נוטינג היל פינת בני עקיבא

לא שאני עד כדי כך נאיבית-פרימיטיבית שאני מאמינה ששרון דוראני באמת היתה מוכנה להפוך לאם פונדקאית כדי להציל את אמה החולה ממוות, אבל נדמה לי שכדאי שתתקיים קורלציה מינימלית, אסוציאטיבית, תחושתית, בין גיבורת הטלנובלה הנערצת, הנאצלת והמורמת מעם בשל תכונותיה הפנטסטיות, לבין השחקנית האלמונית הנקטפת ביום בהיר אחד מבין ההמון, כמו סינדרלה של ממש, כדי לגלם אותה. אם ממילא בוחרים שחקנית חדשה ואנונימית, שאין לציבור שום דעה קדומה עליה ואף מידע רכילותי מלוכלך על אודות עברה, מה היה יכול להיות קל יותר מאשר לבחור שחקנית שתצדיק את בחירתה בכך שתייצג את הדמות שלה בכבוד, כזאת שתקרין את אותו קסם נדיר שעל דמותה להקרין על המסך, כזאת שהעם יתאהב בה בדיוק כמו שהוא מתאהב בדמות אותה היא מגלמת?

היות ומדובר במסחטת הרגש הגולמי הידועה כטלנובלה, ולא בתיאטרון הרפרטוארי, זאת באמת לא בקשה מוגזמת. אחרי הכל שתי כוכבות הטלנובלות הקודמות שלנו עמדו בזה יפה מאוד: שרון דוראני היא כל כולה עפרה והיא משדרת ישראליות בריאה וקורנת - טובת לב וטובת מראה - גם כשהיא עושה פרסומות לשמפו; סופי צדקה היא רונה - ג'ינג'ית תוססת, אנרגטית, חזקה וישירה – גם כשהיא מדברת לפעוטות. ולירון וייסמן? לא רק שהיא רחוקה מדמותה של ליה ברגר ב"משחק החיים" כמרחק כוכב יאיר מנוטינג היל, אלא שהיא ממש מוציאה לליה שם רע.

את ההיכרות המקיפה הראשונה שלנו עם לירון וייסמן עשינו דרך כתבת שער במגזין "רייטינג", ואפילו הכתבת של "רייטינג", ששם רגילים לדברים כאלה, היתה המומה מכמויות ה"יעני", "כפרה" ו"מאמי" השגורים בפיה של וייסמן. המראה של וייסמן, מסתבר, מטעה. עדינה עדינה, אבל עם ג'ורה של מרגול. וזה באמת חבל. בעוד שליה היא בחורה ענוגה, אצילית, צחורה כחרסינה, ברבורית, דקיקה, אינטלקטואלית ואלגנטית עם קסם אנגלוסקסי ברור (כולל עניבות!), לירון וייסמן מצטיירת כפרחולינה שמחה שההצלחה עלתה לה לראש. בעוד שליה היא דג קר ברוטב אירופאי, וייסמן היא מסוג הבחורות שקובי, בעלה הבוגדני של ליה בסדרה, ודאי היה אוהב. הרשו לי לצטט מאותה כתבה ב"רייטינג":

וייסמן על בגידות: "יעני, גם אין דבר כזה אצלי מעידה חד פעמית, כי אם זה קורה סימן שמשהו לא בסדר. לא בשבילי הדברים האלה, מאמי".

וייסמן על שאיפותיה המקצועיות: "יעני, אני רוצה לשחק עם אל פצ'ינו וג'ק ניקולסון" (ליה בחיים לא היתה אומרת דבר כזה, ולה יש הצגה מצליחה בווסט-אנד מאחוריה).

וייסמן על התדמית הציבורית שלה: "דני פארן כבר קורא לי מריל סטריפ הישראלית".
- למה?
"הוא אומר שאני דומה לה. לה ולאיילת זורר".

וייסמן על כך שמזהים אותה ברחוב: "מה זה מזהים, את מתה".

הפעם היחידה שהזדמן לי לראות את לירון וייסמן בשר ודם היתה במסיבת יום הולדת שארגנה לעצמה, או שאולי ארגנו לה, בדאנס-בר נייטרו. לאור העובדה שהיא מתעקשת בכל הזדמנות שהיא לא בברנז'ה ובטח שהיא לא בליינית ("פעם ראשונה שהלכתי ל-TLV היתה לפני שלושה שבועות, למסיבה של מיכל אמדורסקי"), אי אפשר שלא להתפעל מהטבעיות בה התנהלה בינות לצלמים והקלילות בה הסתחבקה עם כל היהודה לויים למיניהם. היא אפילו לא התעלפה מזה שצינו ומורן באו למסיבה שלה. מה שכן, היא דרשה מהדי.ג'יי שישים "חפירות" (הוא סירב בתוקף), ולא התקמצנה על חיינדלעך לקבוצת מעריצים בחולצות כדורגל של ה"ליה ברגר פוטבול קלאב" שעמדו מחוץ לשערי המועדון. יחסית לנערה צנועה וחסרת ניסיון בחיי הבוהמה, באמת שיצא יופי של אייטם בפינת "החיים היפים" של גיא פינס, וגם למדנו ממנו שכשוייסמן נוסעת לבקר את ההורים היא ישר "מרביצה חצאית והולכת לבית כנסת".

לא רק שאין לי ספק בכך שליה ברגר לא יודעת מה זה "חפירות", גם נראה לי שהיא לא היתה מוכרת את העבר הדתי שלה (אם היה לה כזה) כגימיק אקזוטי ומשעשע. למרות שוייסמן טוענת בכל הזדמנות שיש לה אלוהים, כנראה שאין לה אלוהים. או במילותיה שלה: "באמת קיבלתי פה הזדמנות מהקדוש ברוך הוא פיור. כל החברים שלי אמרו לי 'הנה, הנה, זה בזכות כל השנים שהתפללת והלכת עם חצאיות'". אם היית מקפידה לשמור שבת, אולי היית גם מקבלת חפירות מהדי.ג'יי.


* הטלנובלה "משחק החיים" משודרת בערוץ 3 בימים ראשון-חמישי ב-20:05