"ההיסטוריה לא תסלח למי שמפרק אותנו מבפנים" אמר כבוד הנשיא, רגע לפני שביקש משאר הנואמים שלא לסקור, כמקובל, את שמות הבכירים בטקס. האם זה רק כדי לפטור את נתניהו מהצורך להזכיר את שמו של נשיא בית המשפט העליון? אם כן, הרי שהרצוג הצליח נאה לדרוש, אבל לא נאה לקיים, בתוך דקה אחת.
אלא שעוד לפני שנדרשים לתוכן, הדגים הנאום המשמים הזה (ואלה שבאו אחריו) את הבעייתיות בטקסים הממלכתיים ליום השואה: הם צפויים מראש, מתקשים לחבר אליהם את הצופים - ובעידן של פלטפורמות הסטרימינג למיניהן, קשה ממילא להתחרות בתוכן אלטרנטיבי.
ב-48 השעות האחרונות התגוללו פה לא מעט על מישהי שמוגדרת כמשפיענית-רשת (אודה שלא הכרתי אותה, אבל זה בסדר - אני מניח שגם היא לא יודעת מי אני) שמחתה נגד העובדה שניצול השואה שהביאו לאירוע "זיכרון בסלון" שבו נכחה, לא פגש מקרוב את הזוועות. ובכן, חלק מהלעג מוצדק, אבל אי אפשר להתעלם מכך שככל שפוחת מספר ניצולי השואה שחיים בינינו, פוחתת גם היכולת לחבר את הדורות השלישי והרביעי לזיכרון.
תכף נגיע למשדר אחד שדווקא כן הצליח לצאת מעט מהשבלונה, אבל קודם כל על מה שעבר כחוט השני בדיווחים המצולמים של מי שנשלחו לסקר את "מצעד החיים" (וכל האירועים שקודמים לו. אני עקבתי בעיקר אחרי הדיווחים של דפנה ליאל בחדשות 12) בפולין: נוכחות חזקה מאוד של סממנים כמו-דתיים בטקסים.
שאלה של אמונה
זו לא חלילה זעקה נגד "הדתה", ממש לא, אלא דווקא הזמנה להתבונן על מאפיין חברתי חדש יחסית שכבש גם את הציבור שמגדיר את עצמו כחילוני.
"יזכור" תמיד היה שם, אבל זיכרון השואה היווה לרוב מעין קו פרשת מים ביחס לאמונה - בעיקר בהיבט של השגחה עליונה, דיון שלא יוכרע לעולם כמובן. אהוד ברק למשל, שייצג במידה רבה את הגישה החילונית לאירוע, אמר במלאת 50 שנים לשחרור אושוויץ, עת סיים את תפקידו כרמטכ"ל, כי צה"ל הגיע למחנה באיחור של 50 שנה. ובכן, 30 שנה אחרי צה"ל, הגיע גם אלוהים לאושוויץ.
קטונתי מלנסות להשיב על השאלה היכן היה בשואה, אבל לטקסים לציון 80 שנה לשחרור, הוא הגיע בגדול.
ממש כמו הדיון האמוני, גם הדיון שעוסק בסממנים כמו-דתיים בטקסים תלוי בעיקר בנקודת מבטו של המתבונן: יש מי שליבו גואה כשהוא רואה את כל מה שכונה פעם "יידישקייט" הזה בחיינו, ולעומתו מי שרואה דווקא בביטויים העממיים האלה (שאינם אלא הארכה של מתמודד במאסטר-שף שמברך "בעזרת השם נעשה ונצליח" בעודו מכניס בצק לפוקאצ'ה אל התנור) משום זילות של הדת: עזרת השם פינת עזרת השום.
הטרנד הכאילו-רוחני הזה, בגוון כמו-אמוני, נוכח כמעט בכל פינה בחיינו. אצל חלקנו הוא מייצג חיבור אמיתי למסורת, אצל אחרים חיבור מאולץ, שמבטא לא רצון להיות יותר רוחני (יום יבוא ואבין מה זה אומר) אלא רצון להיתפס יותר מעודכן או עממי. גם הטקסים במחנות ההשמדה לא חמקו מהמנגינה הזאת, תחליטו לבד אם זה טוב ליהודים.
עוטף-אושוויץ
והיה עוד משהו שבלט בדיווחים החדשותיים, כבר מאלה של רפי רשף ועודד בן עמי בשעות אחר הצהרים, דרך המהדורות המרכזיות - ועד לטקסים: החיבור בין זיכרון השואה לזיכרון טבח 7 באוקטובר.
גם החיבור הזה מזמין דיוק מרתק (שהתקיים בחלק מהאולפנים) בין הדומה לשונה, מעבר לפן הכמותי כמובן. אבל הוא נכח כמעט בכל משדר: מהכתבה על שורד השבי עומר ונקרט וסבתו צילי, שורדת השואה - ועד לדניאל וייס, בן קיבוץ בארי, ששני הוריו נרצחו - וחתם את טקס "בכל זאת איני נפרד" בשירת "אימג'ן" של ג'ון לנון, כשמלווים אותו חברי להקות צבאיות.
בשיר ששר וייס מבקש לנון לדמיין שאין גן עדן, אין גיהינום ואין דת - איך זה מתיישב עם הסממנים הדתיים שהוזכרו לעיל? תתפלאו, אבל רבים יענו שמה שנראה כמו איפכא-מסתברא, מסוגל לדור בכפיפה אחת בתודעתו של המאמין-החדש.
הטקס (והמשדר) ההוא, שאני נחשפתי אליו בשעה המוזרה של 4:40 לפנות בוקר, בלט לטובה בין שורת הטקסים הממלכתיים יותר. לכאורה הוא היה זהה - קצת נאומים של אישי ציבור (משה ליאון, לימור לבנת), קצת שירים, קצת קטעי קישור (שהגיש בכישרון רב אביב אלוש) - ובכל זאת הנימה הייתה קצת פחות ממלכתית, פחות מהודקת, כמו ווליום של מוזיקה שהיה חזק מדי - ורק כשמורידים אותו בשתי דרגות, אפשר פתאום לשמוע גם מילים.
מבלי משים נגע גם המשדר הזה בקשר שבין העבר להווה, עת שודרה עדותו של מי שמכונה "הילד האחרון מבוכנוולד", נפתלי פירסט, שדיבר על המשבר שחווה כניצול-שואה עת חשש לגורל משפחתו בקיבוץ כפר-עזה, ואמר: "אנחנו שורדי השואה נותנים דוגמה לשורדי הקיבוצים שאפשר לשרוד".
ואם גם בטקס הממלכתי, הרגע שהצליח לגעת בהכי הרבה ישראלים היה בדברי שורד השואה גד פרטוק, שעת השיא את המשואה ברחבת יד ושם קרא לשחרור החטופים - הרי שככל הנראה יש קשר.
אם לסכם ערב של שידורים שמתמודד מראש עם משימה שהיא אולי בלתי אפשרית, הרי שנרשמו מעט מאוד הצלחות לערוצי הטלוויזיה המרכזיים.
מה הלקח? אולי לתקצר את הטקסים הממלכתיים ובמקום לשדר אותם בשידור ישיר, להסתפק בחצי שעה מרוכזת של עיקרי הדברים, ולספק לציבור יותר תוכן שגם אם אינו בדיוק "אלטרנטיבי", נוסח "בכל זאת איני נפרד", הרי שהוא מעט פחות מעונב והרבה יותר מזמין.