חשבתי שנשים רוצות לשוחח על סימון ויל. לא הבנתי שהן אוהבות זין

מאחרי תחרות מלכת היופי המטופשת שעוררה מהומה גדולה עומדת אותה תפיסה המניעה את הפמיניסטיות שעוררו אותה: הסברה שנשיות היא ברת הגדרה, ויהיו הקריטריונים לכך שיער בלונדיני וחזה גדול, או ההשתייכות למין מדוכא. גם למשוררי חצר הממשיכים לכתוב כאילו כלום לא קרה ולחלק מאלה הזועקים, ובצדק, את התדרדרות השירה, משותפת אותה הנחה: הטענה שקיימים תנאים חיצוניים לקיומה, ויהיו אלה פרסומים הנענים לאיזו חוקיות צורנית, או אמירה אקוטית (פוליטית, חברתית) כלשהי של המשוררים. טעות כפולה!

בנשיות, בדיוק כמו בשירה, יש משהו חמקמק, משהו שחייבים להניח לו לחמוק אם רוצים ליהנות מהן, משהו שיחמוק ממילא כל עוד מדובר בנשים ובשירים. שום הגדרה לנשיות (גנטית או סוציולוגית, כזו החוטאת בגבריות יתר או דווקא בפמיניזם) לא תהיה מספקת, ואף תיחום גבולות עדכני של מה שקרוי שירה (קונספטואליזציה ספרותית או היסטוריזציה שלה, מצד מי שמנסה להראות שהיא חיה וקיימת או מצד זה הסבור שאין לה עוד סיכוי) לא יהיה מדויק, משום שלנשי ולשירי אין טריטוריה ברורה. אלה ישויות שמחוץ לתחום, ללא מקום, מעבר למהות, וכאן גם כוחן, הפיוט הלוכד שבנשיות, הקסם הנשי שלכל שירה גדולה.

האם משרתות תמיד הנשים את עניינן? העומדת לנגד עיני משוררים טובת השירה? דווקא בגלל פריחת הפמיניזם, דווקא משום שכמה משוררים הבינו סוף כל סוף את גודל האובדן, מצריך העניין בדיקה. אם נשיות היא אכן אותה חמקמקות, הרי שמרגע שהאישה מבקשת לה מקום ברור - לא חשוב עד כמה מובנים נראים מניעיה מנקודת מבט נקודתית וצרה - היא מנטרלת את כוחה שלה בניסיון האבסורדי להצטייד בהכרה רשמית ומובחנת, סטטוס שמסמלת טוב מכל הזקפה הגברית. גם לשירה רק מזיקים הפתרונות המוצעים להצלתה, משום שהם מציגים אותה כמשהו שיש לדאוג לו, כממסד שעל החברה להגן עליו, בעוד שההפך הוא הנכון: השירה היא השומרת על האדם והיא הבונה חברה אנושית (יוצרת מיתוסים, מרוממת דמויות קיימות או כאלה שהיא ממציאה, מקדשת נופים ומקומות). מה שמאז ומתמיד הקנה לנשים את כוחן המהפנט, מה שמשך בשירה, היא היכולת המופלאה שלהן לחמוק מהכל, אפילו מעצמן. הצרה הגדולה ביותר שלהן היא הרפלקסיביות המוגזמת שפיתחו והשאיפה המטורפת לאוטונומיה, שאין בהן עוד דבר נשי ושהפואטיקה שלהן פגומה.

נשים ושירים הן פיתויים. ומי שרוצה לפתות - תהיה זו אשה מדהימה או משורר חריף, יהיה זה גבר שלמד משהו מנשים או אשה שהבינה סודם של שירים – צריך לדעת לכסות! אין זה העירום שמגרה באשה, כפי ששום אמירה צעקנית לא בונה משורר. שמלה שמסתירה טפחיים מלהיבה בהרבה מכל אתר פורנו שלא מותיר דבר לדמיון, ולמילים שלא נוקטות עמדה קסם רב מזה שיש לחרוזים מגויסים ולשירי מחאה. הטעות, המשותפת לנשים רבות וללא מעט משוררים, מצויה בהנחה שהאדם מחפש לראות, לקרוא ולשמוע דברים קלים ונגישים, בעוד שמה שמושך אותנו באמת הוא הלא מוכר, מה שלא נאמר ועוד לא נראה, מה שמכניס אוויר לרוטינה של "יחסי אנוש תקינים" ומאפשר לנוח ממטבעות לשון שחוקים.

נשיות פירושה יופי, אבל יופי זה דבר נסתר. איכותו של שיר תלויה ביכולת ההבעה שלו, אך הביטוי הנעלה הוא זה של מה שאי אפשר לומר. דברים ברורים הם דברים גמורים: כשגבר יודע אשה עד תום הוא מאבד עניין, וההפך גם הוא נכון. למילים שאומרות הכל אין סיכוי, ורק באמירה שמסוככת על העיקר אליו היא מובילה יכול להיות משהו פואטי. נשים שנותנות בקלות (ולו רק "הגדרה עצמית"), ומשוררים שמספקים תובנות שלא צריך להתאמץ כדי לחדור אליהן, חוטאים בסופו של דבר לעצמם. מי שרוצה לאמץ דבר או שניים משירה ונשיות כשהן בגדולתן חייב לזכור: כל אדם יכול לפתות כל אחד אחר מעצם העובדה שהוא שונה ממנו, שונות שהאשה מהווה לה פרדיגמה. כל אמירה יכולה לפתות כל מאזין ע"י שימוש ייחודי בשפה, האחר המוחלט של האדם, אחרות ששירה מביעה בצורה טהורה.

מאות השנים האחרונות שינו לחלוטין נשים ונשיות, כפי שעשו לשירה ומשוררים. הטכנולוגיה שכבשה את העולם טאטאה ממנו שאריות של טבע פראי, ניצוצות קדושה, שרידי קסם, רוע ואלוהות, אלמנטים מהם ניזונה השירה, ושנקשרו מסורתית גם לאשה. רציונליות כלכלית ונטיות אוניברסליות שוויוניות שכל תינוק יונק כיום עם חלב אם (סינתטי), מספקות הסבר קל ופשוט לכל שונות, מרגיעות כל מוזרות, ומרפאות ביעילות כאבים, בין היתר כאלה שמקורם היה נשים ושירים. אטרקציות המוצעות לנו מכל כיוון בלי שנצטרך לטרוח כדי להשיגן עוצרות אותנו מלחפש עניין במקומות בהם נהוג היה לעשות זאת בעבר, והאינטלגביליות המושלמת של החיים הפכה אותנו עצלנים. לא רק שלמדנו לקבל כל מה שאנו זקוקים לו ישירות ליד, התרגלנו לדרוש אך ורק מה שפשוט וקל: ממורכבות שירית הקוראים מתרחקים כמו מאש, ועל נשיות כולנו יודעים להתווכח, אבל על פעולתה המכאיבה-המרפאה, שמעולם לא נזקקה להצדקה, אפילו נשים מתנערות, בהעדיפן לדקלם מנטרות מעייפות אודות שוויון זכויות וקידמה. הוואקום האדיר שנוצר יביא אותנו בקרוב למצב בו לא נוכל עוד להיפגע, אך גם לא ליהנות. החברה לא תזדקק לחרוזים, אבל תמשיך לייצר אותם מתוך "עקרונות", וההבדל בין המינים ייעלם, זאת למרות, או נכון יותר בגלל שיונצח כעניין "אידיאולוגי".

בחסרונו של מה שהולך ונעלם ניתן לחוש (אפילו אצל פמיניסטיות ומשוררים!) כבר עכשיו אם רגישים לכך מספיק. מדובר במשהו יקר, שלא ניתן לתיאור מדויק, חשכה ממנה נובע כל אור, כאוס, או סדר אחר, שאפשר לאדם להיות חריג, מעניין, נשי, משורר. כולנו זקוקים לנשיות, כי כולנו זקוקים למשהו לא מוסבר, שחומק, שמכאיב, שמלהיב, ששותק. כולנו זקוקים לשירה, כי כולנו זקוקים לשפה שאינה טכנית, שלא נועדה לספק גחמות, אלא להעניק משמעויות שמעל ומעבר לכל מה שניתן לצפות לו מראש.

בהירתמות העדרית למאבק על מושג הנשיות יש משום עלבון לנשים: "הכל באשה חידה" (ניטשה), והנשק הטוב ביותר שלה הוא סודה. גם בשירים ובמשוררים יש להימנע מלתמוך. שירה בעלת חיוניות וטעם, שיש הצדקה לקיומה, תדע לומר את העיקר, עליה ועלינו,