העיתונאית סילבי קשת, אשר עיצבה את השיח הציבורי בישראל במשך עשרות שנים באמצעות טורה המפורסם "חץ מסילבי קשת" שפורסם תחילה בהארץ ובהמשך בידיעות אחרונות, הלכה לעולמה בגיל 94. קשת הותירה אחריה סגנון כתיבה ביקורי ומושחז, טורים בלתי נשכחים, מורשת ייחודית ומטבעות לשון רבים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה העברית.
קשת נולדה בשם סילבי שניידר ב-1930 בליל שבצרפת, ועלתה עם משפחתה לארץ ישראל ב-1935. היא גדלה בחיפה בבית סוציאליסטי וחילוני, ובמלחמת העצמאות שירתה כפקידה במטה גדוד 22 של חטיבת כרמלי.
דרכה העיתונאית של קשת החלה במגזין "עולם הקולנוע", ובהמשך עבדה כמגיהה ב"העולם הזה" לאחר שמחתה בפני אורי אבנרי על פרסום מודעת "דרושים" בלשון זכר בלבד. ב"העולם הזה" החלה לכתוב ביקורת קולנוע וטור בשם "מכתבים לרותי", ולאחר מכן את טור הרכילות הפוליטית "ציפור לחשה לי...", שהתבלט בפרסומים נשכניים וביקורתיים. בשנת 1955 עברה קשת ל"ידיעות אחרונות", ב-1964 החלה לכתוב ב"הארץ", שם הפך טורה "חץ מסילבי קשת" לשם דבר בעיתונות הישראלית. בסוף 1970 חזרה ל"ידיעות אחרונות", שם המשיכה לכתוב עד פרישתה בשנת 2005. בשנים האחרונות הייתה פעילה גם ברשתות החברתיות.
לאורך הקריירה שלה, נודעה קשת בסגנון כתיבתה החריף והביקורתי, שהוביל לא פעם לתביעות דיבה ואף לאיומים על חייה. בשנת 1974 אף התפוצצה לבנת חבלה בפתח דירתה בתל אביב, אירוע שקושר מאוחר יותר לביקורת שמתחה על רחבעם זאבי. קשת הותירה את חותמה על השפה העברית באמצעות מטבעות לשון וכינויים רבים שטבעה, ביניהם "טיפשעשרה", "משקפופר", "מתנחבלים", "ביביהו", "יהיר לפיד", "אנסי" (על הנשיא קצב), "משטרע", "מפלגת האבודה" ועוד.
בנובמבר 2017 טענה קשת כי בשנת 1963 ניסה יוסף לפיד לאנוס אותה בלונדון, שם שהה לטענתה ככתב "מעריב".