בדרזדן ידעו: האש ששרפה את בית הכנסת עוד תחזור לשרוף את העיר. והיא אכן חזרה

התאריך היה ה-7 באוקטובר. יום שבת. בתוך יממה אחת איבדו את חייהם כמות בלתי נתפסת של בין 1,200 ל-1,500 אזרחים חפים מפשע. אף אחד לא לקח אחריות, אבל גם לא באמת נעשתה חקירה אמיתית. כולם היו עסוקים מדי בלקבור את המתים, ולשקם את ההריסות של מה שנשאר מהבית שלהם.

השנה הייתה 1871 כשהאש החלה איפשהו ביערות ויסקונסין המפורסמים בצפיפותם. "סנאי יכול לעבור את כל המדינה בלי לגעת פעם אחת בקרקע", נהגו לומר על העצים שמסביב לאגם מישיגן. הלהבות התפשטו אל העיירה הקטנה שוגר בוש, שם נהרגו כל תושבי המקום. הרוחות היבשות ליבו את האש לגובה של 60 מטרים, ובמהירות הרסנית של כ-145 קמ"ש הגיעה האש בבוקר ה-8 באוקטובר לעיירה פשטיגו.

אחד מהתושבים הוותיקים, שלחם במלחמת האזרחים האמריקנית, תיאר את רעש השריפה המתקרב כשאגה "חזקה פי 100 מכל הפגזה ארטילרית". הטמפרטורות בעיירה להטו ביותר מאלף מעלות צלזיוס. עדי ראייה תיארו כיצד החום העצום המיס קרונות רכבת מפלדה כאילו היו עשויים משעווה. עצים התפוצצו במגע עם האוויר הלוהט, והחום היה כה עז עד שהפך חול לזכוכית. הרוחות שהזינו את האש היו כה חזקות עד שהרימו בתים לגובה של 30 מטר באוויר. תושבי פשטיגו היו משוכנעים שלא מדובר בתופעת טבע - אלא בקץ הימים. ארמגדון.

בדיוק באותו יום החלה "השריפה הגדולה של שיקגו" שכילתה 17 אלף בתים בכרך הגדול והשאירה מעל ל-100 אלף תושבים ללא קורת גג. ואולם, השריפה בפשטיגו הייתה קטלנית הרבה יותר. למעשה, עד היום זו השריפה הטבעית שגבתה הכי הרבה קורבנות אדם בהיסטוריה.

הלהבות השתוללו דרך כל האזור הצפון-מזרחי של ויסקונסין, משאירות אחריהן 4.8 מיליון דונמים של אדמה חרוכה. יותר ממחצית מתושבי כפר חוטבי העצים פשטיגו איבדו את חייהם באסון הטבע הנורא. מי שלא עלה בלהבות, נחנק למוות מהפחמן החד-חמצני שנוצר על הקרקע מתחת למערבולות האש.

הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה

לא מעט מתושבי המקום האמינו שמדובר באירוע תנ"כי. קשה לדמיין בכלל מה ראו עיניהם. עמוד אש שהגיע לגובה של כמעט 100 מטרים, ונמשך לאורך של קילומטרים. גיהנום עלי אדמות. זו כנראה הסיבה שחלק מהגופות נמצאו עם סימני התאבדות על גופם.

העדויות שנאספו לאחר האסון חושפות את עומק הייאוש האנושי. איש אחד, לאחר שראה את אשתו נשרפת למוות, שיסף את גרונות שלושת ילדיו ואז את גרונו שלו. אדם אחר תלה את עצמו על שרשרת הדלי של באר. חלק מהתושבים הצליחו להימלט אל המים הקפואים של הנהר הסמוך, אך אלה הפכו למלכודת אכזרית. שעות ארוכות הניצולים רעדו במים, כשסביבם התעגלה טבעת של אש פראית. מתוך השמיים השחורים ניתכו עליהם חתיכות בוערות של פסולת והריסות. האוויר עצמו נעשה אויב, דליל מחמצן ורווי ברעלים. ניצולים רבים נמצאו מתים מבלי שניכרו בהם סימני כוויות - ריאותיהם קרסו בעקבות שאיפת גזים רעילים או מחנק.

מה שהפך את פשטיגו למלכודת מוות חד-פעמית הייתה תופעה מטאורולוגית יוצאת דופן. כאשר האש הגיעה לממדים מפלצתיים, היא יצרה מערכת מזג אוויר משל עצמה. עמודי החום העצומים התרוממו לשמיים, שואבים אליהם את כל החמצן מסביבתם. בקרקע נוצר ואקום, שמשך אליו רוחות אופקיות חזקות מכל הכיוונים. כך נוצרה מערכת הזנה עצמית של האש - ככל שהחום גבר, כך התחזקו הרוחות, וככל שהרוחות התחזקו, כך התפשטה האש במהירות רבה יותר.

התופעה המטאורולוגית המדהימה ביותר של אסון פשטיגו הייתה יצירת מערבולות אש אדירות - טורנדו של להבות שזרעו הרס חסר תקדים. עדי ראייה, שסיפוריהם תועדו לאחר האסון, תיארו בחרדה כיצד האש יצרה סופות סיבוביות שהשליכו קרונות רכבת לגובה של מאות מטרים באוויר והעיפו בתים שלמים ממקומם כאילו היו צעצועים.

בעוד שריפות הענק שכילו את לונדון, שיקגו או סן פרנסיסקו גרמו להן להיבנות מחדש כערים מודרניות יותר, האסון שאחז בפשטיגו הפך לנושא שעניין בעיקר מטאורולוגים וחוקרי שריפות. המושג "פרדיגמת פשטיגו" נטבע על ידי מדענים כדי לתאר את השילוב הייחודי של תנאים שיצרו את סופת האש הקטלנית ב-1871. זו אינה רק תבנית של תנאי מזג אוויר, אלא מערכת שלמה של גורמים הפועלים יחד בסינרגיה קטלנית.

המדענים קבעו לבסוף: זה היה בעיקר מזל רע. שילוב נדיר של גורמים - הבצורת הקשה, היובש באוויר, הרוח העזה והאזור המיוער - כולם התכנסו יחד לסופת אש חד פעמית שזכתה לכינוי "פצצת האטום של אמא אדמה". אלא שכמובן היה מי שרצה לרתום את "הפצצה" הזאת לעצמו. במהלך מלחמת העולם השנייה, אסטרטגים צבאיים בריטים ואמריקאים שאפו לשחזר במכוון את התופעה המטאורולוגית הייחודית שהפכה את השריפה לקטלנית כל כך. מה שהטבע יצר במקרה, בעלות הברית ביקשו להנדס מחדש בדייקנות מדעית במטרה מפורשת לגבות כמה שיותר חיי אדם.

ב-13 בפברואר 1945, בעת הפצצת העיר הגרמנית דרזדן, יושמו עקרונות "פרדיגמת פשטיגו" במלואם. מפציצים בריטיים ואמריקאיים הטילו תחילה פצצות הלם כדי לשבור גגות וחלונות, ואחריהן פצצות תבערה בדיוק בתנאי מזג אוויר מתאימים. התוצאה הייתה סופת אש מלאכותית שגבתה את חייהם של כ-25 אלף אזרחים. העיר ההיסטורית נמחקה כמעט לחלוטין, כשהטמפרטורות במרכז הסופה הגיעו ללמעלה מ-1,500 מעלות צלזיוס - גבוהות אף יותר מאלו שנמדדו בפשטיגו. האירוניה ההיסטורית המצמררת היא שאסון טבע שהתרחש בכפר נידח של חוטבי עצים הפך, 74 שנים מאוחר יותר, לתבנית להשמדה המונית מכוונת של עיר שלמה.

אין עוררין על העובדות עצמן. בבוקר של יום שלישי, ה-13 בפברואר 1945, הילדים של דרזדן לא הלכו לבית הספר. רחובות הערים התמלאו בילדים צוחקים ומחייכים, מסתובבים בתחפושות לרגל ה"פשינג", קרנבל החורף המסורתי. עדלאידע של גויים, אם תרצו. מזג האוויר היה יפה, בטח יחסית לאמצע פברואר במזרח גרמניה. השמש הייתה בשמיים בזמן שהילדים שיחקו. גרמניה הנאצית עומדת להפסיד את המלחמה, את זה כולם כבר ידעו, אבל תושבי דרזדן הרגישו בטוחים. השמועה אמרה שדודה של צ'רצ'יל גרה בעיר, אחרים טענו שיש לו אחיין שם, ובכלל - אחרי שבעלות הברית יכבשו את גרמניה, דרזדן אמורה להחליף את ברלין כעיר הבירה. זו העיר היפה ביותר באירופה, כך כולם אמרו, אף אחד לא יפגע בה.

השמועות היו לא נכונות. לצ'רצ'יל לא הייתה דודה בדרזדן, ו-772 מטוסים של חיל האוויר שלו היו בדרך לעיר. בשעה 21:15 זיהתה משטרת ההגנה נגד מטוסים של דרזדן שמטוסי אויב עושים את דרכם לעיר, אבל גם אז הם סירבו להאמין שמדובר בסכנה מוחשית. באותו ערב נערך בעיר מופע של "קרקס סרסני". האוהל בן 2,000 המושבים היה סולד אאוט. טרם תחילת המופע נשמעה כריזה מוכרת: "במידה ותישמע אזעקה יש להישאר במקומותיכם ולהישמע להוראות הסדרנים… אין מקום לדאגה. הישארו רגועים".

רק בשעה 21:51 נשמעה אזעקה ברחבי העיר היפה באירופה. האזרחים לא נבהלו. רבים מהם נשארו ברחובות. הקרקס המשיך כרגיל עד השעה 22:00. בכל זאת, במהלך המלחמה העיר ידעה לא מעט אזעקות שווא. אלא ש-12 דקות אחרי שהסירנות החלו לייבב בעיר, הגיעו מטוסים קלים של חיל האוויר הבריטי המלכותי, והחלו לסמן מטרות באמצעות נורים. המטרות התמקדו במרכז העיר. בשלב זה האזרחים הבינו שהם חייבים לתפוס מחסה.

שלוש דקות אחרי, שודרה הכריזה הבאה ברחבי העיר: "אכטונג! אכטונג! אכטונג! מפציצי אויב שינו כיוון ומתקרבים עכשיו לשטח העיר. צפויה הטלת פצצות. האוכלוסיה נדרשת להשתמש מיד באמצעי המיגון נגד הפצצות". 8 דקות אחרי, החלה ההפצצה. 881 טונות של פצצות נפץ שהוטלו במשך רבע שעה על ידי הטייסים הבריטים. זו הייתה הפצצה מדויקת, יעילה - והרסנית. תמהיל מחושב לעילא של הריכוז המדויק של היחס בין פצצות נפץ לפצצות תבערה. סופת האש המושלמת לפתה את מרכז העיר ההיסטורית.

אלף הכבאים של דרזדן לא הצליחו להתמודד עם האש. כבאיות הגיעו מכל גרמניה, כולל מברלין (מרחק של 150 ק"מ מהעיר) - אך לשווא. בני אדם אמנם יצרו את סופת האש המושלמת הזאת, אבל בני אדם לא יכלו להתמודד איתה. התופת אחזה במרכז העיר, ולא היה שום סיכוי להציל אותה. התושבים שיצאו מהמקלטים ראו את עירם עולה בלהבות. הם לא האמינו שהרע מכל עוד לפניהם.

בזמן שדרזדן עלתה באש, היו בדרך לעיר עוד יותר מ-550 מפציצים בריטיים, בדרך לגל תקיפה נוסף. יותר מכפול מאשר בתקיפה הראשונה. בשעה 1:21 אחרי חצות החלה המתקפה השניה שכללה 1778.2 טון של חומר נפץ ופצצות תבערה. העיר כולה עלתה באש. העשן היתמר לגובה של 15 אלף רגל. העיר הפכה לכדור אש ענק, אותו ניתן היה לראות למרחק של מאות קילומטרים.

מי שהצליח לשרוד את התופת, יצא מהמקלטים וראה את העיר הרוסה לחלוטין. בצהריים הגיעו האמריקנים, והטילו עוד 782 טון של פצצות. ההפצצות האלה לא יצרו נזק גדול כמו ההפצצות הבריטיות, בין השאר כי לא נותר כבר מה להרוס. אלא שמבחינת התושבים ששרדו את ההפצצות בלילה, ורק התחילו לספור את המתים ולעכל את העובדה ש-90% מהם הפכו להומלסים, זו הייתה מכה פסיכולוגית אחת יותר מדי. "היינו המומים מהאכזריות הלא צפויה שהונחתה עלינו", סיפר אחד השורדים.

התחושה מובנת. בכל התקפה התפנו הניצולים לאזורים שטרם נפגעו, רק כדי לגלות שמטוסי הקרב "עוקבים אחריהם". ההיסטוריון פרדריק טיילור ניסה להיכנס לראש של ניצולי ההפצצה וכתב כי הם בטח חשו "כאילו ניחש האויב כל צעד של תושבי דרזדן. ואחר כך קטל אותם כפי שטובחים בקר המובל לבית מטבחיים". כך או כך, בתוך חצי יממה נהרגו לפחות 25 אלף אזרחים בשרפות הענק שהשתוללו בעיר, ו-34 קילומטרים רבועים של העיר הפכו למדבר של אפר. הסופר קורט וונגוט, שהיה שבוי מלחמה בעיר בזמן ההפצצה, תיאר את מה שנותר ממרכז העיר היפה באירופה כ"מכתש שדומה לפני הירח".

אגב, 60 מטוסים אמריקנים טעו בדרך, והטילו 153 טון של פצצות על העיר פראג (מרחק של כ-150 ק"מ מדרזדן). מאות מבנים עתיקים נהרסו ומעל ל-700 אזרחים נהרגו בהפצצה המיותרת. ככה זה.

את המילים האלה אני כותב על אדמת גרמניה. וזה מוזר. יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה זמן מוזר להיות בגרמניה. אני נכד לשני שורדי שואה. סבא שלי סירב לסלוח לגרמנים עד יום מותו, ולא דרך מעולם על אדמת גרמניה. סבתא שלי הייתה השקולה יותר. המאוזנת. כמה אהבתי אותה. שאלתי אותה בשנותיה האחרונות איך היא מסתדרת עם כסף. היא לא הייתה האישה הכי בריאה בעולם, תזכורת לתזונה הלקויה והמגפות שנדבקה בהן תחת המשטר הנאצי. ועדיין, היא שמרה על שמחת החיים שלה. "אני מסתדרת", היא אמרה והוסיפה ברצינות חמימה, "שיהיו בריאים הנאצים, הם משלמים בזמן".

יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה זמן מוזר לחשוב על הקורבנות בקרב אזרחי גרמניה, אבל זה זמן טוב להיזכר שכמות לא קטנה מהיהודים שנספו בשואה - היו גרמנים. חלקם נלחמו במלחמת העולם הראשונה ולבשו את מדי הצבא הגרמני. לרובם זה לא עזר, אבל חלקם שרדו את המלחמה בזכות קשרי דם או נישואין שיצרו בנישואים לגרמנים "ארים".

יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה זמן להזכיר שבזמן ההפצצה של הבריטים והאמריקנים על דרזדן, עדיין חיו בעיר כ-200 יהודים מתוך הקהילה המפוארת שכללה 6,000 יהודים לפני המלחמה. ימים ספורים לפני הפעולה הצבאית שתמחק את העיר מעל פני האדמה, יקבלו מעט היהודים בעיר פקודת גירוש ל"מחנה עבודה" ב-16 בפברואר. כולם ידעו בדיוק מה זה אומר. היהודים המעטים ששרדו את ההפצצה, למעשה יכלו לראות בהפצצה על דרזדן נס משמיים, שכן היא מנעה את הטרנספורט שלהם למחנות ההשמדה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה גם זמן מצוין להכיר את סיפורו של ויקטור קלֶמפֶּרֶר, שבשנת 2005 תורגמו לעברית יומניו בהוצאת "עם עובד". היומנים מתארים את חייו של קלמפרר היהודי בדרזדן מאז השתלטות הנאציזם ועד סוף המלחמה. מדובר בקריאה מדהימה.

קלמפרר היה פרופסור מכובד באוניברסיטת דרזדן, פטריוט גרמני שנלחם וקיבל אות גבורה במלחמה העולם הראשונה. אלא שעם עליית הנאציזם הוא פוטר מעבודתו, רשיונו נשלל, אסור היה לו להחזיק במכונית או אופניים, וגם אסור היה לו להשתמש בתחבורה ציבורית. שפל של אכזריות הגיע כשהרשויות הורו לו להרדים את החתול האהוב שלו, שכן ליהודים אסור היה להחזיק בחיות מחמד.

חייו ניצלו לא בזכות תרומתו לצבא הגרמני או לאקדמיה, וגם לא בזכות העובדה שמשפחתו חיה בדרזדן במשך מאות שנים, אלא רק בזכות נישואיו לאווה הארית "הטהורה" (ביומניו סיפר באהדה על התבוללותו, שכן בעיניו הוא היה גרמני לפני שהיה יהודי). ההפצצה על דרזדן הגיעה שלושה ימים לפני שאמור היה להישלח למחנה השמדה. אחרי שהאבק שקע, הוא תלש את הטלאי הצהוב מהמעיל שלו, ומצא מחסה עד סוף המלחמה. הוא המשיך לחיות בגרמניה עם אשתו עד סוף חייו.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה גם זמן להילחם בפרופגנדה שהתחילה על ידי גבלס וממשיכה עד היום על ידי ממשיכי דרכו בימין הקיצוני בגרמניה, שמשווים בצורה צינית את שואת יהודי אירופה להפצצות של ערים גרמניות. "שואת ההפצצות", קוראים לזה הניאו-נאצים, שממשיכים לעוות את מספרי ההרוגים בצורה מוגזמת.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה זו גם הזדמנות לשאול האם הדרך היחידה להילחם במפלצת כמו מכונת המלחמה הנאצית היא להפוך למפלצת בעצמך. ואולי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה זמן מצויין להיזכר, ולהזכיר, שחפים מפשע יש בכל מקום - ומלחמה היא אסון נוראי שנגמר תמיד באותה דרך - מניין המתים, הנצחה וזיכרון.

דרזדן הייתה הרבה יותר מסתם עיר יפה. היא כונתה "פירנצה על גדות נהר האלבה" - מוקד תוסס של תרבות, אמנות וחדשנות. במשך מאות שנים פרחה העיר כמרכז אינטלקטואלי ואמנותי במרכז אירופה, ומשכה אליה אמנים ואנשי רוח מכל היבשת. לצד זאת, דרזדן הייתה גם ערש של חדשנות טכנולוגית: בה פותח הפורצלן האירופאי הראשון, שהיה עד אז סוד סיני בלבד; שם הומצאה החזייה המודרנית הראשונה לנשים (1889), מי הפה הראשונים (1895), ואף שיטות הייצור ההמוני הראשונות של משחות שיניים, קונדומים מלטקס, פילטרים לקפה וסיגריות. גם עדשות המצלמה המפורסמות של חברת "צייס" פותחו בעיר. לא פלא שהעיר כולה נתפסה כאוצר של ממש, קופסת תכשיטים של תרבות ויופי, שרבים האמינו כי אף צד במלחמה לא יעז לפגוע בה.

אלא שהיה לה גם צד אפל. בשנת 1934, הכריז היטלר כי "דרזדן היא פנינה, ואנחנו נשבץ אותה מחדש". עם עליית הנאצים לשלטון, הפכה דרזדן - אולי העיר שהזדהתה יותר מכל עם אמנות - לסמל למה ש"הרייך השלישי" רצה להעלים. היטלר שנא את האמנות המודרנית שפרחה בעיר, ובמיוחד את הסגנונות האקספרסיוניסטיים, הקוביסטיים והדאדאיסטיים שנולדו או הוצגו בה. בשנת 1937 נסגרו מספר גלריות ויצירות רבות של אמנים דרזדניים הוחרמו ונכללו בתערוכה הידועה לשמצה "אמנות מנוונת" (Entartete Kunst). ציורים נשרפו, פסלים נעלמו, ושמות נשכחו.

האידיאל התרבותי הנאצי לא היה חלק מההיסטוריה של דרזדן, הוא נכפה עליה - כמו גפרור בוער בתוך מחסן של יופי. אלא שלא רק האמנות הייתה על הכוונת, גם התעשייה. מפעל "צייס" החל לפתח עדשות לשימוש הצבא, ומפעלי הסיגריות בעיר הוסבו למפעלים לייצור תחמושת. בכל המפעלים העסיקו עובדי כפייה יהודים.

אבל האמת היא שהנאצים הפכו לפופולרים בעיר עוד לפני שהיטלר עלה לשלטון. יותר מ-100 אלף מנויים היה לביטאון הנאצי המקומי "דר פרייהייסטקמפף" ("המאבק לחירות"). זה גם המספר המוערך של אנשים שהגיעו ב-1932 לצפות בנאום של אדולף היטלר בעיר, כחלק ממסע הבחירות שלו. בבחירות המקומיות שנערכו באותה שנה, הפכו הנאצים לקבוצה הגדולה ביותר במועצת העיר.

דרזדן לא סתם הקדימה את שאר גרמניה באימוץ הנאציזם: ההיסטוריה שלה מלאה באירועים אנטישמיים מכוערים. רמז לכך אפשר לראות בעובדה הפשוטה שעם עליית היטלר לשלטון חיו בדרזדן כ-6,000 יהודים בלבד. לצורך השוואה, בברלין באותם ימים חיו 160 אלף יהודים. ההיסטוריה מלמדת שיהודים הגיעו לדרזדן כבר במאה ה-14, ומהר מאוד הם הואשמו בכך שהם גרמו למגפה השחורה. במשך יותר מ-300 שנים חיו היהודים בעיר ללא זכויות, הם נרדפו ללא הרף, ואף גורשו מהעיר לא פעם.

לאחר המהפכה הצרפתית התפשטו גם לגרמניה רעיונות פרוגרסיביים שנוגעים לזכויות אדם, וב-1838 זכו היהודים במדינת סקסוניה לשוויון זכויות חלקי. ראוי לציין שברוב מדינות גרמניה האחרות זכו היהודים לזכויות מלאות כמעט 50 שנה קודם לכן, וזאת הסיבה שבשאר גרמניה ופרוסיה אפשר היה למצוא בתי כנסת - בעוד יהודי דרזדן נאלצו להמתין עוד עשרות שנים.

אלא שהציפייה השתלמה. נציגי הקהילה היהודית פנו לגוטפריד סמפר, אדריכל שעשה לעצמו שם - ובין השאר אחראי לבית האופרה המפורסם "סמפראופר" שנושא את שמו - שהסכים לעבוד עבור שכר צנוע לאור המשמעות הסמלית של הפרויקט. יהודי דרזדן רכשו חלקת אדמה על גדות האלבה, ולאחר שנתיים של עבודה מאומצת (ויקרה) נחנך בית הכנסת הגדול ביותר בגרמניה, בו יכלו להתפלל יחד 500 יהודים (300 גברים ו-200 נשים).

בית הכנסת של סמפר הפך לחלק בלתי נפרד מהיופי של העיר. החזות המתעתעת של המבנה - שילוב של אדריכלות בארוקית עם נגיעות מזרח-תיכוניות - משכה אליו לא מעט תיירים וסקרנים, שהתרשמו מהתוספת הארכיטקטונית האקזוטית לעיר. בסך הכל 119 משפחות יהודיות חיו בעיר כשנחנך בית התפילה. במרוצת השנים הגיעו עוד יהודים לעיר, בעיקר כאלה שהיגרו לעיר מפולין ורוסיה. אלה לא נרתעו מעליית הנאציזם, ובשנת 1935 השלימו בנייה של אגף חדש בבית הכנסת, שהוסיף לו מקום לעוד 150 מתפללים. עדות עצובה במיוחד לאופטימיות המדבקת של העיר הזאת, והעם הזה.

בשנים שלאחר מכן גורשו אלפים מיהודי דרזדן (כולם אזרחים גרמנים) לפולין, חלקם נתקעו בשטח ההפקר. ב-9 בנובמבר 1938, ליל הבדולח, נותרו בעיר בסך הכל 1,800 יהודים. בריונים נאצים ניפצו את חלונות הראווה של בתי עסק בבעלות יהודית ברחבי העיר, ולבסוף, הגיעו אל הסמל הבולט ביותר של היהודים בעיר - בית הכנסת. אנשי האס-אה פרצו לבית התפילה, שפכו בנזין על ספסלי האש, והציתו את המקום. כבאים מקומיים הגיעו לאזור, אבל אנשי החולצות החומות יצרו טבעת אנושית ומנעו מהם להציל את בית הכנסת. הבניין המשיך לבעור במשך כל הלילה, עד שקרסה כיפת העץ שעיטרה את קו הרקיע של דרזדן במשך קרוב למאה שנים. בהמשך היום הכריז ד"ר קלוגה, שופט השלום הראשי של דרזדן: "סוף סוף הושמד הסמל של אויב הגזע התורשתי".

יותר מ-500 בתי כנסת נהרסו בכל רחבי גרמניה באותו לילה והמחישו את הכתוב בספר תהלים: "שלחו באש מקדשך לארץ, חיללו משכן שמך. אמרו בלבם נינם יחד שרפו כל מועדי אל בארץ". פחות מ-48 שעות לאחר מכן הוציא ד"ר מרטין המיץ', ראש רשות התכנון של מדינת סקסוניה (וקרוב משפחה של אחד אדולף היטלר) הודעה לראשי הערים: "בתי הכנסת שאחזה בהם אש מהווים סכנה לביטחון הציבור, מכערים את חזות הרחוב שבקרבתם ואת הנוף העירוני הרחב יותר, ומעוררים כעס בציבור… יש לסלק מיד את עיי החורבות וכל חלק של המבנים שנשאר". שרידי בית הכנסת הגדול ביותר בגרמניה פוצצו, ובהחלטה צינית אכזרית נשלחו עובדי כפייה יהודים לפנות את ההריסות.

בראש בית הכנסת של סמפר התנוסס אחד המראות המזוהים ביותר על העיר - מגן דוד מוזהב. כבאי בשם אלפרד נויגבאואר, הצליח להציל אותו, והחביא אותו במשך קרוב ל-60 שנים בקופסה מלאה בחול. בשנת 2001, כשנפתח בית הכנסת החדש של דרזדן, נויגבאואר זכה לקבוע את השריד היחיד מבית הכנסת של סמפר בוויטרינה של המבנה המחודש.

בזמן שהבריונים הנאצים שרפו את בית הכנסת היפה של סמפר, עמד על גדות האלבה הצייר אוטו גריבל והביט בהלם במבנה המפואר עולה באש. בזכרונותיו סיפר גריבל על מובטל זקן שהכיר, שעמד לידו ואמר כממתיק סוד: "האש הזאת עוד תחזור! היא תעשה סיבוב שלם, ותחזור לשרוף אותנו". הסיפור הזה מוכר בכמה גרסאות, בין השאר של אחד מהניצולים של הפצצות בעלי הברית בדרזדן ב-1945 שסיפר כי אמו אמרה לו כבר ב-1938: "אסור היה לנו לשרוף את בית הכנסת, בסוף האש הזאת תשרוף את כל הכנסיות שלנו".

שנתיים לאחר מכן, כשהגרמנים עברו מלשרוף בתי כנסת להפצצת ערים, עמד הגנרל הבריטי ארתור האריס על גג משרד התעופה, וצפה במפציצים של הלופטוואפה מעלים באש את קתדרלת סנט פול, סמל העיר לונדון. בזכרונותיו כתב האריס: "הבליץ נראה לי כמראה פנטסטי… אף כי רבים האשימו אותי בנקמנות כאשר הרסנו מאוחר יותר ערים גרמניות, זה היה המעמד היחיד שבו חשתי רגשי נקם… כאשר ירדנו מהגג לאחר שצפינו בלהבות אמרתי בקול: 'הם זורעים רוח'… האויב יקבל 'טיפול' כזה, ובגדול".

החצי השני של הפסוק המקראי לא נאמר, אך סר ארתור האריס ידאג אישית לכך שהגרמנים שזרעו רוח, יזכו גם לקצור את הסופה.

הטיסה הראשונה בהיסטוריה על ידי אדם נערכה ב-17 בדצמבר 1903 בצפון קרוליינה. הטייס, אורוויל רייט, שהה באוויר כ-12 שניות תוך שהוא טס בגובה 3 מטרים מרחק של כ-39 מטרים. לצורך השוואה, מוטת הכנפיים של בואינג 787 הוא 52 מטרים. ובכל זאת, ההמצאה של האחים רייט תשנה לנצח את האנושות. "כשבנינו את המטוס הראשון שיכול לשאת בן אדם, חשבנו שאנחנו מציגים לעולם המצאה שתביא לקץ המלחמות", אמר לימים אורוויל רייט. כמה שהוא טעה.

ב-1 בנובמבר 1911, פחות משמונה שנים אחרי הטיסה הראשונה בהיסטוריה - הוטלה הפצצה הראשונה ממטוס. הצי האווירי של איטליה טס מעל לוב של ימינו והשליך רימוני יד ממטוסים קלים (מתוצרת גרמנית, כמובן). המלחמה האיטלקית-טורקית של 1911 הייתה גם הראשונה שבה הפילו לוחמים מהקרקע מטוס מהאוויר.

מלחמת העולם הראשונה שינתה את כל החוקים, גם בכל הקשור ללוחמה אווירית. אלה היו כמובן שוב הגרמנים שטרפו את הקלפים. ב-15 ביוני 1917 תקפו מטוסים גרמניים את לונדון. ההפגזה שפגעה בתחנת ליברפול סטריט הביאה למותם של 162 בני אדם, ביניהם 46 תלמידי בית ספר. הגרמנים לא השאירו לבריטים ברירה, והם נאלצו להקים חיל אוויר משלהם. בתוך שנה החלו טייסים בריטים לתקוף ערים גרמניות. שר החימוש דאז, גבר בן 35 בשם וינסטון צ'רצ'יל, יוביל את הפולמוס בממלכה המאוחדת בעד הרחבת השימוש בחיל האוויר לצורך שמירה על האימפריה. ספק אם הוא הבין בכמה דם תעלה ההחלטה הזאת.

הראשון להבין את "היתרון" בפגיעה באזרחים מהאוויר יהיה סר ארתור האריס, ראש פיקוד המפציצים הבריטי. עד אז הריסת שכונות מגורים והריגת אזרחית כונו בלשון מכובסת "נזק אגבי", אלא שהאריס לא ראה בפעולות האלה תקלה, אלא יתרון אסטרטגי. הפגיעה בתשתיות, במורל ובכוח העבודה הייתה משמעותית יותר דווקא בפגיעה באזורים אזרחיים. אם מפציצים מפעל, ניתן לתקן אותו ולהחזירו לפעילות תוך ימים או שבועות. אך אם מפציצים את השכונה בה גרים עובדי המפעל, ההשפעה עמוקה יותר. זו לוגיקה פשוטה: עובד שמת או הפך לחסר בית לא יהיה פרודוקטיבי.

בשלב מסוים, נדלקה נורה בראשו של האריס, והוא החל לקדם בנחישות את מה שנודע לימים כ"הפצצות אזור" - להבדיל מ"הפצצות מדויקות". זו הייתה שיטה קלה יותר, קטלנית יותר ויעילה יותר. אך היא גם גבתה מספר רב של קורבנות אזרחיים, כולל נשים וילדים. וזו בדיוק הייתה המטרה. האריס האמין, יחד עם רבים אחרים, שהדרך היחידה לשבור את רצון העם הגרמני להמשיך בלחימה, היא לגרום נזק עצום לאוכלוסייה הגרמנית עצמה. לראשונה בתולדות הלוחמה המודרנית: המורל הפך למטרה צבאית.

ב-1943, כשחיל האוויר של צ'רצ'יל תקף את המבורג, העיר השנייה בגודלה בגרמניה, הוא הבין שהכל השתנה. זו הייתה נקמה על הבליץ בלונדון. זו הייתה נקמה על ההרס שהגרמנים הותירו בהפצצות בקובנטרי. זו הייתה חזרה גנרלית למה שהולך לקרות בדרזדן. 2,326 טון של פצצות, רובן פצצות תבערה, הוטלו על שכונות הפועלים של העיר. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתמשו במושג "סופת אש" מאז האסון בפשטיגו ב-1871.

בדיוק כמו בפשטיגו, סופת האש לא רק שרפה את קורבנותיה למוות, אלא הביאה למותם של אלפים במקלטים מהרעלת פחמן חד-חמצני. הגופות שלהם נמצאו במרתפים כשהם בצבע ורוד. אף לא אדם אחד שרד באזורי התקיפה. לפי דיווחים של הצבא האמריקני נקברו 40 אלף גרמנים בקברי אחים. כיום יש טוענים שהמספר גדול יותר.

כאשר וינסטון צ'רצ'יל עצמו צפה בצילומים של ההפצצות הבריטיות על מערב גרמניה, וראה את האפקט ההרסני, הוא אמר: "האם אנחנו חיות? האם אנחנו מרחיקים לכת מדי?". שנים קודם לכן, כשחבר בפרלמנט הבריטי תמך בהפצצות בלתי מוגבלות על ערים גרמניות, צ'רצ'יל השיב: "אדוני היקר, זוהי מלחמה צבאית ולא אזרחית. אתה ואחרים עשויים לרצות להרוג נשים וילדים. אנחנו מעוניינים להשמיד יעדים צבאיים גרמניים".

אך ככל שהמלחמה נמשכה, והמורכבות וחוסר היעילות של הפצצות ממוקדות הפכו ברורים יותר, היה ברור שבעלות הברית לא יכולות להשיג את האחד בלי השני. צ'רצ'יל לא יכול היה להכחיש את מה שד"ר כריסטופר הרמון כינה לימים "ההיגיון הקר": כדי להביס מפלצת כמו גרמניה הנאצית, תידרש מידה מסוימת של מפלצתיות.

כפי שצ'רצ'יל הודה בחוסר רצון, הבריטים יצטרכו "להשתחרר מהעכבות המוסריות שהחזיקו בהן בעבר". רבים מהבריטים ומהמנהיגים שלהם, עייפים מהמלחמה, עדיין כועסים ונוטרים טינה על הרס עריהם שלהם במהלך הבליץ, חשבו ש"הפצצות אזור" הן רע הכרחי. וכך, חודשים ספורים לפני סוף המלחמה, סר ארתור האריס קיבל אור ירוק לשחרר את מלוא העוצמה של כל המשאבים הקטלניים שלו על ערי גרמניה.

הטיעון המוסרי שלו היה ברור, גם אם שנוי במחלוקת. כפי שתיאורטיקן פוליטי אמריקני בשם מייקל וולצר ניסח זאת: "ככל שצדקת המטרה גדולה יותר, כך יש לך יותר זכויות בקרב". אם לוקחים רעיון זה למסקנתו הלוגית: אם האויב הוא רוע, אז כל מה שצריך לעשות כדי להביס את הרוע הזה מוצדק מבחינה מוסרית. זה מדרון חלקלק, כזה שמלווה "צודקים" במלחמות עד עצם היום הזה.

את הספר "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט קראתי לפחות חמש פעמים. בעיניי זה הספר הטוב שנכתב אי פעם על מסע בזמן, חטיפה על ידי חייזרים והפצצת בעלות הברית על דרזדן. התיאורים שלו על ההשמדה של דרזדן היו במשך שנים המסמך התיעודי המערבי המוכר ביותר שעסק בשאלה המוסרית: למה?

גם אחרי אלפי מילים שכתבתי כאן, נראה שעדיין לא הצלחתי להעביר את מה שבאמת קרה לאנשים שחיו בדרזדן לפני 80 שנה. "אין שום דבר אינטיליגנטי להגיד על טבח", כותב וונגוט בספר שלו. ולפני שנידרש לשאלה המוסרית, כדאי לקרוא את דבריו של ויקטור גרג, חייל בריטי שנפל בשבי הגרמני לצד וונגוט, וכתב את זכרונותיו מהימים שאחרי ההפצצה הקטלנית.

גרג וחבריו עברו מקלט אחרי מקלט וחיפשו אחרי ניצולים, ומצאו רק מתים (וונגוט כינה את הפעולה הזאת "כריית גוויות"). בזכרונותיו כתב גרג כי "ברוב המקרים הגופות הצטמקו לחצי מגודלן הרגיל או גרוע מכך. ילדים מתחת לגיל שלוש או ארבע היה בלתי אפשרי לזהות בכלל, היצורים הרכים האלה פשוט נמסו בחום התנור שבו ישבו. ברוב המקרים נראה כי הקורבנות מתו בשלווה עקב חוסר חמצן, פשוט איבדו את ההכרה ונרדמו בתהליך. אחר כך השתלט עליהם החום הנורא וכיווץ אותם. חלק מהגופות היו כה שבירות עד שכל ניסיון להזיז אותן הסתיים בענן של אפר ובשר יבש. הכל היה כה מזוויע שלתאר את מה שהתרחש בבהירות כלשהי הוא דבר שאני, לפחות, לא מסוגל לעשות".

תגלית אחת שהוא וצוות העובדים שלו גילו במקלט, זעזעה אותו עד עמקי נשמתו: "לקח לנו את כל אחר הצהריים לנפנף בפטישים כבדים בניסיון לפתוח פתח... לאט לאט האימה שבפנים נעשתה גלויה. לא היו גופות שלמות ממש, רק עצמות ופריטי ביגוד חרוכים מעורבבים יחד על הרצפה ודבוקים זה לזה על ידי סוג של חומר דביק. לא היה בשר גלוי, מה שהיה פעם קבוצה של אנשים המתחבאים מהאימה שמעליהם הפך כעת למסה דביקה של שומן מוצק ועצמות, שטה סביב, בעובי של סנטימטרים על הרצפה".

איסוף הגופות היה רק חלק מהסיוט. על שפת נהר האלבה, בפארק הגדול של העיר, ערמו הגרמנים את גופות המתים בערימות ענק והציתו אותן. בסופו של דבר, הנזק לעיר היה עצום. שום דבר לא יהיה שוב כשהיה. הקטלוג הסופי של ההרס היה בלתי נתפס: 19 בתי חולים. 39 בתי ספר. 63 מבני ציבור. 647 חנויות. 31 בתי מלון. 18 בתי קולנוע. 19 מתקני דואר. 24 בנקים. הייתה עיר, ואיננה.

שלושה ימים אחרי ההפצצה על דרזדן, כתב של סוכנות הידיעות AP בשם הווארד קוואן דיווח כי "מפקדי חיל האוויר של בעלות הברית קיבלו את ההחלטה שציפו לה זמן רב לאמץ הפצצת טרור מכוונת על מרכזי אוכלוסייה גרמניים כאמצעי אכזרי להחיש את חורבנו של היטלר". צמד המילים "הפצצת טרור" יהפוך להיות בלב הוויכוח הציבורי באנגליה ובאמריקה. במילים אחרות: זה היה סיוט יחצ"ני.

בציבור הבריטי והאמריקני הביעו רבים זעם לא מבוטל על הרעיון שהצבאות שלהם יעסקו באותו סוג של זלזול אכזרי בחיי חפים מפשע שהנאצים השתמשו בו לאורך המלחמה. עבור בעלות הברית המערביות, אחיזה ביתרון המוסרי הייתה קריטית לשמירת התמיכה וההתלהבות למלחמה ממושכת ומדלדלת משאבים.

מאחורי הקלעים גם בממשלה הבריטית הסתייגו מהתקיפה. שר מהמפלגה השמרנית כתב ביומנו: "זה עסק מתועב. דרזדן נרמסה לחתיכות… נראה שלאף אחד אין נקיפות מצפון בנוגע להריגת המוני אזרחים, כל עוד הם גרמנים או יפנים".

הצבא הבריטי עצמו נאלץ להגן על טייסיו, והוציא הודעה רשמית: "תפקידנו הוא להשמיד את האויב ואנו עושים זאת בדרך יעילה יותר ובקצב הולך וגובר. זה לא עושה צדק עם אף אחד לנסות ולרמוז שהטייסים שלנו או מישהו אחר יושבים וחושבים כמה נשים וילדים גרמנים אנחנו יכולים להרוג. זה לא נכון".
אבל חלק מהאזרחים הבריטים היו בסדר גמור עם "הפצצת שטח" או "הפצצת טרור". כפי שאישה אחת צוטטה בתקשורת האנגלית: 'הו, כן, טוב במיוחד להרוג את התינוקות. אני לא חושבת על המלחמה הזאת אלא על הבאה, עשרים שנה מעכשיו. בפעם הבאה שהגרמנים יתחילו מלחמה ונצטרך להילחם בהם, אותם תינוקות יהיו החיילים".

אלא שאף אחד לא כעס על הדיון הציבורי כמו ראש פיקוד המפציצים עצמו, סר ארתור האריס. מי שהיה חקלאי צנוע מהמושבות הבריטיות באפריקה זכה לכינוי "הקצב חסר הרחמים של אירופה". במכתב פומבי הוא כתב: "התקפות על ערים כמו כל מעשה מלחמה אחר הן בלתי נסבלות אלא אם הן מוצדקות אסטרטגית. אבל הן מוצדקות אסטרטגית במידה שהן נוטות לקצר את המלחמה ובכך לשמר את חייהם של חיילי בעלות הברית". אלא שבהמשך המכתב הוא לא היסס לבטא במפורש כמה ערך הוא נתן לחייהם של אזרחים גרמנים: "אישית, אינני רואה את כל שאר ערי גרמניה כשוות את עצמותיו של חייל בריטי אחד".

קורט וונגוט כתב בספרו כי "הזוועה של דרזדן, שעלתה הון תועפות ותוכננה בקפידה, הייתה כה חסרת משמעות, בסופו של דבר, שרק אדם אחד בכל כדור הארץ הפיק ממנה תועלת כלשהי. אני הוא האדם הזה. כתבתי את הספר הזה, שהרוויח לי הרבה כסף ויצר את המוניטין שלי, ככל שיהיה. בדרך כזאת או אחרת, הרווחתי שניים או שלושה דולר עבור כל הרוג. חתיכת עסק בחרתי לעצמי".

לשם שינוי, וונגוט טעה. הראשונים להרוויח מהטבח באזרחים הגרמנים היו הנאצים עצמם, שגייסו את ההשמדה של העיר היפה והאהובה למטרות פרופגנדה. שר התעמולה של הרייך השלישי, יוזף גבלס, ראה ניצוץ של אופטימיות בתוך האש שדלקה בדרזדן.

אומרים על גבלס שהוא היה אדם קטן שידע לספר סיפור גדול, והסיפור שהוא בדה על ההתקפה על דרזדן יהיה אחד הגדולים שהוא ייצר אי פעם - וכזה שנחשב משום מה במשך עשרות שנים לאמת על ידי רוב העולם.

גבלס הבין שמותם של כל האנשים הללו - בעיר בעלת משמעות תרבותית כה רבה - הוא מכרה זהב תעמולתי. הוא דאג לכתיבת מאמרים בפרסומים גרמניים עם כותרות סנסציוניות כמו "דרזדן - טבח בפליטי מלחמה" ו"מותה של דרזדן - מגדלור של התנגדות". הוא אפילו הדליף תמונות של ערימות גופות בעקבות ההתקפה לאמצעי התקשורת של בעלות הברית. אבל גבלס הבין שלנרטיב שלו חסר עוד משהו קטן.

מספר ההרוגים הסופי בדרזדן הוערך בכ-25,000. מספר מזעזע כשלעצמו. כמעט פי שניים ממספר הבריטים שנהרגו מכל ההפצצות הגרמניות במהלך ה"בליץ" ב-1940. אבל זה לא היה מספיק דרמטי עבור יוזף גבלס. אז הוא הוסיף אפס. וכך, במקום 25 אלף, הנאצים טענו שרבע מיליון אנשים - 250,000 - נהרגו בלילה אחד בדרזדן.

המספרים היו בבירור נתונים לוויכוח, אך העיתונות הבינלאומית, שאחרי חמש שנים וחצי של מלחמה נטתה לחפש כותרות דרמטיות וסנצסיוניות, זרמה דווקא עם התעמולה השקרית. שר התעמולה הנאצי התאבד רק כמה חודשים מאוחר יותר כאשר ברלין נפלה לידי הצבא האדום, אך הוא נטע את גלולת הרעל האחרונה שלו בעולם. כפי שמנסח זאת ההיסטוריון פרדריק טיילור: "היקף גלי הזעזוע הבינלאומיים הנרחבים וארוכי-הטווח שבאו בעקבות הפצצת דרזדן מייצג, לפחות בחלקו, את יצירת המופת האפלה האחרונה של גבלס".

בשנת 1957, כתב אריך קסטנר אוטוביוגרפיה בשם "כאשר הייתי נער קטן". למעשה, מדובר בספר זכרונות שלו עד גיל 15, אז פרצה מלחמת העולם הראשונה ותמה ילדותו, לדבריו. קסטנר היה אנטי-נאצי מובהק, וספריו הועלו באש על ידי נאמניו של היטלר. בספרו הוא מספר על הילדות שלו בעיר דרזדן, שהייתה "עיר נפלאה, מלאה אמנות והיסטוריה… העבר וההווה חיו זה בצד זה כצליל אחד או בעצם - בהרמוניה, בדו צליל".

פרק שלם מקדיש קסטנר לתיאור כל האתרים בעיר בהן נהג לבקר, מהכנסיות והארמונות ועד בתי הקפה הקטנים, עד שלבסוף משתנה הטון העולץ של קסטנר והופך לאפל, בטח יחסית לספר ילדים. "דרזדן הייתה באמת עיר נפלאה", הוא כותב, "אתם יכולים להאמין לי. אתם ממש מוכרחים להאמין לי! איש מכם, ואפילו אם אביו עשיר כקורח, לא יוכל לנסוע לשם ברכבת ולהיווכח עם צדקתי, כי העיר דרזדן איננה עוד. היא נעלמה, פרט לחורבות אחדות, מעל פני האדמה. מלחמת העולם השנייה מחתה אותה כליל. בן לילה אחד ובמחי אחד, מן העולם. מאות שנים יצרו את יופיה שאין דומה לו. מספר שעות הספיקו כדי להעבירה מעל פני האדמה… שנתיים אחר כך עמדתי באמצע שממה אינסופית זו ולא ידעתי היכן אני נמצא… עמדתי בשטח ריק, קילומטרים על קילומטרים של לא כלום".

אריך קסטנר הלך לעולמו ב-1974 בביתו במינכן, ולא ראה את השיקום ההיסטורי שנעשה לעיר הולדתו.

כאמור, את הכתבה הזאת אני כותב על אדמת גרמניה. ליתר דיוק, במלון הילטון דרזדן ששוכן בדיוק מול הפראואנקירכה, הכנסייה המפורסמת שהפכה לסמל העיר. כמו כל המרכז ההיסטורי, גם הכנסייה שעמדה בעיר מאז 1726 הפכה לעיי חורבות ב-13 בפברואר 1945. במשך שנים, תחת השלטון הקומוניסטי של מזרח גרמניה, הריסות הכנסיה הושארו כפי שהיו והוכרזו כ"אנדרטה נגד המלחמה". בשנת 1994 הוחלט לבנות את הכנסייה מחדש, ובשנת 2005 השיפוצים נגמרו והיא נפתחה מחדש לקהל.

והאמת צריכה להיאמר, 80 שנה אחרי שהושמדה עד אפר, דרזדן יפה מתמיד. עיר מלאה בחיים, אנשים שמחים, תרבות, אמנות והיסטוריה עשירה. משום מה יש בה המון גלידריות ואפשר לראות בכל רגע נתון אנשים מסתובבים עם גביע גלידה ביד, גם כשמזג האוויר סגרירי או חורפי. אולי זה סמלי שעיר שפעם בערה בה אש בטמפרטורה של 1,500 מעלות חום הפכה לעיר של גלידה. אולי זה סתם אומר שהתושבים פה אוהבים ליהנות מהחיים.

מהמעט שיצא לי לחוות נראה שאין זכר לאנטישמיות שפשתה בעיר במשך מאות שנים. כשמסתובבים במרכז היסטורי, ששוחזר והפך למפואר כעבר, קשה להאמין שהמקום הזה נראה כמו מכתב של פני הירח בעבר הלא כל כך רחוק. למעט האנדרטאות בעיר, אין זיכרון לתופת. על המפורסמת שבהן כתובות המילים: "כמה מתו? מי יודע מה המספר? בפצעים שלכם רואים את הסבל של האלמונים שנשרפו כאן בתופת מעשה ידי אדם".

הכתבה הזאת נפתחה באסון נורא שהתחיל ביום שבת, ה-7 באוקטובר 1871. אלא שאין ישראלי אחד בעולם כולו שהתאריך ה-7 באוקטובר מסמן מבחינתו אסון אחר מאשר הטבח הגדול ביותר שנעשה ביהודים מאז מלחמת העולם השנייה. בכלל, קשה ביום הזיכרון הזה שלא לחשוב על התמונות שצולמו באותו יום שבת טראגי. בלתי אפשרי שלא לחשוב על אחינו שעדיין נמצאים בתופת במנהרות בעזה. אסור להפסיק לחשוב עליהם.

לא מעט דיבורים יש על "היום שאחרי" המלחמה, במובן של שיקום רצועת עזה, הכנסת כוחות זרים שינהלו שם את העסק, והשאלה מי ישלם על שיקום הבניינים שנהרסו? אלא שיש גם שאלה אחרת על היום שאחרי, והיא מהצד הישראלי. האם נכון לשקם את קיבוצי העוטף ולהחזיר אותם למצב שהיו ב-6 באוקטובר 2023? או שמא עדיף להשאיר את הנזק שנעשה כאנדרטה חיה לאכזריות הרצחנית של האויב שמעבר לגדר?

דרזדן היא דוגמה מושלמת לפער הזה שבין הרצון לכבד את המתים ולהנציח את הרגע שאסור שיישכח לעולם - לבין הרצון הכן והאותנטי בריפוי ושיקום. גרמניה היא אחת מהמדינות המתקדמות בעולם, ודרזדן היא אחת הערים הליברליות ביותר בתוכה - ותושביה נחשבים לאנטי-מלחמתיים ביותר במדינה כולה. ההיסטוריון פרדריק טיילור כתב על היסוד הפציפיסטי של העיר כי "זו הכרה אמיתית, שדבקים בה בעקשנות והיא מבוססת על חוויה נוראה… סלידה ממלחמות זה מצבם של הרוב המכריע של מי ששרדו את ההתנסות ההיא".

לדרזדן אין אנדרטה מרכזית אחת להפצצות של פברואר 1945, אבל העיר כולה מתפקדת כאנדרטה חיה. בכל מקום שמביטים בו, גם היום, אפשר עדיין לראות את התוצאה של הלהבות ששרפו אותה. למרות היופי, הטיפוח והשחזור הקפדני, חלק מהבתים עדיין נראים שרופים - אבנים כהות, מפויחות, ששרדו את ההרס ונשארו כפי שהן. רבים מהאתרים ההיסטוריים המרכזיים, כמו ארמון צווינגר, בית האופרה ובית המשפט, שוחזרו בקפידה על בסיס תיעוד ארכיוני. אפשר לראות בהם אבנים מקוריות, שנאספו מתוך ההריסות, משובצות לצד אבנים חדשות שיוצרו במיוחד לשיקום. האבן השחורה מספרת על מה שנשרף; האבן הבהירה מסמלת את מה שנולד מחדש. כך הפך ההרס לחומר גלם - והזיכרון עצמו, לחלק מהנוף.

ההחלטה לשקם את דרזדן לוותה גם בהחלטה לסלוח - או לפחות לנסות להשאיר את העבר מאחור. במשך שנים הייתה המלכה אליזבת השנייה בעיני רבים בעיר סמל לאומה שמעולם לא לקחה אחריות על מה שעולל חיל האוויר המלכותי בדרזדן בפברואר 1945. ועדיין, כשהגיעה להניח זר פרחים על האנדרטה שמחוץ לפראואנקירכה - כנסיית גבירתנו שנהרסה כליל ונבנתה מחדש - היא התקבלה בכבוד.

הצלב הזהוב שמתנוסס כיום בראש כיפת הכנסייה הוא דווקא סמל בריטי: הוא נוצר על ידי צורף אנגלי, בנו של אחד מהטייסים שהפציצו את העיר, ונתרם על ידי העם הבריטי כאות פיוס. המלכה עצמה לא מימנה אותו, אך העניקה את ברכתה למחווה. הבחירה להציב את הצלב הזה דווקא בחוץ, על ראש המבנה, מסמלת את ההשלמה עם העבר - את ההכרה בכך שפיוס הוא שלב הכרחי בדרך לשיקום. גם את הכסף לשיקום לא יכלה העיר לגייס לבדה - תרומות רבות הגיעו מבריטניה, דרך קרן דרזדן, ומימנו את השחזור. רק אחרי שדרזדן סלחה, היא הצליחה לבנות את עצמה מחדש.

אבל הפיוס הזה לא בא על חשבון הזיכרון. בתוך הכנסייה עצמה, ממש מתחת לכיפה, מוצב לראווה הצלב המקורי - שהתעקם ונצרב תחת חום פצצות התבערה. הוא לא הוחלף, לא תוקן, לא טושטש. העיר לא ניסתה למחוק את מה שעבר עליה, אלא להפך - לשמר אותו. הכאב נשמר בפנים, הפיוס התעלה החוצה. ואף אחד מהצדדים לא היה צריך להשמיד את העם השני כדי לזכות בניצחון המוחלט.

ויש גם את שאלת האחריות. התחקירים. המחקרים. המשפטים. ויכוחים אקדמיים חשובים, וגם התעקשות על עשיית צדק. באופן מפתיע, סיכם את זה יפה קסטנר כבר ב-1957: "עוד היום מתווכחות ממשלותיהן של המעצמות הגדולות, מי רצח את דרזדן? עוד היום חלוקות הדעות ביחס לכך, אם מתחת לאותו לא כלום מונחים חמישים אלף, מאה אלף, או מאתיים אלף הרוגים [היום אנחנו כבר יודעים שמדובר "רק" ב-25 אלף - ע"ס]. איש אינו רוצה להיות אשם. כל אחד טוען כי השני אשם. אבל מה הטעם בוויכוח? בכך לא תשיבו את דרזדן לתחייה. לא את היופי שלה ולא את המתים שלה! בעתיד יש להעניש את הממשלות, לא את העמים! ולא הרבה זמן לאחר מעשה, אלא מיד! זה נשמע פשוט מדי? לא. זה פשוט הרבה יותר משזה נשמע".