדוני הנשיא, אתה נפלא לעם היהודי. כן אני נפלא לעם היהודי, אבל גם אתה עובד נורא קשה למען החזרת החטופים, בלה בלה בלה, שני מקסיקנים על רכס, אחד מהם הוא רוצח סדרתי, יש כאלה שבאים גם מקנדה, בלה בלה בלה, רק אתמול דיברתי עם משפחה של חטוף, היו גרמנים שעזרו ליהודים בשואה, הפלסטינים לא".
וכך הלאה, עד שאפילו בבתים שבהם נערך אל מול המסך קרב שבמסגרתו היא רוצה לראות חיפה-באר שבע והוא את חתונמי, התייתר הוויכוח לטובת מבול הקשקושים הזה, שבסופו הבטיח נתניהו שיפעל לצמצום הגירעון (הוותיקים בין הקוראים יכולים להיזכר בנאום הראשון של נתניהו בקונגרס, לפני כמעט 30 שנה, שבו הצהיר על כוונתו להפסיק את הסיוע האמריקני לישראל וקצר מחיאות כפיים סוערות) ואילו טראמפ הדהים אותו כשסיפר שהוא ממקבל אותו עם שר החוץ האיראני.
מאחורי דלת נעולה
אני לא מקל ראש בשיקול הדעת של עורכי המהדורה. אי אפשר היה לדעת מראש שלא תצא שום בשורה מוושינגטון (אם כי שעת השידור שבה עומד ירון אברהם מול דלת נעולה ומחליף הלצות עם קרן מרציאנו באולפן היא שעה שהיקום לא יחזיר לי לעולם), כלומר - לא נהרוג את השליח בגלל הפסגה שהתפספסה.
מה כן? נתהה האם נפלו בחדשות 12 לאותו הבור התודעתי שאליו נפלו גם ישראלים רבים, שמיהרו לתפוס בוויכוח בין נתניהו למפקדי הצבא ובינו לבין ראש השב"כ את עמדתם של האחרונים. אני מאלה שלא מסוגלים לייחס לנתניהו אפילו כוונה אחת שטובת הכלל היא בין מניעיה, אבל זה לא אומר שצריך לצמצם את האשמה שרובצת לפתחם של ראשי מערכת הביטחון.
כמעט 2,000 חללים בשנה וחצי ו-59 חטופים שעדיין נמקים בשבי, הם מספיק אשמה, בושה וכלימה לכולם. קשה גם להתעלם מהעובדה שסולומון הוא חובש כיפה, כך שבאופן אוטומטי... נו טוב, הבנתם כבר את הכוונה. על כן אני מאשים: לחדשות 12 היה את המסמך העיתונאי החשוב ביותר בעת האחרונה ביד. כן, אפילו בתקופה שבה דרמה חדשותית רודפת את רעותה.
במקום להעלותו לכותרות, הם בחרו להפקיר אותו לבטן הרכה של המהדורה, בין סיקור של הפגנה לא חשובה לירון אברהם שורט את הדלתות בבית הלבן. ליקוי מאורות קטן לכאורה, אבל כזה שמלמד שגם בגופי התקשורת השונים לא הפיקו שום לקח, לא התעוררו מהשינה הגדולה שקדמה ל-7 באוקטובר.