תשכחו כל מה שידעתם על סרטי רוחות רפאים. זה משהו אחר לגמרי

סטיבן סודרברג כל כך חרוץ, שאפשר להקדיש לו את המדור הזה על בסיס שבועי. רק לפני שלושה שבועות כתבנו כאן על הסרט החדש שלו, "תיק שחור", אלא שזה לא התוצר היחיד פרי עטו מן השנה האחרונה. לפני כמה חודשים הוא שיחרר גם את "נוכחות", אותו פספסנו כשיצא לקולנוע, אבל עכשיו הוא עולה ל-VOD וזו הזדמנות להשלים פערים.

כל הכרונולוגיה הזו קצת מסובכת, אבל ככה זה עם במאים פוריים. העיקר זו השורה התחתונה: "נוכחות" זמין עכשיו בפורמט ביתי, וכדאי לצפות בו.

כרגיל אצל סודרברג, שפרץ ב-1989 עם "סקס, שקרים וויידאוטייפ", הסרט פשוט אך גם מורכב. העלילה שלו מזכירה כל סרט גנרי שעוסק ברוחות רפאים: זו סיפורה של משפחה בת ארבע נפשות, שלפחות אחת מהן מסתירה סוד כלשהו, העוברת לבית חדש - ומתברר שיש בו רוח חסרת מנוח, שלא מניחה להם לנפשם.

אז מה נשתנה הלילה הזה? שהפעם, הסרט מציג לנו את האירועים מנקודת מבטה של הרוח. הדבר מאפשר לו לחתור תחת כל הקונבנציות של הז'אנר, כולל המרכזית בכולן - בדרך כלל, הרעיון בסרטים על בתים רדופים הוא שאנשים באים והולכים והרוח נשארת. כאן זה אחרת, ולא נגלה למה כמובן. נאמר רק שהצפייה מהנה במיוחד למי שמכיר ואוהב קלאסיקות כמו "פולטרגייסט". תענוג לראות איך סודרברג והתסריטאי הקבוע שלו, דיוויד קפ, משחקים עם הכללים שנקבעו בסרטים הללו.

השניים עושים זאת בצורה חכמה ומבריקה, שמאפשרת להם לערער גם קונבנציות גדולות יותר - למשל את הדרך שבה אנחנו תופסים זמן ומקום. זה נשמע יומרני, אבל "נוכחות" מצליח לעשות זאת בלי שום פאתוס.

כהרגלו, סודרברג גם צילם את הסרט, תחת השם פיטר אנדרוז, הוא מפליא להשתמש במצלמה כדי למצוא את הכלים הנכונים - במקרה הזה, את הדרכים להמחיש לנו כיצד הרוח נעה, מבחינה ומרגישה.

הבמאי גם נעזר בצוות מצוין של שחקנים: כריס סאליבן מצוין במיוחד כאבא שמנסה למנוע מן המשפחה שלו להתפורר. לוסי ליו מגלמת את האימא, שהיחסים שלה עם בנה מוזרים באופן שחריג לראות בקולנוע הוליוודי. מעל כולם ניצבת התגלית של הסרט - קלינה ליאנג המהממת כבת הצעירה, שהמפגש שלה עם נער מפוקפק מניע את העלילה קדימה, באופנים לא צפויים ומסתוריים.

מה כבר קולנוע יכול לעשות? להעלות שאלות מעוררות מחשבה, להשתמש באמצעי המבע כדי לעשות זאת, ולבדר אותנו. "נוכחות" עושה את כל זה. הוא משתמש במצלמה באופן מקורי כדי להעלות קושיות מרתקות על חומר ועל רוח, והוא מצליח לרתק, למתוח, להפתיע ולהותיר חותם. כל זה לא עזר לו מסחרית - עם הכנסות של עשרה מיליון דולר בלבד, הוא התאדה במהרה מן האולמות. ככה זה בימינו: לקולנוע יש נוכחות של רוח רפאים, גם ובעיקר אם מדובר בסרטים מקוריים ומתוחכמים.

הקולנוע הישראלי עובר שני תהליכים הפוכים. מצד אחד, הוא נהיה יותר מבודד, יותר דל אמצעים וגם יותר נישתי (לדוגמה, למי אכפת מהביקורת הזו? לאף אחד). מצד אחר, הוא גם נהיה יותר מסחרי - מעין הוליווד, רק בלי תקציבים ובדרך כלל גם בלי צופים. וכך, בשנים האחרונות אנחנו רואים כאן תופעות שמעולם לא ראינו, או לפחות לא בשני העשורים האחרונים: מבול של סרטי המשך, עיבודים לתוכניות מערכונים ולתוכניות ריאליטי, ליהוקים שמתבססים על כמות העוקבים שיש למישהו ולא על איכויות המשחק שלו, וכיוצא בזאת.

בהמשך לכך, בשבוע שעבר עלה לאקרנים עיבוד לסדרת טלוויזיה פולחנית - "תמונות יפואיות". גם זה דבר חריג - הרי לא ראינו בעבר סרטים על פי "קרובים קרובים" או "פלורנטין". בינתיים, הפרויקט מוכיח את עצמו והסרט ניצב במקום השני בטבלת שוברי הקופות של סינמה סיטי.

כזכור, המותג הזה התחיל בשנות השבעים עם טור שכתב מנחם תלמי ב"מעריב", ובו תיאר בסלנג עסיסי את חייהם של עבריינים ודמויות צבעוניות אחרות ביפו. הטורים הפכו לספרים, שהפכו בתורם לסדרת טלוויזיה בשנות התשעים, אותה ביימו אריק לובצקי ומתי הררי, שניים מן היוצרים הוותיקים והפוריים בתעשייה המקומית.

הסדרה שודרה בין 1995 ל-1996, לא בדיוק תור הזהב של הטלוויזיה הישראלית, אבל זכתה לתחייה מחודשת בפורמט הווידיאו הביתי ומאוחר יותר דרך הפייסבוק, שם התגלה כי יש לה מעריצים רבים שמשתוקקים לפרקים חדשים. עכשיו הם מקבלים את מבוקשם בגרסה הקולנועית הזו, שהיא בעצם בינג' של הסדרה, הכולל חמש אפיזודות. צוות השחקנים כולל כוכבים שהופיעו בלהיט המקורי, למשל אורי גבריאל, ג'וליה מסלוואי ויגאל עדיקא, אבל גם פנים חדשות, בהם אוראל צברי ושלומי קוריאט.

קצרה היריעה מלמנות את כל השמות שמופיעים בסרט. יש פה אנסמבל עשיר של שחקנים. חשוב מכך, ניכר שכל המעורבים בעניין נהנו מכל רגע, וזה כולל גם את הבמאים ואת שאר העושים במלאכה, כולל כנראה גם התאורנים. ההנאה והתשוקה שלהם ממלאות את המסך ומחלחלות גם לקהל.

מבין חמשת הסיפורים, אחד יוצא מן הכלל. זה סיפור על עבריין צעיר שלא מפחד מאף אחד, חוץ מאימא שלו, השולטת בחיי האהבה שלו ולא מרשה שאף אישה אחרת תקח ממנה את התינוק שלה. רגע המבחן מגיע כשהוא פוגש את אהבת חייו, רקדנית בטן שמעוררת בו מספיק תעוזה כדי להתמודד עם האם השתלטנית. זו אפיזודה מקסימה, סוחפת, כובשת ועשויה היטב בכל קנה מידה. אפשר בקלות לדמיין אותה כסרט מאפיה איטלקי-אמריקאי משנות השמונים, עם ניקולס קייג' בתפקיד הראשי.

שאר הסיפורים פחות טובים, אבל בסך הכל הסרט מהנה וכיפי. זאת יפו, לא הוליווד, והתוצאה היא לא "תמונות קצרות", אבל יחסית לתקציב הנמוך שעמד לרשותם, היוצרים הצליחו לקחת את הלימונים המעטים שהיו להם ולהפיק ערק לימונים לא רע בכלל.

שבוע לפני יום השואה, עולה בדיסני פלוס אחד מסרטי השואה היפים של השנים האחרונות. אנחנו מתעקשים להגדיר אותו כסרט שואה למרות שיוצריו התעקשו לעשות הכל כדי להתרחק מן ההגדרה הזו - כנראה כי באמריקה של ימינו, "יהודי" היא מילה גסה ו"אוניברסלי" היא מילת הקסם. קירן קאלקין, שזכה עליו באוסקר לשחקן המשנה, הגדיל עשות ובנאום הזכייה שלו לא אמר מילה על השמדת העם היהודי או על אנטישמיות. מגיע לו בוז גדול, אבל זה לא גורע מערך הסרט עצמו ולא מבטל את ערכו.

אלקין מככב בסרט בצד ג'סי אייזנברג, שגם כתב וביים - זה סרטו העלילתי הארוך השני כתסריטאי ובמאי אחרי "כשתסיים להציל את העולם" המצוין גם כן. הם מגלמים שני בני דודים, שסבתם המשותפת, האהובה ושורדת השואה הלכה לעולמה והשאירה להם כסף ובקשה - להשתמש בו כדי לנסוע לפולין, ולבקר במחנות ובעיירת הולדתה. המשלחת כוללת גם זוג ניו יורקי יהודי וקלישאתי; אישה יהודייה הנוסעת בגפה, בגילומה של ג'ניפר גריי, מי שפרצה בזמנו בסרט היהודי האולטימטיבי "ריקוד מושחת" ואביה ג'ואל כיכב ב"קברט" על עליית הנאצים; בחור שחור שחמק מרצח העם ברואנדה, היגר לקנדה ושם התגייר; וגם לא יהודי אחד - מדריך הטיולים, שכמו נוצרים רבים בימינו כרך את גורלו בזה של העם היהודי ומקדיש את חייו להיסטוריה שלהם, אבל עם הזמן יבין שהוא עושה בשכלתנות יתר, ולא עם מספיק רגש.

בני הדודים חולקים את שם המשפחה קפלן, אבל מעבר לכך הם הפכים מוחלטים. דיוויד, בגילומו של אייזנברג, מיושב בדעתו. יש לו עבודה של גדולים ומשפחה משלו, והוא גם מתנהג כמו ילד גדול. לעומת זאת, בנג'י בגילומו של קאלקין הוא סטלן לוזר שעדיין לא התבגר, וגם בטיול שואה לא מסוגל להפסיק להשתטות, מה שגורם לקרוב משפחתו לדפוק את הראש בקיר מרוב בושה.

פה טמון אחד הטוויסטים של "כאב אמיתי". הוא משתייך לז'אנר סרטי "אבא עושה בושות", בהן אחת הדמויות יוצאת למסע עם קרוב משפחה שמביך אותה ללא הרף, אלא שבדרך כלל מדובר באבא, כפי שקרה למשל ב"טוני ארדמן". כאן, זה הבן דוד. ההורים של הגיבורים לא נמצאים בתמונה, ועל הסבתא המנוחה הם מדברים כל הזמן אבל היא מן הסתם לא נוכחת, כך שכל הבמה היא של בני-הדודים, ומזמן לא ראינו סרט שעוסק בצורה כל כך מעמיקה בקשר המשפחתי הזה.

"כאב אמיתי" שובר גם את חוקי הז'אנר בדרך נוספת. בדרך כלל, בסרטים כאלה מתגלה איזשהו סוד אפל בעברה של המשפחה. כאן, זה לא קורה. בני הדודים מלכתחילה לא מתחקים בעקבות אוצר כלשהו או אמת כלשהי. אין פה שום מתח מלאכותי, והתסריט לא מסתמך על התערבות חיצונית כדי לשמור על עניין. באף נקודה לא נכנסת איזו הפתעה לא צפויה כדי לטלטל את הספינה. תחת זאת, אייזנברג מסתמך על הדינמיקה בין בני הדודים ושאר חברי המשלחת, שמתפתחת באופן אורגני וראו זה פלא, מצליחה לרתק ולרגש גם בלי שפתאום איזה פולני ירדוף אחריהם עם מעדר ויתברר שסבתא שלהם היתה נזירה והחביאה מטמון מתחת לאדמה.

הסרט נאמן לשמו. בשלב מוקדם כי בנג'י מתמודד עם אתגרים נפשיים ונטיות אובדניות, ועולה השאלה - מה זה כאב אמיתי? האם מותר להשתמש במושג הזה רק בהקשר של טרגדיות כמו השואה, או שגם למישהו שסתם סובל כי הוא לא מוצא את עצמו מותר להגיד שכואב לו? והאם הוא מפונק רק בגלל שהוא לא מצליח להתגבר על המצוקה הקיומית שלו בשעה שסבתו שרדה זוועה בסדר הגודל של השואה?

"כאב אמיתי" מעלה את השאלה הזו ומשאיר אותה פתוחה, מה שהופך אותו לכואב יותר ולאמיתי יותר.

התסריט רהוט, שנון ומשכנע, ומיטיב לצייר את הדמויות הראשיות והמשניות - התחושה היא שאנחנו מכירים את האנשים הללו ונמצאים יחד איתם. תצוגות המשחק מעולות כולן. מי שמצטיין במיוחד הוא כמובן קאלקין. זהו תפקידו הקולנועי הטוב עד כה של השחקן, שבתחילת דרכו הופיע כילד בסרטי "שכחו אותי בבית" בצד אחיו מקולי, ונכנס לפנתיאון בשנים האחרונות בזכות תפקידו בסדרה "היורשים". הדמות שלו בקלות היתה יכולה להפוך לזעופה, מפונקת ובלתי נסבלת, אבל הודות לתצוגה שלו היא מעוררת סימפטיה ולא עוינות. התחושה היא שאנחנו לא צופים בשחקן מגלם דמות, אלא כיאה לשם הסרט, באדם אמיתי. איזו הופעה פנומנלית. הזכייה שלו באוסקר היתה מוצדקת - חבל שנאום הזכייה היה כל כך עלוב.

אמרנו את זה פעם ונגיד את זה שוב: מי שמפיץ סרטים בישראל הוא חצי משוגע וחצי קדוש. בהתחשב בכל מה שקורה אצלנו ובכך שתעשיית הקולנוע גוססת בכל העולם, צריך תשוקה יוצאת דופן כדי להמשיך עם העסק הזה. בתקופה שבה כולם מחרימים אותנו, ובעידן שבו קטע של חמש שניות מפודקסט מעורר יותר שיח מסרט בתקציב 200 מיליון דולר - מי שעוד טורח להביא סרטים לאולמות שלנו ראוי לכל הערכה והערצה, ואני באמת ובתמים שולח לו פרחים וחיבוקים בכל מצב.

ואחרי כל זה, נגיד גם דבר נוסף: מדי שנה ולמעשה מדי שבוע, המפיצים המקומיים מעלים כאן לא מעט סרטים נפלאים וחשובים, אבל גם לא מעט סרטים תמוהים וזניחים, כאלה שלא ברור למה דווקא הם זוכים לראות אצלנו אור מקרנה. לעומת זאת, ולמרבה התסכול, הרבה פנינים לא זוכים אצלנו להפצה מסחרית, ולפעמים אפילו לא נהנות מהקרנה אחת או שתיים בפסטיבלים.

דוגמה לכך היא "אהבה מדממת" ("Love Lies Bleeding"), אחד הסרטים הטובים ביותר של 2024 - לטעמי, וגם לפי המשאל המקיף של כתב העת הקולנועי היוקרתי מכולם, סייט אן סאונד. הרבה תוצרים הרבה פחות משמעותיים ממנו עלו באולמות שלנו, אבל הוא אפילו לא הוקרן באחד הפסטיבלים בסינמטקים. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וכשנה אחרי הפצתו באמריקה, הוא סוף כל סוף זמין אצלנו באופן רשמי וחוקי - ב-VOD של yes. זה קורה בזכות ההסכם של ערוצי הלווין עם A24, שעומדים גם מאחורי הסרט הזה, ובשנים האחרונות הפכו לאחד הכוחות הכי משמעותיים בעולם הקולנוע האמריקאי, וכמעט לא מפספסים.

התקופה, זירת ההתרחשות והווייבים של "אהבה מדממת" הם מעין שילוב בין "שובר שורות" ו"דרייב". הוא מתרחש בניו מקסיקו של שלהי האייטיז. קריסטן סטיוארט מגלמת בת למשפחת פשע שעובדת כמנהלת של חדר כושר. שם, היא פוגשת צעירה בשם ג'קי שנמצאת בדרכה לתחרויות פיתוח גוף בלאס וגאס. כמשתמע משם הסרט, בין השתיים מתפתח סיפור אהבה - והוא ייגמר בדם.

את הסרט יצרה הקולנוענית הבריטית הצעירה והמשגשגת רוז גלאס, שפרצה לפני כמה שנים עם "Saint Maude" המוערך גם כן. כאן היא שוב ממחישה את ההבנה והשליטה המוחלטת שלה באמצעי המבע הקולנועי. התסריט אמנם נוגע בחומרים שראינו כבר לא פעם, אבל הבמאית מצליחה להפיח בהם חיים חדשים, ופעם אחר פעם מציגה אותם באמצעות בחירות מקוריות ומפתיעות, כולל אחת מדהימה ממש שמגיעה בדיוק ברגע השיא.

מעבר לסטיוארט המצוינת כתמיד, הסרט מציג עוד כמה שחקנים מוכרים ומהימנים, בראשם אד האריס כאביה. בצידה מככבת קטי או'בריאן, שהחלה את דרכה בעולם אמנויות הלחימה. יש לה חגורה שחורה ובקצב הזה, יום אחד גם יהיה לה אוסקר. למוזיקה אחראי קלינט מנסל, מן המלחינים המשובחים בימינו, שכבר עשה עבודה שמימית ב"מראה שחורה" וב"דרייב" אותו כבר הזכרנו.

בקיצור, מקבץ של כישרונות גדולים התאספו כאן כדי להגיש סרט עשוי לעילא ולעילא, וחבל שלא היה די בכך כדי להבטיח לו הפצה מסחרית בישראל. זה מצער בעיקר כי זו יצירה קולנועית עד מאוד, שמוציאה את המיטב מן המסך הגדול וכדאי לראותה שם - אבל זה כבר לא יקרה אצלנו. אם נחזור לנקודת ההתחלה, גם לערוצי הסרטים של יס מגיעים פרחים על כך שהם מחלצים סרטים כמו "אהבה מדממת" מתהום הנשייה.

"מיינקארפט: הסרט" עלה לאקרנים לפני שבועיים, ודילג בקלילות מעל סרטי ההמשך הנשכחים של "קפטן אמריקה" ו"מלך האריות" כדי להפוך לסרט הכי מצליח של 2025. למעשה, הוא הלהיט הקולנועי האמיתי היחיד של הזמן האחרון, ובזמן שכולם מסביבו מתרסקים או סתם מאכזבים, הצליח במו ידיו להחזיר את הצבע ללחיים של הוליווד. גם אצלנו הוא מולך ביד רמה ומאפשר לבתי הקולנוע למלא קצת את הקופות הריקות ולמכור פופקורן - והאמת, שזה עצוב.

נכון, יש גם דברים טובים בסרט. לא סתם ליהקו במאי כמו ג'ראד הס, שביים את קלאסיקת האינדי האקסצנטרית "נפוליאון דינמייט" וסרט על התאבקות מקסיקאית עם ג'ק בלאק, שמופיע גם פה, בצד שחקנית אדירה כמו ג'ניפר קולידג'. ברור שכל אלה מוסיפים לתוצאה הממוסחרת קצת חוצפה ושאר רוח.

ובכל זאת, ההצלחה של "מיינקראפט: הסרט" היא בסך הכל חדשות רעות לקולנוע ולכל מי שאוהב אותו. קודם כל, זה בסופו של דבר סרט לילדים בלבד - עובדה שבישראל, הגרסה שלו שצועדת בראש טבלת שוברי הקופות היא זו המדובבת. הנתונים הללו משלימים את הפיכתה של אמנות הקולנוע לתעשייה לילדים בלבד. המבוגרים רואים נטפליקס.

ויש עוד דבר, פחות מובן מאליו: "מיינקראפט: הסרט" הוא להיט למעריצים בלבד. מי שנהנים ממנו הם מי שמכירים את המשחק ולכן מבינים את כל האזכורים והבדיחות הפנימיות, ומי שלא - לא. למרבה המזל של הלהיט הזה, יש מספיק חסידים של המשחק כדי לפרנס את הגרסה הקולנועית.

ההצלחה שלו משלימה תהליך נוסף: הקולנוע הולך ונהיה מגזרי. יש סרטים למעריצי מארוול, וסרטים למעריצי מיינקראפט וכך הלאה, והם מעניינים את רק מי שמתעניין. ולא, זה לא היה ככה תמיד. הוליווד תמיד היתה תעשייה תאבת בצע להחריד. רק השבוע קראתי כי גם הרבה אחרי עליית היטלר לשלטון, היו יהודים אמריקאים שלא סגרו את האולפנים שלהם בגרמניה, ומה יכול להיות יותר ציני מזה?

רק שבעבר, גם שוברי הקופות הממוסחרים מכולם פנו לכולם. "צלילי המוזיקה", "אי.טי", "פארק היורה" ו"טיטאניק" לא פנו רק לילדים וגם לא רק למי שבקיאים בקומיקס כלשהו או שיחקו במשחק כלשהו. הם היו תופעות תרבות וסימלו את הקולנוע כתרבות המונים. היום, היא פונה רק למי שמשחק
ב"מיינקראפט" ומחר היא תפנה רק למישהו שכפייתי כלפי מותג אחר כלשהו. שוברי הקופות של פעם הפכו לפולחן ופרנסו אינספור ספרים ומאמרים. הבלוקבסטרים של היום פשוט לא מעניינים.