ראיתי את ברוס ספרינגסטין פעמיים. פעם אחת עם קלרנס קלמונס, פעם אחת בלעדיו. כנ"ל לגבי גאנז אנד רוזס - ראיתי פעם אחת עם סלאש, ופעם אחת בלעדיו. להגיד שזה לא אותו דבר זה אנדרסטייטמנט ברור, אבל גם לא בהכרח מובן מאליו. זה לא שהמחליפים לא היו טובים, אלא שהחיסרון עלה על כל היתרונות. החלל הזה מורגש גם בהופעות הנוכחיות של להקת החצר האחורית שחסרה את יענקל'ה רוטבליט, שהמציא מחדש את המושג "פליט" בגיל 80, ביוון.
החיסרון של רוטבליט על הבמה אינו מוזיקלי, אלא תודעתי בעיקר. להבדיל מסלאש הוא לא מביא סולואים מצמררים על הגיבסון לס-פול. הנוכחות של רוטבליט היא של זקן השבט, האיש שכבר ראה הכל ובעיניו, ניצוץ של יהלום. אלא שגם בלעדיו, ההופעות של החצר האחורית ממשיכות להיות תו תקן של איכות מפתיעה, ובעיקר של מסר שנדיר לשמוע במוזיקה הישראלית היום.
אי אפשר לנתק את המוזיקה של החצר האחורית מהאקטואליה. כשבחוץ המציאות שוררת, בתוך זאפה הרצליה שרו את המילים שרוטבליט כתב 20 שנה לפני האסון הנוכחי:
"הכל מונח פה על הכף/
התהומות פתוחים/
הנה הגענו אל הסף/
מלחמת או אחים"
אי אפשר שלא להצטמרר. הרי, בדרך כלל כשאנחנו הולכים להופעות, של ברוס ספרינגסטין או גאנז אנד רוזס, אנחנו מנסים להתנתק מהמציאות לכמה שעות. שמים את הטלפון על מצב טיסה ושוכחים מהחדשות. אלא כשהחצר האחורית מתחילים לשיר את המילים:
"אולי הסוף כבר היה/
כשזה קרה לא שמת לב אפילו/
היה קל להתכחש, להיאחז באשליה/
ולשחק אותה כאילו/
אין שום בעיה"
מתחשק לפתוח את הטלפון ולהיכנס לקרוא קצת פושים. להירגע. המציאות מלאה בפילטרים אבל במוזיקה של החצר האחורית אין כאלה. זה לא אמור לעבוד, הקולות של תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן לא אמורים להשתלב יחד. הגיטרה המנסרת של רון בונקר לא קשורה למחאה שבוקעת מהמילים של רוטבליט. בצד שמאל של הבמה יושבת תום מאירה ארמוני ומפיקה צלילים מעולם אחר. זה לא אמור להתחבר, אבל אוסף הכישרונות האלה פשוט מתעלה אל המעמד, כמו הפגנה של מלא אנשים שונים שהתגייסו למאבק משותף.
תומר יוסף יושב מאחורי התופים ושר את "הסיפור הגדול", אולי המזוהה ביותר עם שירי הלהקה, בלי להתאמץ בכלל. בדקתי את הגיל שלו בויקיפדיה וזה בכלל לא הגיוני. מדובר ביישות שמאתגרת את הזמן והמקום. לפני 30 שנה (שלושים שנה!!!) לא הייתי מפספס פרק של "פלטפוס" בכיכובו בטלוויזיה. הפרק שבו הוא חתך לתומר שרון את הקוקו במהלך מערכון ועשה לו תספורת קצוצה היה הרגע הטלוויזיוני הגדול של העשור מבחינתי. ה"מי רצח את ג'יי אר" של הדור שלנו. שלושים שנה אחרי אני מאוד הזדקנתי, והוא נראה אותו דבר.
תיקון טעות, הוא נראה טוב יותר. אסוף בכישרונו. ההומור הטבעי שלו זורם בינו לבין ציגלר ורונן בין השירים. חיקוי של אריק איינשטיין בורח כמעט בלי כוונה לציגלר, אנקדוטות של אחורי הקלעים זורמות מתוך רונן. זה לא בדיוק אלתור אבל גם לא בדיוק חשוב. החברים יושבים על הבמה בחצי עיגול כאילו מדובר בקומזיץ של התנועה. הקהל יודע את זה, כי הוא בדיוק מאותה תנועה חסרת שם.
בשלב מסוים הבנתי שבכסא מאחורי יושב כנראה אדם מאוד מוכר. הבחנתי בזה כשהמון אנשים נעצרו לידי ונעצו בו עיניים. חלק שלפו טלפון וצילמו תמונה בצורה קצת עקומה. חשבתי שאולי זו איזו סלבריטאית צעירה או זמרת נשכחת. לבסוף הבטתי אחורה וראיתי שמדובר בשורד שבי שחזר מעזה אחרי 484 ימים בשבי חמאס. סלבריטי בעל כורחו. גם הוא חלק מהתנועה הבלתי נראית של המוזיקה של החצר האחורית. זו לא בדיוק מחאה, אבל היא בהחלט לא מסכימה לקבל את המציאות כמו שהיא, בלי מאבק.
לא עושים מוזיקת מחאה בארץ. לא באמת. מענישים את מי שמנסה. תשאלו את חוה אלברשטיין, סי היימן, נורית גלרון. משום מה היו אלה בעיקר נשים שניסו. רוטבליט הוא היוצא מן הכלל, אבל גם הוא לרוב עוטף את המחאה שלו בשכבות סוכר, עובד עם המוזיקאים הגדולים ביותר, אלה שאף אחד לא יכול להשתיק, ושוזר מילות נחמה מסביב למחאה. במובנים מסוימים החצר האחורית היא התיקון שלו, הגרסה חסרת הפילטרים. המבט הכי ברור אל המציאות, של פעם, של היום. עם כל הכבוד למילים היפות של נפתלי הרץ אימבר, יענקל'ה שרטט במילותיו את מילות ההמנון המדויקות של האומה הנוכחית: "היו לי ציפיות גדולות, אומרים לי, זה מה יש, הכל פה משובש, הכל פה השתבש".
המוזיקה של החצר האחורית היא לכל אחד. "מענה קולי", "תולה את הנעליים" או "פצצה מתקתקת" הם שירים שקשה להתעלם מהם. אלה לא רק המילים הנצחיות של יענקל'ה, אלא הגרוב הטבעי של הלהקה. החיבור ההרמוני הלא מובן מאליו בין חלקיה שיוצר מוזיקה נפלאה. ובכל זאת, ואולי בכוונה, הלהקה הפכה לנישה שהמציאות הסלילה אותה אליה. וזה מוזר, כי דווקא המציאות הזאת אמורה הייתה להפוך אותה ללהקה שממלאת את פארק הירקון, ולא מתחבאת באולמות קטנים מול קהלים קטנים אך איכותיים. זאת הופעה שכל ישראלי יכול ליהנות ממנה. מוזיקה שכל ישראלי חייב לשמוע. אבל האנשים שמתווכים לנו את האמנות, כרגיל, מפחדים לתת במה לאמת.
בסוף ההופעה, אחרי הדרן נחוץ שכולל את הקאבר המעולה ל"לשרוק בחושך" של אריק, הקהל מריע ללהקה שישבה לאורך כל ההופעה - ולפתע כולם עומדים. זה רגע קצר, אותו מנצל תומר יוסף, רגע לפני שיוצא מן הבמה והולך לטבול במעיין הנעורים הסודי שלו, כדי להגיד לקהל: "נתראה בהפגנות". זו לא בקשה, ולא תקווה - זו הסקת מסקנה. אי אפשר לצאת מהופעה של החצר האחורית ולחשוב שאי אפשר לשנות את העולם. אי אפשר שלא לצאת מהופעה של החצר האחורית ולא להאמין שעדיין יכול להיות כאן טוב יותר. תיכף זה יעבור. תיכף ידליקו אור.