מגדה ברץ נולדה בשנת 1929 בטרנסילבניה, אז בהונגריה, במשפחה יהודית אמידה. הייתה לה ילדות מאושרת והלכה לבתי הספר הכי טובים באזור. היא הייתה בת 10 כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אך החיים המשיכו כסדרם עד 1944, אז הייתה בת 15, והיא נשלחה ברכבת לאושוויץ. היא שרדה יחד עם אחותה את מחנה ההשמדה, ושרדה גם את צעדת המוות לברגן-בלזן. שאר המשפחה נספתה כולה. באפריל 1945, בדיוק לפני 80 שנים, החיילים הבריטים שחררו את המחנה, ומצאו את מגדה כשהיא שוקלת 25 קילו. שלוש שנים לאחר מכן כבר הייתה נשואה, נולדה לה בת, והם גרו יחד במדינה אותה הקימו - ישראל.
הסיפור של מגדה הוא סיפורה היפה של מדינת ישראל. אתוס הגבורה והתקומה שמתבטא באדם אמיץ אחד. באושוויץ מגדה הייתה חלק מצוות עובדי החיטוי ונחשפה לזוועות בלתי נתפסות. בברגן בלזן היא חיה על מנה יומית של פרוסת לחם וחצי ליטר מים. אחרי השחרור מהמחנה היא החליטה להעפיל לישראל. הבריטים - הפעם בתפקיד "הרעים" - העבירו אותה למחנה אוהלים בקפריסין, משם היא ברחה כשהיא מסתתרת בתוך ארגז. הבריטים מצאו אותה, החזיקו אותה במעצר בעתלית במשך חצי שנה - שם פגשה את זאב, ניצול מגטו לודג' והתאהבה. כיום יש להם שלושה ילדים, 10 נכדים ו-9 נינים. ביום חמישי האחרון, בזמן שמגדה השתתפה בטקס זיכרון לשחרור ברגן בלזן, היא קיבלה את ההודעה שנינה אסף נפל בקרב בצפון עזה. הוא היה החייל ה-848 שנפל במלחמה. מאז מתו עוד שניים.
זה כל כך לא טבעי, אבל יותר מדי הורים קברו ילדים בשנה וחצי האחרונות. יותר מדי הורים עדיין מחכים לילדים שלהם שמחכים להם, במנהרות של עזה, חיים. זו הנורמה החדשה. ועדיין, גם במציאות הזאת, זה בלתי נתפס שסבתא-רבתא צריכה לקבור נין. בשנת 2020 אסף ומגדה השתתפו יחד בקמפיין של עיריית ראשון לציון לקראת יום השואה, כשלצד התמונות של הסבתא-רבתא והנין עמד הכיתוב: "הניצחון האישי של מגדה הוא העוצמה שלנו היום". מעט מאוד ניצחונות ספרנו מאז, בשאיפה לניצחון המוחלט.
יכול להיות ששמעתם שלשום את יונית לוי מזכירה שאחד משלושת הלוחמים שהובאו למנוחות אתמול הוא נין של ניצולת ברגן בלזן שקיבלה את ההודעה בדרכה לטקס זיכרון במחנה ריכוז בגרמניה, ואז העבירה את השידור לפרסומות. יכול להיות שראיתם את הכתבה של לירון זייד. ארבע דקות הוקדשו במהדורה המרכזית של חדשות 12 לשלוש הלוויות. ההלוויות של רס"ר במילואים אסף כפרי בן ה-26, סרן עידו וולוך בן ה-21 וסמ"ש נטע יצחק כהנא בן ה-19.
הכתבה הקצרה על ההלוויות של שלושת הנופלים הגיבורים הגיעה אחרי כחצי שעה של חדשות חשובות ופרשנויות בעניינים הבוערים על עתיד הדמוקרטיה שלנו. זה לא נכתב בציניות. ארבע דקות במהדורה בימים האלה זה ממש לא מעט. מהדורות החדשות נאלצות להתמודד עם מבול בלתי פוסק של טרללת פוליטית, ממנה צריך לברור את המוץ מהתבן - כשממול ישנם כמובן החטופים, הניסיון למוטט את הרשות השופטת והפגיעה בסמכויות השב"כ. אה, ויש גם את קטאר-גייט, אתם זוכרים, הפרשה הקטנה הזאת בה אנשים בתוך לשכת ראש הממשלה פעלו לכאורה למען המדינה שמממנת את חמאס, כמעט שכחנו.
במציאות הזאת, שלוש לוויות של שלושה לוחמים שנפלו במלחמה לא יקבלו יותר מארבע דקות משותפות באמצע המהדורה. למרבה הצער, זה מובן. 850 לוויות צבאיות ידענו מאז ה-7 באוקטובר. גם זה הפך לנורמה. מה שפחות נורמלי הוא ההתעלמות מהסיבה למוות הזה. שלושה צעירים יפים נתנו את החיים שלהם למען המלחמה, ואף אחד במהדורה לא עצר לשאול: למה? על מה בעצם נפלו אסף, עידו ונטע? מה מטרות הלחימה כרגע? מה האסטרטגיה? עד מתי הם יילחמו? כמה עוד סבבים ייאלצו לעשות חיילים המילואים שם ולהמר על חייהם בזמן שהמשפחה שלהם מחכה להם בבית? למה חלקים שלמים בציבור הישראלי לא מתגייסים בזמן שהם עוצרים את החיים שלהם כבר יותר משנה?
מאחורי המספרים היבשים מסתתר סיפור שלא נשמע בחדשות. 1,865 הרוגים ישראלים ספרנו עד כה במלחמה. כמעט 25 אלף פצועים. 59 חטופים שעדיין מחכים שיבואו להציל אותם. 143 אלף נעקרו מבתיהם. 300 אלף מילואימניקים שהחיים שלהם נכנסו להקפאה. מאחורי כל מספר עומד אדם שלם - כמו אסף כפרי, הנין של מגדה, שהיה סטודנט להנדסה וברגע שפרצה המלחמה התגייס מיד חדור מוטיבציה. 'זה התור שלי, זה התור של הדור שלנו לתת מעצמנו ולשמור על המדינה', אמר למשפחתו. אפילו בליל הסדר האחרון הוא נשאר בעזה, מצטרף למשפחתו רק דרך הזום. ואנחנו? אנחנו שוב מאבדים את היפים ביותר, הטובים ביותר.
חשוב לי לציין שזה לא טור פוליטי. אני לא יודע למי מגדה מצביעה, למי אסף ומשפחתו מצביעים, ולא משנה לי. זו לא קריאה נאיבית להתפרקות מנשקנו. להיפך: הלוחמים שלנו, אלו שנפלו ואלו שנלחמים עכשיו, ראויים ליותר. מגיע להם שנדע להגיד בשביל מה הם נלחמים. מגיע להם תכלית, מטרה, ועתיד. אבל גם במבט הכי אובייקטיבי ונטול פניות, קשה להבין היום מה אנחנו עדיין עושים בעזה, את מי זה משרת - חוץ מפוליטיקאים ציניים ואוכלי מוות שמקדשים את האדמה במקום את החיים.
ערב יום הזיכרון, עוד שלוש משפחות נוספו למשפחת השכול הישראלי, ואף אחד לא עוצר לשאול מתי זה ייגמר. אף אחד לא שואל למה למען השם ניצולת שואה בת 96 צריכה לקבור את הנין שלה. השאלות האלה לא נשאלו, והמלחמה ממשיכה, מאחורי מסך העשן של התקשורת הישראלית, שנכנעה מזמן לעצם קיומה של המלחמה כגזירת גורל. מלחמה אליה יצאה מדינה שמדממת היגיון, והצליחה להתמכר ל"חתונמי" ושאר מרטשי מציאות, העיקר לא לעצור. מחול המוות ימשיך, אפילו במחיר של 59 ישראלים שעדיין מחכים לחזור הביתה. את מגדה הצילו הבריטים, מי יציל אותם? מי יגאל אותנו?
החיילים שהגיעו לברגן בלזן ראו ילדה בת 15, רזה עד מוות, והחזירו אותה לחיים. 80 שנה אחרי ששוחררה ממחנה ברגן בלזן, מגדה קיבלה על אדמת גרמניה את הבשורה הנוראית. המוות שוב פקד את משפחתה. אז אולי זה הזמן לעצור ולשאול את עצמנו: איך יכול להיות ששארית הפליטה עדיין מתמודדת עם שכול וגזרות גורל, האם אנחנו באמת לא מסוגלים לעשות יותר כדי לבחור בחיים? או לכל הפחות לבחור באנשים שאינם מקדשים את המוות.
היום, צעירים ישראלים יושבים בשבי במצב שלא שונה בהרבה ממצבה של מגדה במלחמה ההיא: רזים, רעבים, חולים, בלי אור שמש, בלי טיפול רפואי. עדיין אפשר להציל אותם. זו החובה המוסרית שלנו. במקום: הלחימה שרק מסכנת את חייהם נמשכת, החיילים ממשיכים ליפול, והשבויים ממשיכים לגסוס - ואף אחד לא נותן על זה את הדין. זה קל יותר כשהתקשורת מסקרת את המלחמה כאילו מדובר בגזירת שמיים. שמונים שנה אחרי שברגן בלזן שוחרר, אנחנו כבר יודעים איך נראית זוועה. רק התרגלנו לה. ועכשיו, לפרסומות.