גם אם מישהו אמר לכם אחרת, האמת היא שאיש אינו יודע מתי ואיך הופיעה אחיזת השטן בצמרות.
בעלי הדמיון המפותח ואוהבי הצ'יזבטים, ויש לא מעט כאלה ביישוב השוכן בראש גבעה המשקיפה אל עמק יזרעאל ושגגותיו האדומים גלשו מטה אל שיפוליה, מספרים שאחיזת השטן נסללה מעצמה. כוח מאגי שחור שבקע מבטן האדמה, פילס דרך של ארבעה קילומטרים מרחוב הצופרים בגבול הצפוני של צמרות, עד שיצא אל כביש מספר 33. משם נשפך בסופו של דבר לכביש החוף, מלווה כמעט לכל אורכו באילנות גבוהים ובעצי ברכיכיטון אדרי שאיש לא הבין מדוע הופיעו דווקא שם, ופריחתם האדומה כאילו הייתה לאות סכנה (או סימן לדמם של המתים, למורבידיים שבנו).
על פי תאוריה אחת, את הדרך תכננו וסללו מגדלי המריחואנה באזור, בניסיון לבנות דרך עוקפת לייצוא הסחורה שלהם, במרחק ובדיסקרטיות מהצומת הגדול ומהכניסה לצמרות - שלפחות שלוש פעמים ביממה הייתה עמוסה להפליא בנהגים ובניידות. לפי תאוריה אחרת, עוד לפני שקם היישוב נועדה הדרך הזאת להבריח מאהבות של בעלי הקרקעות, והיא גם התאוריה שהתגלגלה בחלוף השנים אל הסיפורים על הסחר בנשים של חוות היענים בנווה-רחל.
מה שבטוח הוא שבמועצה אין זכר לתכנון הכביש הזה, כנראה כי מי שהיה מעלה בדעתו לחתום על פרויקט כזה, היה מפוטר עוד באותו הרגע. אבל אף על פי שלא הופיע בשום מפה הוא היה שם - מסלול מרוצף סלעים משוננים וקטעי אספלט משובש ומתפורר לכל אורכו.
בגלל היותו צר, בגלל פיתוליו החדים ובשל שדה הראייה האפסי כמעט, נתפס המסלול כמלכודת, טורף שקט וסבלני הממתין בין העצים למעיזים להתגרות בו. מכאן קיבל הכביש את הכינוי הדרמטי, וכתוספת למיסתורין, גם זהות מעניק השם הזה הייתה עלומה. אבל כל אחד בצמרות אמר שהוא מכיר את האח של החבר או החבר של האח שנתן לו את השם הזה.
המועצה ניסתה לסגור את הכביש, אבל בירוקרטיה משפטית ומיני איסורים על חסימת שטח שאינו בבעלות המקום מנעו זאת, ומכל הפוליטיקאים של העמק שבנו על קריירה ארוכה, לא היה אחד שרצה להיכנס לקרב האבוד הזה. לכן נותרה רק פעולת מנע אזרחית של התושבים בצורת הפחדות ואזהרות תכופות שעברו מפה לאוזן. אין צעיר אחד בצמרות שלא שמע מהוריו ביום קבלת רישיון הנהיגה שלו את המשפט אם אי פעם אגלה שנסעת דרך שם, הרישיון הזה יילקח ממך לצמיתות. אבל זה לא מנע מכמה מהם לנסות. בין שהמטרה הייתה להוכיח שהמבוגרים כולם טועים או לשבור את הקללה, היו מכוניות שחצו אותו, מתגרות בגורל. האמת, ואת זה אוהבי האגדות לא יספרו לכם, היא שהיו שעברו את המסלול בשלום, אבל זו בהחלט לא הייתה מנת חלקם של כולם. עד שדעכה בו התנועה כמעט כליל בעקבות תאונה בקיץ 1999, כל חודשיים בערך דווח על התנגשות באחיזת השטן, לא מעט מהן היו קטלניות. הבדיחה הייתה שצמרות הפסידה יותר בוגרים לכביש המסתורי מאשר למלחמות ישראל.
זה, שלא כמו רוב הנושאים ששוחחו עליהם בטיולי הערב ובמפגשי התרבות, היה דווקא נכון.
אחיזת השטן של צמרות הוא המקום שבו הסיפור שלנו מתחיל, וגם המקום שהוא נגמר בו, אם כי לא בהכרח בסדר הזה. אולי כדאי להסגיר כבר עכשיו, שבניגוד למקורותיו העלומים של הכביש המפותל, הנסתר ועמוס התהפוכות, סופו של הכביש דווקא ידוע. הוא נחתם בוקר אחד עם זריחה באמצעות טרקטור ענקי שהפיל סלעים גדולים על לועו המפתה של הכביש היוצא מרחוב הצופרים, סותם אותו לתמיד, משאיר בפנים מכונית אחת מרוסקת ואחרונה בהחלט, כלואה לנצח בין עצי החורשה לסקרנותם של התושבים. הולכי רגל וטיילים ידעו לספר איך הגיעה המכונית לשם, אבל כמו בכל סיפור טוב, ככל שנקפו השנים, העובדות התפוגגו והשאירו מקום להשערות שהפכו לאמת רק מכוח החזרה עליהן. מהלך האירועים של התאונה האחרונה באחיזת השטן, הרבה אחרי שהחליף צורות וגוונים, המשיך להתגלגל, זוכה לחיים חדשים בכל מנגל של צוהרי שבת או החלפת ג'וינטים מאחורי מועדון. לא הרבה ידעו שדווקא ההמצאות וחצאי האמיתות, שקיננו שנים במחשבותיהם והרהוריהם של אנשים ובסופו של דבר התגבשו למחשבות ופעולות, דווקא הן הביאו לחסימת הדרך הזאת לנצח. מעגל משונה נסגר.
זה הסיפור שלנו. ועכשיו רק נותר לבחור איך להתחיל אותו.
"אלו שעזבו" / אור סיגולי. הוצאת מ. מזרחי. 331 עמודים.