עופיון מוזר

כמעט על פי כל פרמטר אפשרי, אנחנו חיים באחת התקופות המסריחות ביותר במדינת ישראל. ודווקא בשביל הקולנוע, שנחשב מאז ומעולם לאחד הדברים הסרחוניים ביותר בארץ הקודש, זו אחת מתקופות הפריחה הגדולות ביותר. עם "חתונה מאוחרת", "כנפיים שבורות" וכו', כבר הוכח באופן מוחץ שזה לא נכון שח' ור' גרוניות לא עוברות מסך, שלא רק עם הכסף של הוליווד אפשר לצלם כמו שצריך, ואף נותץ המיתוס שמוני מושונוב בדו-מימד לעולם לא יגרום ליותר מ-50 איש לשלם שלושים ומשהו שקל בכניסה. הקולנוע הישראלי עבר את הבר-מצווה שלו, קיבל את הרשיון, והוא יכול לנוע חופשי בדרכים. כבר לא צריך לשחוט כבש בכל פעם שסרט בעברית יוצא לא מביך.

ו"הכוכבים של שלומי" הוא בהחלט לא סרט מביך, הוא לא סרט מייגע והוא אפילו סרט מתוק, עם שחקן ראשי חמוד נורא, שמשחק לא רע. "הכוכבים של שלומי" הוא גם סרט אנושי, נוגע ללב לעתים, מצחיק לרגעים, אמין ומעורר הזדהות. אבל העובדה שהוא בא בתקופה מוצלחת לקולנוע הישראלי אינה משחקת לטובתו.

המלודרמה של שלומי היא לא מהמקוריות שנולדו כאן: שלומי הוא ילד טוב מדי, רגיש, מוזר ודפוק (ויש גם לציין - מזרחי), ויום אחד מתגלה שהוא בעצם וויל האנטינג שיודע לעשות חישובים מסובכים גם בלי מחשבון, ושמרוב שהוא עסוק בלעזור לכולם, הוא שוכח לעזור לעצמו. מכאן מתגלגלים חייו של שלומי על פי הסטנדרט הצפוי, עם כל שלבי ההתבגרות המוכרים - המרד, גילוי המין, המוות וההפי אנדינג.

שמי זרחין, במאי הסרט ("לילסדה") טוען שכתב את התסריט בחמישה ימים. הסרט גם צולם ויועד במקור עבור הטלוויזיה. אבל הנתונים האלה לא מובילים לניצחון רומנטי מסוג "כנגד כל הסיכויים" ולא משחקים לטובת הסרט, שנראה באמת כמו משהו שיועד עבור המסך הקטן ונופח מעבר למימדיו. הסצינות לעתים קרובות דלות וקטנות מדי, הדמויות נותרות שטוחות, לא מקבלות עומק קולנועי ראוי ומשאירות את הסיפור במקום נאיבי ותמים, עד כדי ילדותי.

בחלק מהצילומים יש משהו תמונתי, כמעט על סף הפרסומת. "הכוכבים" של שלומי, למשל, שנותנים לסרט את שמו, הם בעצם "כוכבים בחוץ" של אלתרמן - ספר ששלומי קורא בעקביות, שמתגלגלים להיות כוכבים שהוא מטביע על גבי העוגות שהוא מכין. עוגות הכוכבים הן הסמל המסחרי של שלומי, הן מייצגות את הרגישות והנתינה שלו, או משהו כזה, אבל מופיעות מספיק פעמים כדי להפוך מאלתרמניות לגימיק דל וצבעוני, שכמעט מעורר תהיות לגבי פרסומת סמויה לחברת סלולריים מסוימת.

כך שדווקא עכשיו, אחרי שהוכח שאפשר הרבה יותר, לא כדאי שביקורות יעלו את השתן לראש. "הכוכבים של שלומי" הוא בסך הכל סרט טלוויזיה מתוק, עם כמה רגעים ראויים, שהפצתו ב-30 אולמות קולנוע נראית קצת כמו קפיצת מוט מעל הפופיק של הקולנוע הישראלי.