במוצאי השבת האחרונה אירחה אמסטרדם את Eurovision in Concert, האירוע המקדים הגדול ביותר לקראת האירוויזיון, בהשתתפותם של נציגים מ-30 מדינות. לפני הופעתה של אחת הנציגות נשמעו קריאות בוז באזורים מסוימים באולם. לא לא, זו לא הייתה יובל רפאל. נציגת ישראל הייתה דווקא בין שמונת הנציגים שלא הגיעו להולנד, אלא מריאם שנגליה מגאורגיה.
שנגליה עלתה לבמה עם השיר "Freedom" לביצוע חי בהופעה בין-לאומית ראשונה עם השיר. ה"חטא" שלה? טענות על כך שהיא מחזיקה בעמדות אנטי-להט"ביות ותומכת ברוסיה. היא מואשמת בהלבנת דעותיה בכך שהיא שרה על "חופש" - מילה שנשמעת צינית בעיני מי שרואים בה תומכת של משטר מדכא. למרות שהיא מכחישה בתוקף את הטענות הללו, זה לא עזר - הדין כבר נגזר על ידי "חבר השופטים" מהיציע.
כמובן שאם נשווה את זה לקבלת הפנים של עדן גולן באירוויזיון שהתקיים בשנה שעברה במאלמו, לא מדובר אפילו בטיפה בים. עדן ספגה מתקפות קשות מכל עבר, כולל התעלמות מופגנת ממנה על ידי משלחות אחרות - במיוחד הנורווגית. יובל רפאל, שורדת מיגונית המוות שאליה נמלטו המבלים בנובה, נמצאת תחת סיכויים גבוהים לקבל יחס דומה.
כבר בשנה שעברה, לאור השלל אירועים שכללו את הנציג ההולנדי והאיבה בין משלחות שונות לזו הישראלית (כן אירלנד, גם אתם!), איגוד השידור האירופי הודיע כי יגביל את הסיקור התקשורתי ויספק למשתתפים "מרחב בטוח" להופעתם. כעת פורסמו אותן הנחיות שאמורות להגן על נפשם הרכה של המתחרים.
בדומה לשנים האחרונות, עיתונאים לא יוכלו לצפות או לגשת לחזרות האישיות שמתקיימות בין 3 במאי ל-10 במאי, לא בארנה ולא במרכז המדיה הדיגיטלי. זאת "כדי לאפשר לכל האמנים לערוך חזרות בפרטיות, ולהפקה לשפר כל הופעה לפני שהיא נראית במלואה לקראת החזרות הגנרליות שיתחילו ב-12 במאי". בניגוד לשנים קודמות, השנה לא נראה, כלומר אתם הצופים לא תוכלו לראות, שום דבר מהחזרה הראשונה. קטע קצר מהחזרה השנייה יוצג בערוצים הדיגיטליים הרשמיים של האירוויזיון.
השנה נכנסות לתוקף הגבלות משמעותיות גם על החזרה הגנרלית הראשונה של כל מופע, המכונה גם "חזרת העיתונאים". לפני כל אחד מהמופעים - שני חצאי הגמר והגמר - מתקיימות שלוש חזרות גנרליות. הראשונה פתוחה לעיתונאים בלבד, וממנה מותר לנו להעביר לכם עד חצי דקה מהמדינה שאותה אנחנו מסקרים, ישראל במקרה שלנו.
אולם השנה, אסור לנו להעביר אף לא תמונת סטילס. החל מהשנה ייאסר עלינו להיכנס עם ציוד צילום מקצועי, וחל איסור לצלם בטלפונים הניידים. החזרה הזו לא תועבר במסכים הגדולים במוצבים במרכז העיתונות, ולא תשודר לעיתונאים שמסקרים את התחרות מרחוק.
מדובר בפגיעה של ממש בכל הנוגעים בדבר, ממש לשפוך את התינוק עם המים. ה-EBU מקשה על עבודת העיתונאים והקהל עצמו יקבל סיקור מצומצם יותר, פחות תוכן, פחות הצצה אל מאחורי הקלעים.
אבל הנפגעים האמיתיים הם דווקא האמנים עצמם. בואו נשווה את זה לאולימפיאדה, שבה מתחרים אתלטים שמתאמנים כל חייהם לתחרות שעשויה להימשך רק כמה שניות. צפיתם במקרה בשידורי אתלטיקה במשחקים האחרונים בפריז? הם מצולמים לפני המרוץ, במהלך החימום, ומיד אחרי - ואז ממהרים לדבר עם המשפחה והתקשורת מול מסך סמסונג כי יש חסות, הכל בפני קהל גדול בהרבה מזה של האירוויזיון.
אבל אמני האירוויזיון? הם כנראה עדינים מדי מכדי להתמודד מול עיתונאים וחובבים במהלך השבוע היחיד בחייהם שבו אנשים באמת מתעניינים בהם. זה הרגע ה"ביונסה" שלהם - והם מפספסים אותו.
אפילו גופי השידור החברים ב-EBU, כולל כאן, יוגבלו באופן משמעותי באפשרויות הצילום בבועת האירוויזיון. לצד ביטול מסיבות העיתונאים מ-2023, סגירת החזרות לתקשורת, מדובר בשורת צעדים מגוחכת שבסופו של דבר פוגעת ביכולתם של המשתתפים להגיע לקהל. כי בואו נהיה כנים, רובם המוחלט - ללא קשר למדינה שממנה הם מגיעים - חוזרים לאנונימיות ברגע שהקרדיטים מתגלגלים ב-2:00 לפנות בוקר בכתוביות הסיום. חלקם, אפילו מוקדם יותר - ביום שלישי או חמישי.
האירוויזיון נולד כניסיון לחבר בין אומות דרך מוזיקה. זו התחרות הגדולה בעולם שמשדרת מוזיקה בכל כך הרבה שפות וחוגגת את המגוון התרבותי של המדינות המתחרות. אבל כשהמיקוד עובר לפוליטיקה ומחאות, ובתגובה איגוד השידור סוגר דלתות ומגביל את החשיפה - כולם מפסידים.
הגבולות האלה לא מגנות על אמנים מקריאות בוז, הן מפחיתות את ההזדמנות הזעירה שיש להם לפריצה עולמית. כשהמצלמות כבויות והדלתות נעולות, האירוויזיון הופך למשהו אחר - יותר סטרילי, פחות ספונטני, פחות אותנטי.
יאללה, לפחות יש הימורים - שם לפחות ישראל עולה בוודאות לגמר, בינתיים.