ב"תמונות יפואיות" החדש יש הכל. חסר רק דבר אחד

הקולנוע הישראלי עובר שני תהליכים הפוכים. מצד אחד, הוא נהיה יותר מבודד, יותר דל אמצעים וגם יותר נישתי (לדוגמה, למי אכפת מהביקורת הזו? לאף אחד). מצד אחר, הוא גם נהיה יותר מסחרי - מעין הוליווד, רק בלי תקציבים ובדרך כלל גם בלי צופים. וכך, בשנים האחרונות אנחנו רואים כאן תופעות שמעולם לא ראינו, או לפחות לא בשני העשורים האחרונים: מבול של סרטי המשך, עיבודים לתוכניות מערכונים ולתוכניות ריאליטי, ליהוקים שמתבססים על כמות העוקבים שיש למישהו ולא על איכויות המשחק שלו, וכיוצא בכך.

עכשיו, מגיע לאקרנים עיבוד לסדרת טלוויזיה פולחנית - "תמונות יפואיות". גם זה דבר חריג - הרי לא ראינו בעבר סרטים על פי "קרובים קרובים" או "פלורנטין". אולי גם זה יבוא.

בינתיים, נדבר על "תמונות יפואיות". כזכור, המותג הזה התחיל בשנות השבעים עם טור שכתב מנחם תלמי ב"מעריב", ובו תיאר בסלנג עסיסי את חייהם של עבריינים ודמויות צבעוניות אחרות ביפו. הטורים הפכו לספרים, שהפכו בתורם לסדרת טלוויזיה בשנות התשעים, אותה ביימו אריק לובצקי ומתי הררי, שניים מן היוצרים הוותיקים והפוריים בתעשייה המקומית.

הסדרה שודרה בין 1995 ל-1996, לא בדיוק תור הזהב של הטלוויזיה הישראלית, אבל זכתה לתחייה מחודשת בפורמט הווידיאו הביתי ומאוחר יותר דרך הפייסבוק, שם התגלה כי יש לה מעריצים רבים שמשתוקקים לפרקים חדשים. עכשיו הם מקבלים את מבוקשם בגרסה הקולנועית הזו, שהיא בעצם בינג' של הסדרה, הכולל חמש אפיזודות. צוות השחקנים כולל כוכבים שהופיעו בלהיט המקורי, למשל אורי גבריאל, ג'וליה מסלוואי ויגאל עדיקא, אבל גם פנים חדשות, בהם אוראל צברי ושלומי קוריאט.

קצרה היריעה מלמנות את כל השמות שמופיעים בסרט. יש פה אנסמבל עשיר של שחקנים. חשוב מכך, ניכר שכל המעורבים בעניין נהנו מכל רגע, וזה כולל גם את הבמאים ואת שאר העושים במלאכה, כולל כנראה גם התאורנים. ההנאה והתשוקה שלהם ממלאות את המסך ומחלחלות גם לקהל.

מבין חמשת הסיפורים, אחד יוצא מן הכלל. זה סיפור על עבריין צעיר שלא מפחד מאף אחד, חוץ מאימא שלו, השולטת בחיי האהבה שלו ולא מרשה שאף אישה אחרת תקח ממנה את התינוק שלה. רגע המבחן מגיע כשהוא פוגש את אהבת חייו, רקדנית בטן שמעוררת בו מספיק תעוזה כדי להתמודד עם האם השתלטנית. זו אפיזודה מקסימה, סוחפת, כובשת ועשויה היטב בכל קנה מידה. אפשר בקלות לדמיין אותה כסרט מאפיה איטלקי-אמריקאי משנות השמונים, עם ניקולס קייג' בתפקיד הראשי.

הצרה היא שהאפיזודות האחרות פחות טובות, לפעמים אפילו הרבה פחות טובות. חלקן וולגריות או קלישאתיות יתר על המידה, חלקן סתם לא מוצלחות, אבל בסך הכל - הגרסה הזו של "תמונות יפואיות" מתקשה להצדיק את הפורמט שלה.

בעיה נוספת היא ערכי ההפקה הנמוכים. הם בולטים אפילו בפרק המוצלח, שכן גם בו לא היה כסף לניצבים, ואנחנו מתבקשים להאמין שבמועדון לילה יפואי פופולרי יש רק ארבעה לקוחות. באופן כללי, "תמונות יפואיות" נראה כמו סדרת טלוויזיה - וגרוע מכך, כמו סדרת טלוויזיה ישראלית משנות התשעים, תקופה שבה הסטנדרטים היו במקום אחר לגמרי. כאן אנחנו חוזרים לבעייתיות של נקודת ההתחלה: הקולנוע המקומי עושה פרויקטים ברוח הוליוודית, רק בלי גרגיר מהכסף שיש להם. הרי אם היו עושים באמריקה עיבוד קולנועי ל"חברים", הוא לא היה נראה ככה.

ולסיום, יש גם טרוניה מהותית יותר. הסרט נקרא "תמונות יפואיות", אבל הוא למעשה מציג תמונה יפואיות מסוימת מאוד. יפו היא כידוע עיר מעורבת, עם אוכלוסייה ערבית גדולה, אבל יש פה בקושי שתיים-שלוש דמויות ערביות. לבולטת שבהן, עם זמן המסך הגדול ביותר, בקושי יש שורות דיאלוג. זה מקומם, אבל כמובן גם לא מפתיע בהתחשב במצב העניינים הנוכחי בחברה ובתרבות הישראלית. לא נתפלא אם עוד כמה שנים יגיע למסכים עיבוד קולנועי של "המסעדה הגדולה", ואפילו ממנו ימחקו את הערבים.