צללי העבר, מלכודת ההווה: קראו פרק ראשון מתוך "אלו שעזבו" של אור סיגולי

יאיר טבת לא בזבז שנייה לפני שעזב את צמרות. סעיף אסתמה קטן והרבה מזל עזרו לו לעקוף את חובת השירות הצבאי, ועוד לפני גיל תשע-עשרה מצא לעצמו דירת שותפים בתל אביב, שם רצה להתחיל את חייו האמיתיים, או במילים אחרות, להפסיק להתחבא. תקופת ההתבגרות במקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, או לפחות כך נדמה רוב הזמן, עברה עליו כמעשה עיקש של הסתרה וטשטוש, וטרם העשור השני שלו כבר נערמו על גבו פחדים ושקרים שאדם ממוצע צובר בזמן כפול. עוד לפני שידע מהי אהבה ראשונה כבר היה מותש מהחששות - מתי יגלו, ומה יעלה בגורלו כאשר זה יקרה. כשחברותיו הביטו בעיניו והנמיכו את קולן כדי לשאול אותו אם הוא במקרה גיי, הוא הכחיש מייד, נעלב, במהירות מסחררת הופך בראשו את הבעת הדאגה שלהן לניסיון להפילו בפח, לחיטוט בפרטיותו. הוא סיפר, כלומר שיקר, על בנות זוג מהעיר, על רומנים עם נשים מבוגרות ממנו בטיולים בחו"ל וזייף התאהבויות בבנות מהאזור. אם מישהי אכן התעניינה בו רומנטית הוא מיהר להתנער ממנה ולפלס את דרכו החוצה במיני התחמקויות.
זרותו בלטה בייחוד בהשוואה לזוהר, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, שלעומת אחיו הגדול והשתקן היה מוקף חברים. נדמה שמגיל חמש-עשרה היה תמיד בזוגיות, ובכל ארוחה של שישי בערב נכחה חברתו החדשה של זוהר. אף שבהתחלה יאיר נחשב לבעל הפוטנציאל הרב יותר מהשניים, כשהתבגרו התהפכה הדינמיקה המשפחתית הטבעית, ודווקא זוהר היה זה שנתפס כאח הגדול, האחראי, זה שיודע להסתדר. זה שאין סכנה שימצא את עצמו לבד, לעומת יאיר שנפשו האומנותית, או כך הסבירה אימו בשיחות הטלפון לחברותיה, גרמה לו להיות זר ורגיש יותר כלפי העולם. איש לא התפלא כאשר זוהר התחתן בן עשרים וחמש, והיה אבא עוד לפני השלושים שלו. שנתיים לאחר מכן עשה עם אשתו, בנו הבכור ועוד תינוקת חדשה רילוקיישן לדנמרק.

מפלט אחד היה ליאיר בשנות התבגרותו, וגם הוא לא נמשך זמן רב. מכל האנשים שהקיפו את יאיר בימי התיכון, רק אדם אחד הכיר אותו באמת. רק אחד הצליח לחדור את החומות הבצורות שהקיפו את המתבגר הרדוף והמכונס. הבעיה היחידה הייתה שיאיר מעולם לא פגש אותו. זה התרחש רק בין פיקסלים של צ'אט אנונימי באחת מתוכנות השיחה העתיקות של תחילת ימי האינטרנט.
ערב אחד קיבל יאיר הודעה מיוזר לא מוכר שהזדהה כיונתן, בחור בן תשע-עשרה. מדבריו היה נדמה שעבר ממש את אותם הדברים שנצרבו בנפשו של יאיר, כאילו היה בבואה מרגשת שמעידה על כך שעוד יכול להיות טוב. החיבור היה מיידי, והם סיפרו זה לזה הכול. אבל כעבור כמה חודשים של שיחות סודיות אל תוך הלילה, בתאריך שקבעו שייפגשו בו סוף-סוף, אותו יונתן לא הגיע. מתוסכל ועצוב חזר יאיר הביתה בחסות העלטה וסגר את עצמו שוב. הוא לא שמע מיונתן מאז.
צמרות הפכה בשבילו לתזכורת תמידית להסתרה, לאותו מאבק סיזיפי לשלוט בנרטיב שלו, כפי שהוא רצה שיהיה, בלי השמועות, המבטים, הפחד שהוא לעולם לא יוכל להיות חלק מהאנשים הרגילים, שאין להם מה להסתיר. מראה הבתים הלבנים המציצים מבין צמרות העצים שנגלו אחרי הצומת הגדול גרם ליאיר לסחרחורות ועייפות. הדבר האחרון שהוא רצה היה לשוב לשם, אבל כשהבין שזה בלתי נמנע, לפחות היה דבר אחד שהקל עליו את תחושת הכישלון.

שנתיים לפני המשבר, זה ששינה את מסלול החיים של יותר מחצי מדינה וניפץ עשרות אלפי חלומות, הוציא יאיר בן השלושים וחמש את ספרו הראשון, "דברים שמצאנו בהריסות". הספר נכתב בשעות הלילה הקטנות, בתום ימי העבודה הארוכים שלו בספריות ובמסעדות. כאילו שעון חול עצום ניצב על ראשו ובעוד רגע ייגמר הזמן, יאיר עבד כמו משוגע, מגרש את העייפות כאילו הייתה שד, מתקתק בלי סוף מילים במקלדת המחשב. אני לא הולך להיות בן ארבעים ולחשוב על הספר שמעולם לא כתבתי, אמר בליבו כשמנע מעצמו לצאת עם חברים או להשקיע בפרטנרים רומנטיים שבאו והלכו כשהבינו שהם לא מסוגלים להתחרות עם קובץ שמור מכל משמר על המחשב.
התשובה החיובית הראשונה הגיעה כבר מההוצאה הראשונה, ומאז הכול התגלגל כאילו נועד לקרות. לאחר היציאה לאור הגיעו הביקורות הנלהבות, ובן רגע הפך יאיר לכוכב בשמי הספרות הישראלית. לא הרבה אחר כך נכנסו לתמונה גם סוכנת והצעות לחוזים לספר הבא, הזמנות לכתיבת תסריטים לטלוויזיה וסגירת סדרות על סדרות של הרצאות ומפגשים בכל הארץ. מתוך איזשהו חשש באחורי מוחו על כך שבקרוב ייזכרו כולם שיש לו בסך הכול ספר אחד, והוא כרגע לא יותר מלהיט טרנדי שיכול לחלוף באותה המהירות שבה הפציע, השיב יאיר בחיוב לכל הצעה. הוא יוכל להתמודד עם העומס, קשה ככל שיהיה, ידע. לא היה לו ספק ביכולות שלו. והוא עבד. עבד קשה. הוא הגיש בזמן, ישן מעט מאוד, והשקיע בכל דבר שהונח על מפתנו. אם רק אתן בראש עכשיו, חשב לעצמו, אם אתיש את עצמי לחלוטין במשך שנה או אפילו שנתיים, אוכל בעתיד להוריד הילוך ולקחת את הדברים בקצב שלי. אולי אוכל לקנות דירה ולהפסיק להסתובב בין חללים שכורים שאיכותם יורדת ומחירם עולה. אני אוכל לבחור מה לעשות בהמשך החיים שלי. אני אוכל לצאת לדייט ולא להירדם באמצע. אוכל לחיות את החיים שמגיעים לי.
ואז המשבר.

בהתחלה יאיר בכלל לא שם לב שזה קורה. הוא פספס את הכתבות והאייטמים על בתי העסק שנסגרים ואת ההפגנות ברחוב. הוא בקושי הבחין איך חבריו נעלמים אט-אט מהעיר וחוזרים הביתה (מי שהיה לו מספיק מזל והיו לו הורים שאפשר לחזור אליהם) או בורחים למקומות מרוחקים יותר מעבר לים. רווקותו והסתגרותו בתוך העולם שלו הגנו עליו מפני האימה של הגל הראשון במשבר, האבטלה, הפאניקה, אבל בגל השני היא הגיעה גם אליו בעוצמה שממנה לא יכול להימלט. הפקה אחרי הפקה בוטלו, חוזה אחרי חוזה הוקפאו. במדינה שבה לשלושים אחוזים מהאוכלוסייה אין משכורת קבועה, לסופר צעיר ומבטיח אין שום משמעות. ואז, כאשר גם העבודות המעטות שמצא לא הספיקו לתשלום שכר הדירה, הוא הבין שהפסיד במרוץ, ושהדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא לעצור כדי "למנות את חלליו", כפי ששמע פעם מפיו של איזה מורה נערץ, לצמצם הוצאות למינימום הנדרש, ולחכות שהעניינים יחזרו למסלולם.
הם מוכרחים לחזור.
לא?

יאיר מכר את רהיטיו וחלק גדול מאוסף הספרים שלו, וביקש מהוריו שישלמו על הרכב השכור שהועמס במה שבסופו של דבר הסתכם בחמישה ארגזי קרטון. הם גם שילמו את הקנס שקבעה חברת ההשכרה לאחר שארגז עקשן במיוחד קרע את כיסוי המושב האחורי. וכך, יותר משמונה-עשרה שנה אחרי שעזב את צמרות והוכיח לכולם שהוא מישהו, יאיר טבת חזר הביתה בלי כלום.
חדר הילדות שלו נוקה וסודר מחדש, והסופר המבטיח והצעיר ("צעיר", צחקק לעצמו בכל פעם שכונה כך באחד העיתונים. בעולם האמיתי אנשים שצעירים ממנו בעשור כבר קנו ארון חדש לפרסים שלהם) מצא את עצמו בדיוק באותו מקום שממנו ברח לפני כל כך הרבה שנים, המקום שבו הכי שנא את עצמו.
וכשהניח את ראשו על הכרית בחדר נעוריו, בפעם הראשונה זה שני עשורים, ודמעה שלא שם לב אליה נספגה באריג, יאיר נשם פנימה את ריח מרכך הכביסה שאימו השתמשה בו מאז שנות השמונים, ואמר לעצמו שוב ושוב שזאת רק תקופה. אתה בסדר. אתה לא היחיד. לא עשית שום דבר לא נכון. אתה עדיין סופר. הספקת הרבה. אתה טוב מהם. אתה לא צריך להתבייש. אתה לא צריך להתבייש.
בוקר לאחר מכן התעורר להודעה מהסוכנת ולפיה מדור התרבות בעיתון הכלכלי שאליו התראיין נחתך בחצי, ושני העמודים שהובטחו לו יוקדשו להמלצות צפייה בטלוויזיה ומתכון לארוחת שישי חסכונית. זה היה הרגע שבו הוא התייאש. יאיר הרגיש כאילו רשמית נמחק מהעולם.

"אלו שעזבו" / אור סיגולי. הוצאת מ. מזרחי. 331 עמודים.