לפעמים נדמה שמרוב קלישאות ופוזיציה, מרוב דעות ופרשנויות, מרוב זיהוי אוטומטי של אנשי חדשות שאנחנו מסוגלים לנחש מה יגידו עוד לפני שיפתחו את הפה, קצת שכחנו איך נראית תכנית חדשות אמיתית. ובכן, כמה טוב שבאה דפנה ליאל ובעזרת תחקיר אחד חשוב ולא מתלהם, הזכירה לכולם מהי עשייה חדשותית חשובה ומרתקת.
כבר מזמן לא צפיתי בכתבה שגרמה לי להזיע כך. מושגים כמו "חוק הגיוס" או סיסמאות כמו "שוויון בנטל" הפכו לשחוקים כל כך, עד שלמרות חשיבות הנושא הם מעוררים בנו פיהוק: עוד פעם כאבם של מילואימניקים מזה מול הסרבנות החרדית המאורגנת?
אז זהו, שלא. לא הפעם. בתחקיר של דפנה ליאל לא נראו אנשי הפלג הירושלמי חוסמים את כביש גהה עם השלטים המשוקצים "נמות ולא נתגייס" - ומי שמחו לא היו (רק) נציגי האופוזיציה (אם כי מירב כהן ואלעזר שטרן רואיינו במסגרת הכתבה), בטח שלא קפלניסטים, אלא משפחות שכולות ונציגי הציבור הערכי של הכיפות הסרוגות. חלקם ניצבים שתי אצבעות מימין לנתניהו.
נכון שגם הפער המתרחב בין שני המחנות השותפים לאותה קואליציה: הימין הדתי-לאומי והחרדים, נדון כבר בהרחבה, אבל נדמה שמעולם לא נשמעה זעקה שכזאת מקרב הציבור המשרת כלפי מי שאמורים להיות נציגיו בכנסת.
ליאל לא רק בחרה בחוכמה בנציגי הציבור הדתי-לאומי להיות לפה לטיעונים בעד השוויון בנטל, שמזוהים לרוב עם מה שמכונה כאן (בטעות) "שמאל". להפך, היא הלכה לבתי הספר התיכוניים שבהם לומד מיטב הנוער הדתי לאומי, אל רבני המכינות (כמו מכינת עלי שהייתה לסמל ההקרבה במערכה הנוכחית), אל מעוזי הימין המתנחלי - וחזרה עם אוצר.
לראות את חגי לובר מציג בקול רוטט את תמונת בנו, סמ"ר יהונתן לובר, יהודי דתי חובש כיפה ועטור פאות, שנפל בקרב - ולבכות ביחד אתו. לראות את המורה מהאולפנה, האמא לחמישה בנים שמשרתים כולם ביחידות קרביות - ולהרגיש את חוסר הצדק באופן שלא היה מורגש לו הייתה אותה זעקה בדיוק נשמעת מפיו של נציג מרצ.
אבל זה לא היה רק המופע הרגשי, אלא דווקא הטון הענייני, המאופק, זה שהוכיח, כמו שטען האלוף במיל' וח"כ אלעזר שטרן, שחוק ההשתמטות האמיתי הוא חוק התקציב, שהדיונים בוועדת חוץ וביטחון הם בגדר הצגה, תכסיס השהייה של פוליטיקאים. בשורה התחתונה: צעיר חרדי שמתלבט אם להתגייס או להשתמט, ייאבד הרבה כסף אם... יתגייס! כן, בדיוק מה שקראתם - ההתחמקות משירות מתוגמלת בנדיבות על ידי ממשלת ישראל.
יהיה מי שיטען שזה כך מאז ממשלת בגין הראשונה ששילמה תשלום תקדימי למשתמטים מגיוס. זה נכון, אבל הממשלה הנוכחית שכללה את האתנן הפוליטי הזה לדרגת אומנות - וכשכל השוד והשבר הזה מתבצע נוכח מלחמה שסיומה אינו נראה באופק וגזרות כלכליות שמטיל דווקא שר אוצר שאמור להיות נאמן לציונות הדתית, זה מרתיח שבעתיים.
מתנחלים ואחים לנשק
דווקא מפני שהיא שומרת על טון מאופק, כמעט דידקטי, מצליחה ליאל לקלף את שכבות השקר אחת אחרי השנייה. במספרים, בציטוטים, בעובדות - פעם נשמת אפו של התחקיר העיתונאי, מהימים שלפני שנעשה בו שימוש מוגזם במצלמה נסתרת. אודה שאני סולד מפרסים שניתנים לעיתונאים על ביצוע עבודתם, אבל אם כבר - ליאל ראויה לפרס הזה על אחת הכתבות החשובות שנראו כאן לאחרונה.
ויש עוד משהו שעולה מבין זעקות הציבור המשרת, זה שנקרא - הוא או ילדיו - אל הדגל בפעם החמישית והשישית, שמאחוריהן שובל ארוך של משפחות שנפגעו, עסקים שקרסו וקריירות שנבלמו: הציניות של המערכת הפוליטית. אולי לא היינו צריכים את ליאל כדי להיזכר בה בכל יום מחדש, אבל כאן היא משוועת להתייחסות:
טיעונים ערכיים מול דילים פוליטיים, אידיאלים מול ג'ובים, קדושת החיים מול קדושת הקואליציה והשלטון, אהבת העם והמולדת מול אהבת הכיסא. זה כל כך זועק, עד שמתחשק שהאח-לנשק והמתנחל, שנפגשו בנגמ"ש ביום הראשון למלחמה, יסכימו ביניהם שלא לומר למשך ארבע שנים את המילים: "שלום" או "סיפוח" - ולהציל ביחד את המדינה.