מור אשכרה ניסה לשכנע אותנו שעל הפיפי של טוי נפל הקשר עם חיה?

מוזר באיזו קלות מכרה לנו "חתונמי" את הפרידה של מור וחיה כבר בסוף הפרק הקודם. אולי גם ההפקה הרגישה שאין מה לזייף מתח, כי כולנו מבינים לאן הקשר שלהם הולך, בין אם הוא ישרוד עד יום הצילומים האחרון או קצת לפני. הפרק מחכים לנו עוד שלושה זוגות, שני ימי הולדת ואחד אלוהינו, א.ק.א גלעד הפסיכולוג. ברוח ליל הסדר, הפרק הזה נמרח ומייגע מתמיד. דיינו.

אופיר ואולה ממשיכים לטפס בעקומת עקומה, ואולה מדווחת לחברות, "היום היה לנו יום כיפי כזה". פתאום, היא מספרת לכפילה של סתיו שפיר שחלה איזו התקדמות. חלה התקדמות, אבל איזו באמת? אני אומרת שהחברות של אולה ואופיר נחמדה והכל, כמו החברויות המשונות האלה שנוצרות בחופשה בחו"ל ולא שורדות דקה אחת אחרי, אבל זוג הם לא יהיו לעולם. כשמדברים כל כך הרבה על ציפייה ש"הקסם יקרה" - סימן שהוא לא. לא קרה, ולא יקרה ומספיק עם הקונספציה.

אבל זה לא הזמן לשבור כלים: לאופיר יש יום הולדת. אולה רוצה לשמח אותו, על כן פיזרה על שולחן מגוון קישוטים וברכת "אוויר פסגות". נצטרף גם אנחנו, ונאחל לו חמצן. מי שלא שמע את אולה שרה "יש לי יומולדת" בנסיעה המשותפת שלהם, לא ראה הילולה בחייו. כתר לפדחתו של אופיר - וקדימה אל ההרפתקה.

בסוף ויכוח מענג על הדרך התקנית להחליף כיפים, הם מגיעים לעיר החגיגות ירושלים. אולה "מביאה לירושלים את החום", לדבריה, או סופחת את הקור - לבחירתכם. היום אולה באמת חמימה ועולצת. כמו עיר הקודש, גם לה יש את הימים שלה. בכלל, נראה שאולה מלבלבת באירועים מיוחדים: ככה קרה גם בהשקת המיזם שלה, ובמפגש עם המשפחה של אופיר. האירועים האלה נותנים לה איזושהי מסגרת, התעסקויות צדדיות ובעיקר הזדמנות לא להיות עם אופיר לבד באותו חלל.

הם יוצאים לבר ירושלמי לפגוש אחים יקרים, שם משתחרר קצת האני ספונטאני של אופיר. תירגעו, אין קאבר לאנה זק, וחבל. הפעם אופיר משתף ב"מובס" שלו על נשים, שפיתח במושב. ומהו משפט החיזור המנצח, אתם שואלים? "תביאי את הכלב ונעשה טיול ביער". אופיר, זו התחלה של אגדת עם גרמנית, לא פלירטינג.

צ'ייסר וסלפי יום הולדת, ואפשר לסמן עוד שלב בדרך לידידות מופלאה.

אסף עושה מאמצים להצדיק בפני מינדי את הרילוקיישן לתל אביב, ומצייד אותה לעבודה בארוחת בנטו מעשה ידיו. אולי האוכל יסיח את דעתה מהפקקים שיש בתל אביב, תמיד, בכל שעה ביום, בניגוד מוחלט להבטחות שלו.

הפקת "חתונמי" ריכזה את כל ילדי החודש, בסגנון ימי הולדת בניינטיז - וכך גם אסף חוגג היום. אני לא חובבת גדולה של מסיבות הפתעה, ואם הייתי צריכה לנחש, גם אסף לא. להפתיע קונטרול פריק אנאלי וחרד חברתית נשמע על פניו כמו רעיון גרוע של מינדי, אבל הפלא פלא - כולם מסתדרים, כולם חוגגים וכולם מסכימים שמינדי ואסף הם הזוג המשעמם של העונה, כולל הזוג עצמו.

בין משקה למשקה, מינדי מלקטת מהמוזמנים פרטים חדשים על אבי עשרים ילדיה לעתיד. אבל חבריו של אסף עושים עבודתם נאמנה, ושומרים על זכות הפרגון. לדעתם, הרווקות של אסף בגילו היא "טעות סטטיסטית", ואין בכך כדי להצביע על היותו בעייתי, או, נגיד, פרומפט לריבוי אוכלוסין.

הדבר היחידי שעומד ביניהם, כך טוען אסף - זה המרחק. מינדי חייבת להמשיך לגור בירושלים לזמן הקרוב, בהיותה אמא למתבגר בכיתה י"ב. כמו חבר של אסף גם אני חושבת שתוך חצי שנה גג הפקטור הזה כבר לא רלוונטי, אבל גם חצי שנה נשמע לאסף כמו יותר מדי זמן, כי חללית האם פקדה עליו לחזור עם בני אנוש טריים לאלתר.

תגידו, גם לכם משהו מצלצל מוזר בהיסטריה של אסף סביב ילדים? בשלב הזה, אני אפילו לא בטוחה שיש לו רגשות כלפיה. הוא מדבר על מינדי כאילו היא חצי מנה פלאפל, והאתגר שלו הוא לדחוס בתוכה כמה שיותר תוספות. אפילו הבלון שהיא הביאה לו נס לתקרה מפחד להתעבר.

יש גם מה ללמוד מהם על זוגיות: הם לא רבים כמעט, בזכות זה שהם כמעט אף פעם לא אומרים משהו משמעותי. כלומר, מלבד "ילדים". הכל קליל, הכל שגרתי, הכל בסדר, לא לכאן או לכאן. ובכל זאת, כשאסף בוחר להגיד משהו בעל משמעות, זה דווקא שהיה מעדיף כלה לא "לבנה", בזמן שמינדי מולו, על החוף, בבגד ים. מינדי היא זו שהעלתה את הנושא חצי-בצחוק, ובטוח קיוותה לקבל תגובה שתחזק את הביטחון שלה, אבל אסף עונה: "בשגרה, ברגיל, כנראה שלא הייתי…". אאוץ'.

אפשר להתחרפן מהקוּליות שמינדי משדרת מול אמירות כאלה. החזות האדישה שלה מזכירה את מנגנון ההגנה של נועם, השם יקום כבודו. מרוב פחד לחשוף פגיעות, היא מאפשרת שיפגעו בה כל הזמן. מינדי מרגישה במנגנון הזה בעצמה; היא לא אוהבת את "מה שיוצא ממנה בקשר". היא כן אוהבת את אסף, ואולי לכן לא רוצה להעלות את האמת הקשה הזו על ספת הגלעד. אבל היי, בשביל זה התכנסנו.

אסף דווקא מוכן לדבר. "אני מבין שאני רץ מהר מדי", הוא אומר על ספת הגלעד. עדיף להבין מאוחר מאשר אחרי חמישיית הילדים הראשונה. הוא חושש להגיד לה מה הוא מרגיש, וכנראה פחות חושש להסתער לה על הרחם. לגלעד הוא מגלה שהוא מפחד מדחייה, לכן מתקשה להיחשף רגשית. כי בעולם המיוחד של אסף, להביא ילדים זה איכשהו פחות אינטימי מלאהוב. לא להאמין, איך הבחור הזה עדיין רווק.

בסוף נסיעה ללא אובר ת'ינקינג, מגיעים ברק וחן לבית של ברק בכפר הדרדסים. בין זוטה ותרד, אלה ונענע, שוכנת הפינה הפסטורלית שבה הוא יכול לנהל תקשורת בריאה עם צמחים. נאים העציצים בעיניה, אבל כשהם נכנסים לדירה, מהחלון משום מה, נדמה שפרצו לדירה של בן גרעין, ועוד רגע נער מבוהל יכנס פנימה, ערוך ללחום בפורצים עם כד חימר.

חן הייתה "שורדת את זה", אבל לאו דווקא מרצון, וברק מתחיל לחשוש ממה שיהיה איתם אחרי התכנית. האם ייפרדו דרכיהם? אבל ברק כמו ברק, במקום לומר שיתגעגע וישמח לגור איתה, מתחיל ללהג על גידורים ומסגרות והסתברויות של רגשות ואלוהים יודע מה הוא רוצה. גם חן לא מבינה - היא רק מבינה שזה בא לה רע. כשגבר מזכיר את המילה "רגשות" באופן לא רגשי בכלל, זה לא סימן טוב. וזה מה שברק עושה בכל פעם מחדש, בריקוד המשונה של הניסיון להתקרב מבלי להיפגע. האמת היא שפשוט לא ככה עובדים רגשות. ברק לא יכול לדעת את זה, כי הוא רק התחיל לערוך היכרות עם רגשות, אבל הנה - היום הוא כבר הצליח לתת שם לאחד מהם: "געגוע".

אחרי חיבוק ארוך, שמעלה חשד כי ברק אכן מחזיק לב בבית החזה, הם ממשיכים לפגוש חבר של ברק, שמוצא בחן בה משהו מרגיע ומאוזן. כשחושבים על זה, אפשר למצוא בהם איזון - איפשהו בין הדחקה רגשית טוטאלית להתקף חרדה מתמשך. יחד, הם יוצרים משהו כמעט נורמטיבי.

בשונה מברק, החבר שלו ניחן ביכולת ביטוי מרהיבה עד מופרזת. "אתה לא חומל על עצמך", הוא עושה את הגלעד. "כשהכרתם הייתם זרים, וככל שהכרתם, הביקורת שהוא הפעיל על עצמו התחילה לפעול גם עלייך. יש פה מנגנון למידה של סימפתיה ואמפתיה שהוא לומד ומקרין על עצמו חזרה". ברק: "חזק".

מור מיצה את הקשר. אם להאמין לגרסה של חיה, ואני מאמינה, הוא פשוט אמר לה את זה ככה, ואפילו שלוש פעמיים. בפעם השלישית, לחיה נפל האסימון. ההפתעה האמיתית היא שחיה לא ראתה את זה בא. היא כל כך השלימה עם היחס המזלזל של מור כלפיה, שזו נעשתה לה שגרה נוחה. היא הניחה שהם פשוט הולכים להמשיך לחיות ככה, כמו זוג נשוי של חמישים שנה - רק מהיום הראשון. לא היה לה מושג כמה נגיש הרעיון של גירושים מהצד החילוני, במיוחד כשהנישואים הם פיקטיביים.

חיה מתחילה לארוז הביתה בשאיפה שמור יעצור בעדה, אבל כל מה שיש לו להציע לה זה ייעוץ לוגיסטי: "את יכולה לעשות את זה בשתי נגלות". אם רק היה לו כוח, הוא היה מכניס אותה למזוודה בעצמו ומזמין מונית. בניגוד לחיה, מור הוא לא אדם שחושש מגט. או Gett.

כואב לי בשבילה. אומרים שדרך ארץ קדמה לתורה, אבל חיה קיבלה חתן בלי אף אחת מאלה, ועדיין נתנה לו את כל כולה. אולי אפשר ללמוד מזה לתת פחות - ופחות מהר. אני נגיד נותנת מעצמי כל כך מעט שאני נשארת עם חתולה בבית, ושופטת אנשים אחרים בריאליטי על דפוסי ההתקשרות שלהם.

על ספת הגלעד, משתפת חיה תובנה: "בשבוע האחרון הבנתי שלא משנה מה אני אעשה זה לא יהיה מספיק טוב". האם זה קרה ב"מיציתי" הרביעי? חבל: היא הרגישה שהשתפרה מאוד כבת זוג, והתגאתה בעצמה שהתקדמה עוד צעד לעבר חילול השבת. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת "נתנה מעצמה": חיה הגיעה דוסה על חלל, והנה, עוד רגע היא ומור היו מתחילים להחזיר בתבונה בצמתים.

חיה האמינה באמת ובתמים ששם טמון הפער היחידי בינה לבין מור, אבל אמרתי לכם, ואומר לכם גם הגלעד: "אתה שם את הכל על העניין הדתי". זה לא שהפער הדתי-חילוני לא משנה - הוא משנה מאוד; הוא פשוט לא העיקר. אנשים בנקודות שונות על הסקאלה הדתית-חילונית מצליחים לקיים זוגיות אם הם ממש נמשכים ורוצים, אבל הרבה לפני שמור הבין כמה חיה קרובה לדת, אפשר היה לראות לו בעיניים שהוא מת לברוח. עכשיו, כשהעניין הדתי לא איננו עוד עזר כנגדו, הוא פותח בשיימינג לכלב ובעליו.

תגידו, הוא באמת מנסה לשכנע אותנו שעל הפיפי של טוי נפל הקשר שלהם? הוא יכול לקשקש כמה שהוא רוצה על "תחושה של זלזול" מהכיוון של חיה, כאילו היא נתקעת שעות בפקקים בכוונה כדי להבריז לטיול עם הכלב שלה, וכאילו לא נקלעה למצב הזה כדי לעבור במיוחד בשבילו לדירה הלבנה של דקסטר. הוא מפיל עליה את האשמה כדי לא לצאת דוש, אבל האמת שהיה יוצא טוב הרבה יותר אם היה אומר בכנות, זה לא זה, ניסיתי, שלום.

לבסוף הוא נותן את הספיץ' הזה. קצת מאוחר מדי, אחרי יותר מדי שתיקות מענישות, התעלמויות ומבטים עוינים - אבל תודה לאל, ברוך שפטרנו, הגיע זמנו, עצוב קורבנו. כמיטב המסורת, במקום לברוח איש לדרכו, הם ואנחנו נאלצים לצפות באלבום התמונות מהחתונה. חיה מתרגשת, מור מדפדף; מבחינתה יש פה אובדן אמיתי, מבחינתו - נפתח הצוהר לקפוץ שוב עם אסף למי קרח. היא יוצאת מהתוכנית ללא זוגיות בידיים, אבל כן עם המתכון למפרום.

עידן חביב הנוגה מתנגן ברקע, ועל גבו מכתב הפרידה המרגש של חיה. "דמעות של הודיה", מקריאה הדוברת, בהומאז' מרגש לטקסי יום הזיכרון בתיכון. יזכור עם ישראל את דייט האימים המשושה, את הפריימים בוהקים עד צריבת הקרנית, את הדתיות בבר, את הנס קפה, את חופשת הסקי שהתגלגלה במדרון ואת הפיפי של טוי, דור לדור.

בפרק הבא: מפגש האקסים, כי העונה הזו סיפקה לנו מהם די והותר בשביל להקים להם פורמט נפרד. "אהבה חדשה" הציבה רף חדש העונה - נא לעמוד בו. אם צריך לספח את ליר לפרק הזה, אל תתביישו.