הסרט הזה יגרום לכם להקיא, אבל הוא יצירת מופת מטורפת

לפני כמה חודשים עלה כאן "יופי מסוכן" ("The Substance") והכרזנו שהוא סרט מבחיל ומגעיל, אבל גם יצירת מופת מטורפת. בסופו של דבר הוא אכן הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה, זכה באוסקר ואפילו היה להיט קטן בקופות הארץ.

השבוע עולה אצלנו "האחות המכוערת" הנורבגי, וגם עליו נגיד אותו דבר בדיוק - גם הוא יצירת מופת מטורפת, גם הוא מבחיל ומגעיל. יודעים מה? בעצם יש הבדל. הוא עוד יותר קיצוני מ"יופי מסוכן", שנראה לעומתו כמו "איה פלוטו". כל זה נשמע כמו סתם כותרות מפוצצות - אבל מה לעשות שזו האמת. לפחות האמת שלי ושל עוד רבים שהתלהבו מהסרט בפסטיבלים של סאנדנס וברלין. אני אישית ראיתי אותו בפסטיבל הקולנוע המחתרתי של בוסטון, בפני קהל שהגיב בהתלהבות למופרעות שלו, ובהחלט היה חלק מהחוויה. מומלץ לראות את הסרט על מסך גדול ובחברת אנשים, וכל הכבוד לקולנוע לב שלקחו את הסיכון ולמרות תכניו הקיצוניים, רכשו את זכויות ההפצה שלו.

על מה כל המהומה? מדובר בעיבוד נוסף ל"סינדרלה", האגדה שכבר זכתה לאינספור גרסאות קולנועיות, כולל כמובן קלאסיקת האנימציה של דיסני. פה הסגנון אחר וגם נקודת המבט - הסיפור עוסק באחות החורגת והפחות אטרקטיבית של לכלוכית, שמתחרה בה על לבו של הנסיך והזכות להתחתן איתו ולחיות באושר ובעושר.

היא, הרבה בעידודה של אמה המניפולטיבית, מוכנה לעשות הכל כדי לנצח בתחרות הזו. וכך, כמו בגרסה פרוורטית לשיר של אביתר בנאי, היא לא סתם שמה פודרה וצובעת ריסים אלא משפצרת את הריסים הללו בתהליך רפואי שיגרום לכם לעצום את העיניים. כנ"ל לגבי הדרך שבה היא משפצת את האף שלה. ומה היא עושה כדי שכף הרגל שלה תיכנס לנעל, במה שהוא הרגע האיקוני ביותר של "סינדרלה"? אל תשאלו. נגיד רק שכדי לרדת במשקל היא בולעת תולעת מעיים, כזו שתאכל במקומה את כל מה שהיא מכניסה לפה שלה ותאפשר לה לאכול את העוגה כדי להשאיר אותה שלמה, ואתם יכולים לתאר לעצמכם שלדיאטה הזו יש תופעות לוואי. הן מתפרצות במה שהיא אחת מן הסצינות המדהימות והבלתי נשכחות ביותר שראיתי על המסך בשנה האחרונה.

בכלל, יש ב"אחות המכוערת" שלל סצינות כאלה, ואין בו אף רגע של איבוד מומנטום. זה הסרט העלילתי הארוך הראשון של אמלי בליכפלדט, והיא מתגלה כאן בתור כישרון אדיר. זכרו את השם ואל תתפלאו אם בקרוב נראה אותה מביימת סדרות של אפל וסרטי אימה הוליוודיים. גם צוות השחקניות שלה מצוין, ובראשו ליאה מירן והשחקנית עם השם הבל ייאמן תיה סופי לוך נס. המוזיקה המקורית של Kaada הריצה אותי לחפש עוד קטעים שלו בספוטיפיי. בכלל, כל המחלקות כאן עשו עבודה מצוינת, הממשיכה את הפריחה של הקולנוע הנורבגי בשנים האחרונות.

כיוון שזה סרט נורבגי אמנותי, מן הסתם התקציב שלו לא גבוה, והדבר ניכר בערכי ההפקה. אין בו אפקטים כמו ב"יופי מסוכן", והוא לא יזכה כמוהו באוסקר לאיפור או בכל קטגוריה אחרת, אבל הבמאית עשתה את המיטב עם המעט שעמד לרשותה, והתוצאה מרשימה לאורך כל הדרך. איזה כיף לפגוש תגלית קולנועית כזו, גם אם צריך לשלוח בשביל זה גועל נפש קולנועי מזוקק.

הגועל הזה לא נוצר לשם הגימיק או הדאווין. הפרובוקטיביות של "האחות המכוערת" מתחילה כבר בשם שלו, אבל הוא ממש לא פרובוקציה ריקה. ל"סינדרלה", כמו לרוב אגדות הילדים, יש מקורות אפלים, אז רק מתבקש להתחבר לצד האפל שלה. במובן מסוים, זה יותר טבעי מאשר העיבודים המתקתקים של דיסני.

אפשר להסתכל על הסרט כעיבוד נוסף ל"סינדרלה" ואפשר לראות בו גם שייך לתת-הז'אנר הידוע כאימת גוף ("Body Horror"). במובן הזה הוא דומה לא רק ל"יופי מסוכן", אלא גם ל"טיטאן", לקלאסיקות של דיוויד קרוננברג ועוד. "האחות המכוערת" נכנס לפנתיאון של הסוגה הזו, לא רק בגלל הצורה, אלא גם בגלל התוכן. לא רק בגלל הביצוע, אלא גם בגלל האמירה. הקולנוענית הנורבגית לא סתם מכניסה קיסם בעין שלנו, אלא עושה זאת כדי להגיד משהו - על אידיאל היופי והרזון, על האובססיה לטיפולי יופי ודיאטות, על הצורה שבה החברה שלנו מסלילה אותנו לרדוף אחרי מטרות גופניות בלתי אפשריות, ועל הדרך שבה אנחנו מקריבים את הגוף שלנו בשביל לקבל אישורים, ובסופו של דבר מפסידים את כל הקופה: גם מוכרים את הנשמה, גם גורמים לעצמנו נזק פיזי בלתי הפיך, וגם לא זוכים במה שרצינו, שמלכתחילה היה בלתי מושג.

נכון, זו לא האמירה הכי מקורית בעולם, אבל מה כן? לפחות היא אקטואלית ורלוונטית מתמיד, ומעוררת הזדהות להחריד. כמו רוב האגדות, "האחות המכוערת" מתרחש במקום ובזמן רחוקים מאיתנו, אבל נראה כל כך קרוב, והוא לוקח את הרעיונות הנדושים למדי ומביא אותם על המסך בצורה שטרם ראינו.

הכינו את הכרטיסים, את שקיות ההקאה - וגם את החטיפים. "האחות המכוערת" מוכיח שמי שמרעיב את עצמו, יהפוך לדלעת, אז עדיף כבר לפרגן לעצמנו - ולא סתם להזמין פופקורן, אלא בדלי גדול עם חמאה.

מסע של ארבע שנים מגיע לסיומו בסוף השבוע, כש"עיר הרס" ("Havoc") עולה ישירות בנטפליקס. הצילומים שלו התחילו ב-2021, והוא היה אמור להתגלגל לפתחנו לפני זמן מה, אבל התעכב משמעותית. הדיווחים סותרים לגבי הסיבות לכך. חלקים ממנו צולמו מחדש, אבל השאלה היא כמה ומתי. הבמאי גארת אוונס טוען שהצילומים הללו היו פחות משמעותיים מכפי שנטען. לדבריו, הסיבה העיקרית לעיכוב היתה שביתת השחקנים, וענייני לוח זמנים - בסרט מככבים, בין השאר, כוכבים כמו טום הארדי ופורסט וויטאקר.

כך או כך, הסרט מגיע לנטפליקס כשהוא חבוט למדי, עם תדמית מפוקפקת, ועם ביקורות פושרות. עם זאת, סביר להניח שיתפוס את המקום הראשון בטבלת הצפייה. אחרי הכל, הוא משתייך לסוגה פופולרית כמו מותחן הפעולה, מככבים בו שמות מוכרים, וביים אותו מי שנחשב לאחד השמות המוערכים בעולם האקשן - אוונס, כזכור, הוא קולנוען וולשי שפרץ כשעבר לאינדונזיה בתחילת העשור הקודם וביים שם את "הפשיטה" המהולל וגם את ההמשכון שלו. לאחר מכן עמד גם מאחורי הסדרה "כנופיות לונדון" ואת "עיר ההרס" צילם במולדתו.

העלילה, כמצופה מסרטי אקשן של נטפליקס, גנרית למדי. הארדי מגלם שוטר מושחת, שפוליטיקאי ואיש עסקים מושחת לא פחות בגילומו של וויטאקר שוכר כדי להציל את בנו, שהסתבך עם האנשים הלא נכונים. המשימה הזו חושפת בפנינו רשת של קורי עכביש, שמעורבת בה גלריה עשירה של דמויות. ובכל זאת, הסרט נמשך רק כשעה וארבעים דקות - אולי הוכחה לכך שאכן צילמו חלקים ניכרים ממנו מחדש, וחתכו הרבה החוצה.

העלילה גם בנאלית וגם לא קוהרנטית, אבל היא בסופו של דבר רק רקע לסצינות האקשן. אוונס, כדרכו, מביים אותן בצורה מסחררת, כמה רמות מעל מה שבדרך כלל רואים בנטפליקס. כבר מן השנייה הראשונה, "עיר ההרס" מתגלה כמחול של אדרנלין -מחשמל, ייחודי וקולנועי להפליא.

התוצאה היא מה שקראו לו פעם "סרט חקלאי" - מת על כל דונם. העלילה מציגה מרחץ דמים אחר מרחץ דמים, ומציגה אותם בכוריאוגרפיה שמתענגת על המוות ועל הדם. אפשר לטעון שזה חולני ולא מוסרי, אבל "עיר הרס" כל כך מוקצן, שברור לנו כל הזמן ש"זה רק סרט". לכן, מיותר להתייחס אליו כמו מסמך דוקומנטרי שצריך לעמוד בכללי אתיקה. מוטב לגשת אליו כמופע מחול אלים ומדמם. הוא מלכתחילה מיועד רק לאנשים שאוהבים את האקשן שלהם מסוגנן - ומה לעשות שיש לא מעט כאלה.

מעלה נוספת היא תצוגת המשחק. הארדי הוא לכאורה הכוכב הראשי, אבל וויטאקר גונב ממנו את ההצגה. השחקן הוותיק וזוכה האוסקר מציג שילוב נדיר: יש לו נוכחות מאיימת, אבל גם פנים של תינוק, והשילוב הזה בין חספוס ורוך מייצר רתיעה ממנו אבל גם אמפתיה כלפיו. הוא לא יזכה בפסלון על הסרט הזה, אבל יראו אותו יותר מאשר את רוב הסרטים שלו בשנים האחרונות.

סטיבן סודרברג כל כך חרוץ, שאפשר להקדיש לו את המדור הזה על בסיס שבועי. רק לפני שלושה שבועות כתבנו כאן על הסרט החדש שלו, "תיק שחור", אלא שזה לא התוצר היחיד פרי עטו מן השנה האחרונה. לפני כמה חודשים הוא שיחרר גם את "נוכחות", אותו פספסנו כשיצא לקולנוע, אבל עכשיו הוא עולה ל-VOD וזו הזדמנות להשלים פערים.

כל הכרונולוגיה הזו קצת מסובכת, אבל ככה זה עם במאים פוריים. העיקר זו השורה התחתונה: "נוכחות" זמין עכשיו בפורמט ביתי, וכדאי לצפות בו.

כרגיל אצל סודרברג, שפרץ ב-1989 עם "סקס, שקרים וויידאוטייפ", הסרט פשוט אך גם מורכב. העלילה שלו מזכירה כל סרט גנרי שעוסק ברוחות רפאים: זו סיפורה של משפחה בת ארבע נפשות, שלפחות אחת מהן מסתירה סוד כלשהו, העוברת לבית חדש - ומתברר שיש בו רוח חסרת מנוח, שלא מניחה להם לנפשם.

אז מה נשתנה הלילה הזה? שהפעם, הסרט מציג לנו את האירועים מנקודת מבטה של הרוח. הדבר מאפשר לו לחתור תחת כל הקונבנציות של הז'אנר, כולל המרכזית בכולן - בדרך כלל, הרעיון בסרטים על בתים רדופים הוא שאנשים באים והולכים והרוח נשארת. כאן זה אחרת, ולא נגלה למה כמובן. נאמר רק שהצפייה מהנה במיוחד למי שמכיר ואוהב קלאסיקות כמו "פולטרגייסט". תענוג לראות איך סודרברג והתסריטאי הקבוע שלו, דיוויד קפ, משחקים עם הכללים שנקבעו בסרטים הללו.

השניים עושים זאת בצורה חכמה ומבריקה, שמאפשרת להם לערער גם קונבנציות גדולות יותר - למשל את הדרך שבה אנחנו תופסים זמן ומקום. זה נשמע יומרני, אבל "נוכחות" מצליח לעשות זאת בלי שום פאתוס.

כהרגלו, סודרברג גם צילם את הסרט, תחת השם פיטר אנדרוז, הוא מפליא להשתמש במצלמה כדי למצוא את הכלים הנכונים - במקרה הזה, את הדרכים להמחיש לנו כיצד הרוח נעה, מבחינה ומרגישה.

הבמאי גם נעזר בצוות מצוין של שחקנים: כריס סאליבן מצוין במיוחד כאבא שמנסה למנוע מן המשפחה שלו להתפורר. לוסי ליו מגלמת את האימא, שהיחסים שלה עם בנה מוזרים באופן שחריג לראות בקולנוע הוליוודי. מעל כולם ניצבת התגלית של הסרט - קלינה ליאנג המהממת כבת הצעירה, שהמפגש שלה עם נער מפוקפק מניע את העלילה קדימה, באופנים לא צפויים ומסתוריים.

מה כבר קולנוע יכול לעשות? להעלות שאלות מעוררות מחשבה, להשתמש באמצעי המבע כדי לעשות זאת, ולבדר אותנו. "נוכחות" עושה את כל זה. הוא משתמש במצלמה באופן מקורי כדי להעלות קושיות מרתקות על חומר ועל רוח, והוא מצליח לרתק, למתוח, להפתיע ולהותיר חותם. כל זה לא עזר לו מסחרית - עם הכנסות של עשרה מיליון דולר בלבד, הוא התאדה במהרה מן האולמות. ככה זה בימינו: לקולנוע יש נוכחות של רוח רפאים, גם ובעיקר אם מדובר בסרטים מקוריים ומתוחכמים.

הקולנוע הישראלי עובר שני תהליכים הפוכים. מצד אחד, הוא נהיה יותר מבודד, יותר דל אמצעים וגם יותר נישתי (לדוגמה, למי אכפת מהביקורת הזו? לאף אחד). מצד אחר, הוא גם נהיה יותר מסחרי - מעין הוליווד, רק בלי תקציבים ובדרך כלל גם בלי צופים. וכך, בשנים האחרונות אנחנו רואים כאן תופעות שמעולם לא ראינו, או לפחות לא בשני העשורים האחרונים: מבול של סרטי המשך, עיבודים לתוכניות מערכונים ולתוכניות ריאליטי, ליהוקים שמתבססים על כמות העוקבים שיש למישהו ולא על איכויות המשחק שלו, וכיוצא בזאת.

בהמשך לכך, בשבוע שעבר עלה לאקרנים עיבוד לסדרת טלוויזיה פולחנית - "תמונות יפואיות". גם זה דבר חריג - הרי לא ראינו בעבר סרטים על פי "קרובים קרובים" או "פלורנטין". בינתיים, הפרויקט מוכיח את עצמו והסרט ניצב במקום השני בטבלת שוברי הקופות של סינמה סיטי.

כזכור, המותג הזה התחיל בשנות השבעים עם טור שכתב מנחם תלמי ב"מעריב", ובו תיאר בסלנג עסיסי את חייהם של עבריינים ודמויות צבעוניות אחרות ביפו. הטורים הפכו לספרים, שהפכו בתורם לסדרת טלוויזיה בשנות התשעים, אותה ביימו אריק לובצקי ומתי הררי, שניים מן היוצרים הוותיקים והפוריים בתעשייה המקומית.

הסדרה שודרה בין 1995 ל-1996, לא בדיוק תור הזהב של הטלוויזיה הישראלית, אבל זכתה לתחייה מחודשת בפורמט הווידיאו הביתי ומאוחר יותר דרך הפייסבוק, שם התגלה כי יש לה מעריצים רבים שמשתוקקים לפרקים חדשים. עכשיו הם מקבלים את מבוקשם בגרסה הקולנועית הזו, שהיא בעצם בינג' של הסדרה, הכולל חמש אפיזודות. צוות השחקנים כולל כוכבים שהופיעו בלהיט המקורי, למשל אורי גבריאל, ג'וליה מסלוואי ויגאל עדיקא, אבל גם פנים חדשות, בהם אוראל צברי ושלומי קוריאט.

קצרה היריעה מלמנות את כל השמות שמופיעים בסרט. יש פה אנסמבל עשיר של שחקנים. חשוב מכך, ניכר שכל המעורבים בעניין נהנו מכל רגע, וזה כולל גם את הבמאים ואת שאר העושים במלאכה, כולל כנראה גם התאורנים. ההנאה והתשוקה שלהם ממלאות את המסך ומחלחלות גם לקהל.

מבין חמשת הסיפורים, אחד יוצא מן הכלל. זה סיפור על עבריין צעיר שלא מפחד מאף אחד, חוץ מאימא שלו, השולטת בחיי האהבה שלו ולא מרשה שאף אישה אחרת תקח ממנה את התינוק שלה. רגע המבחן מגיע כשהוא פוגש את אהבת חייו, רקדנית בטן שמעוררת בו מספיק תעוזה כדי להתמודד עם האם השתלטנית. זו אפיזודה מקסימה, סוחפת, כובשת ועשויה היטב בכל קנה מידה. אפשר בקלות לדמיין אותה כסרט מאפיה איטלקי-אמריקאי משנות השמונים, עם ניקולס קייג' בתפקיד הראשי.

שאר הסיפורים פחות טובים, אבל בסך הכל הסרט מהנה וכיפי. זאת יפו, לא הוליווד, והתוצאה היא לא "תמונות קצרות", אבל יחסית לתקציב הנמוך שעמד לרשותם, היוצרים הצליחו לקחת את הלימונים המעטים שהיו להם ולהפיק ערק לימונים לא רע בכלל.

"מיינקארפט: הסרט" עלה לאקרנים לפני שבועיים, ודילג בקלילות מעל סרטי ההמשך הנשכחים של "קפטן אמריקה" ו"מלך האריות" כדי להפוך לסרט הכי מצליח של 2025. למעשה, הוא הלהיט הקולנועי האמיתי היחיד של הזמן האחרון, ובזמן שכולם מסביבו מתרסקים או סתם מאכזבים, הצליח במו ידיו להחזיר את הצבע ללחיים של הוליווד. גם אצלנו הוא מולך ביד רמה ומאפשר לבתי הקולנוע למלא קצת את הקופות הריקות ולמכור פופקורן - והאמת, שזה עצוב.

נכון, יש גם דברים טובים בסרט. לא סתם ליהקו במאי כמו ג'ראד הס, שביים את קלאסיקת האינדי האקסצנטרית "נפוליאון דינמייט" וסרט על התאבקות מקסיקאית עם ג'ק בלאק, שמופיע גם פה, בצד שחקנית אדירה כמו ג'ניפר קולידג'. ברור שכל אלה מוסיפים לתוצאה הממוסחרת קצת חוצפה ושאר רוח.

ובכל זאת, ההצלחה של "מיינקראפט: הסרט" היא בסך הכל חדשות רעות לקולנוע ולכל מי שאוהב אותו. קודם כל, זה בסופו של דבר סרט לילדים בלבד - עובדה שבישראל, הגרסה שלו שצועדת בראש טבלת שוברי הקופות היא זו המדובבת. הנתונים הללו משלימים את הפיכתה של אמנות הקולנוע לתעשייה לילדים בלבד. המבוגרים רואים נטפליקס.

ויש עוד דבר, פחות מובן מאליו: "מיינקראפט: הסרט" הוא להיט למעריצים בלבד. מי שנהנים ממנו הם מי שמכירים את המשחק ולכן מבינים את כל האזכורים והבדיחות הפנימיות, ומי שלא - לא. למרבה המזל של הלהיט הזה, יש מספיק חסידים של המשחק כדי לפרנס את הגרסה הקולנועית.

ההצלחה שלו משלימה תהליך נוסף: הקולנוע הולך ונהיה מגזרי. יש סרטים למעריצי מארוול, וסרטים למעריצי מיינקראפט וכך הלאה, והם מעניינים את רק מי שמתעניין. ולא, זה לא היה ככה תמיד. הוליווד תמיד היתה תעשייה תאבת בצע להחריד. רק השבוע קראתי כי גם הרבה אחרי עליית היטלר לשלטון, היו יהודים אמריקאים שלא סגרו את האולפנים שלהם בגרמניה, ומה יכול להיות יותר ציני מזה?

רק שבעבר, גם שוברי הקופות הממוסחרים מכולם פנו לכולם. "צלילי המוזיקה", "אי.טי", "פארק היורה" ו"טיטאניק" לא פנו רק לילדים וגם לא רק למי שבקיאים בקומיקס כלשהו או שיחקו במשחק כלשהו. הם היו תופעות תרבות וסימלו את הקולנוע כתרבות המונים. היום, היא פונה רק למי שמשחק
ב"מיינקראפט" ומחר היא תפנה רק למישהו שכפייתי כלפי מותג אחר כלשהו. שוברי הקופות של פעם הפכו לפולחן ופרנסו אינספור ספרים ומאמרים. הבלוקבסטרים של היום פשוט לא מעניינים.