"באורה החיוור של הזרות": קראו את הסיפור "מעבר למסך הברזל"

את ההיסטוריה כותבים המנצחים אמר היום הרצל המורה להיסטוריה. לא קוראים לו באמת הרצל אלא דודו אבל בגלל הזקן הארוך שלו כולם קוראים לו הרצל. לינה יושבת על גדר אבן נמוכה בגינה השכונתית ומביטה מעלה אל צמרות העצים. אם עוצמים עין אחת העצים רוטטים ואולי אפילו משנים מקום. היא חושבת שהיא לא ניצחה בשום דבר בחיים שלה, אבל לכתוב היא דווקא אוהבת, ולפי פנינה המורה לספרות, אפילו ממש מוכשרת בזה. היא לא יודעת איך לשלב בין הסתירות הללו ומעדיפה לחשוב על השורשים, כמה עמוק הם צריכים לרדת בתוך האדמה כדי שהעץ יצמח כל כך גבוה. האם באותו הגובה של צמרת העץ כך גם השורש מבקע את האדמה? היא יודעת שאין לה שורש כל כך ארוך וחושבת עכשיו שזה בטח אומר שחייה יהיו קצרים. זאת מחשבה מרגשת וגרונה נחנק בכל פעם שחושבת שתמות צעירה. היא מחליטה לשאול את ולדימיר המורה לביולוגיה, שגם מבין בשורשים קצרים כי הוא עולה חדש מרוסיה ואומרים שהשאיר את משפחתו מעבר למסך הברזל.

גם המשפחה של אמא שלה מעבר למסך הברזל. היא מדמיינת את מסך הברזל כבד, אפור וחורקני, נטוע במקומו, וכשאנשים מצליחים להימלט בעדו הוא נסגר אחריהם בטריקה עצומה עם נקישות בריח מהדהדות וקולות נביחה של כלבי זאב אימתניים.
לפני שבוע אמא לקחה אותה כשהלכה לדואר המרכזי ברח' יפו כדי להתקשר למשפחה שמעבר למסך הברזל. לינה הלכה איתה כי אמא הבטיחה שאם תגיד לסבתא פניה - בבושקה יא לובלו טיבה, היא תקבל ברבית חדשה מחנות הצעצועים ברח' חבצלת. לינה אהבה את החנות הזו כי היתה בה "סחורה מאמריקה" כמו שכתוב בשלט ליד דלת הכניסה. היו שם שורות אינסופיות של ברביות אמיתיות, יקרות ממש, אבל גם היו המזויפות, ולפי מצב הרוח והכסף של אמא היא יכלה לבחור בין האמיתית למזויפת. האמיתית תמיד היתה הדמות המרכזית בעלילה של משפחת הברביות שלה, כמו דיאנה ואן, והמזויפת תמיד היתה דמות צדדית וקראו לה סינדי (כמו הכיתוב על הקופסה) או אסתר. למזויפת השיער היה פחות מסתרק והרגליים לא התקפלו. לאמיתית התקפלו הרגליים, אבל הידיים לא התקפלו באף סוג. לברביות המזויפות לא קרו דברים ממש מעניינים בסיפורים והן גם לא זכו לתלבושות היפות באמת שהיו שייכות רק לאמיתיות. אבל עדיין, לכל סיפור טוב צריך גם דמויות צדדיות, או דמויות משנה, בשפה של פנינה המורה לספרות. את האהבה שלה לברביות לינה הבינה שהיא כבר צריכה להסתיר, היא היתה בת אחת-עשרה וחצי ולפי העולם מסביב בגיל הזה היא כבר לא אמורה לשחק בברביות.

כשהן הולכות לדואר המרכזי הן מחכות הרבה זמן בתור. אמא מסבירה שרק מכאן אפשר להתקשר לבית של סבתא בעיר ריגה, שבה לינה נולדה, ולינה מרגישה שיש קדושה במקום הזה. התקרה הגבוהה ונקישות הצעדים שגורמות לאנשים ללחוש מזכירות לה את הטיול ההוא לבית לחם, כשהן נכנסו לכנסייה ואמא התרגשה אבל הסתירה את זה, והחברה הנוצרייה של אמא בכתה והתפללה על הברכיים. לינה כל הזמן פחדה שיכריחו גם אותה לשבת על הברכיים וזה נראה לה כואב, והיא חשבה שהחברה של אמא בוכה בגלל זה. לא הכריחו, אבל כשקנו לה סנטה קלאוס משוקולד הן רמזו שתגמור אותו מהר, לפני שהן מגיעות הביתה, ולינה הבינה שזה משהו שאבא לא צריך לדעת ממנו.
בתוך הקולות המהדהדים בין הקירות של אולם הדואר הן נצמדות לתא טלפון ציבורי. אמא מחזיקה את השפופרת ביד רועדת ומחכה שהמרכזנית תחבר אותה לבית של סבתא פניה מעבר למסך הברזל. לינה לא רגילה לראות את אמא שלה כל כך נרגשת והיא גם כבר לא רגילה להיות קרובה כל כך לאמא שלה. היא דחוסה איתה בתא הטלפון, קרובה מספיק כדי לראות את השערות הקטנות על הסנטר. קולה האדיש של המרכזנית בטלפון מתחלף בפתאומיות ונראה שאמא המוכרת לה נעלמת. אמא מתחילה לבכות, היא מנסה לדבר, קולה נסער, היא כמעט צועקת, לינה זזה ממנה קצת, נבהלת. הצעקות הללו מפירות את הקדושה השקטה של המקום ולינה נבוכה, מסתכלת סביבה, אבל מרבית האנשים לא מסתכלים. אמא בוכה ממצ'קה ממצ'קה ומנסה לדבר. השיחה מתנהלת בצעקות ובכי משני הצדדים. לינה מפחדת מהרגע שתצטרך להגיד את המשפט שלה, והיא כבר מוכנה לוותר על הברביות.
לינה מושכת בשולי החולצה של אמא, מנסה לרמוז שילכו משם, אבל מה שהצליח כשהיתה קטנה פתאום לא עובד, גם אמא נראית לה זרה ולינה מתחילה לפחד שהיא לבד. פתאום אמא אומרת - בואי, תגידי לסבתא שלום והיא נותנת לה את השפופרת. לינה משותקת לרגע ואז דוחפת ממנה את הזרוע המושטת, לא רוצה, היא אומרת, לא רוצה! אמא מפצירה - נו, לינצ'קה, סבתא מחכה לשמוע את הקול שלך, היא מתגעגעת. מתוך השפופרת נשמעות זעקות מעבר למסך הברזל לינצ'קה מאלינקייה, מאליושה, לינה גם בטוחה ששומעת כלבים נובחים שם. לא רוצה! צורחת לינה מבוהלת ומתרחקת מהתא. אמא מסתכלת עליה בהפתעה ולוחשת לסבתא פניה ברוסית - היא מתביישת.
אחרי הטלפון הן הולכות בשתיקה, לינה יודעת שאין לה מה לבקש ללכת לחנות הצעצועים ברח' חבצלת.
המחשבה על המילה חבצלת מזכירה לה את שיעור בוטניקה כשוולדימיר המורה לביולוגיה הסביר על חבצלת החוף. הוא אמר שזה פרח שמצליח לשרוד בניגוד לכל הציפיות, בבית גידול לא טבעי עבורו, קרוב מאוד לחוף הים. הוא פיתח הסתגלויות מיוחדות שעוזרות לו לשרוד את הרסס של מי המלח. ולדימיר אמר - רק מינים מעטים מסוגלים לכך.

"באורה החיוור של הזרות" / בלה שגיא. שתים הוצאה לאור. 232 עמודים.