יענקל'ה רוטבליט הגדול כתב כי אין בעולם ייאוש, והוא לא מתעקש, אבל "הכל פה משובש - הכל פה משתבש". זה המנון הצייטגייסט הישראלי, אם תרצו. המעבר הזה בין הפרזנט סימפל לפרזנט פרוגרסיב של החרא שאנחנו חיים בו. לא רק תחושה מסריחה, אלא מאבק יומיומי שלא רואים ממנו את הסוף. אפילו את טקס המשואות אי אפשר לחגוג פה, כי כשהמדינה נשרפת, איך אפשר להבדיל בין משואה לסתם הצתה שבכלל לא ברור אם קרתה?
המלחמה לא נגמרת, החטופים לא חוזרים וצריך להיות עיוור בשביל לא להבין את הקשר בין הדברים. תחושת הביטחון כבר לא קיימת, על יוקר המחיה אין מה להרחיב - ובסוף אתה מסתכל סביב ומנסה להבין למה אתה עדיין כל כך אוהב את תל אביב. פעם היו הרבה תשובות: מכבי, אבו חסן, אריק, חוף הכלבים, הכלבים. שנה וחצי לתוך המלחמה ושום יום עצמאות לא יכול להסתיר את זה שפחות כיף פה. את המוזיקה העברית היפה שלנו אפשר לשמוע בספוטיפיי גם בחו"ל, יש חופים יפים בעולם בלי שילוט למרחב מוגן קרוב ובסוף אתה פה בגלל אמא ואבא, והארוחות של יום שישי.
דבר אחד עדיין אי אפשר למצוא בחו"ל, את ההומור הישראלי. לא היהודי, הישראלי. משהו שהוא מעבר לקהילה או לתחושת שייכות. השילוב הזה של התרבויות המצחיקות מלכתחילה. היידישקייט שפגש את הדרמטיות של עדות המזרח; ג'וחא שפגש את הרשל'ה; חכמי חלם שהתמזגו אל השלוכים. הייתי בעשרות מדינות בחו"ל, חקרתי תרבויות שונות, עדיין לא מצאתי עם שאוהב לצחוק כמו הישראלים - שמחפש את ההומור בכל פינה, גם בכאלה שלא קיימות. אולי דווקא שם.
עם כל הכבוד לצה"ל, הכנסת או פרס ישראל - אין דבר שמחבר אותנו לישראליות שלנו יותר מהתרבות המקומית. המוזיקה, הסרטים ובעיקר ההומור. מירי רגב אולי השתלטה על ענף הטקסים, אבל היא לא יכולה לחבר אותנו לישראליות יותר מהגשש החיוור, קרובים קרובים או אסקימו לימון. כל ההקדמה הזאת היא תזכורת לחשיבות הגדולה של "ארץ נהדרת" לא רק לתרבות הישראלית, אלא לישראליות בכלל.
"ארץ נהדרת" חתמה אמש את העונה ה-22 שלה. היא עלתה לאוויר בנובמבר 2003 בערוץ 2, או במילים אחרות: "ארץ" הייתה חלק מהמדינה במשך 28% מקיומה. חלק מהשנים היו טובות יותר, גם למדינה וגם לתכנית. שמונה ממשלות התחלפו בתקופה הזאת. חמישה ראשי ממשלה שונים כיהנו פה. כולם חטפו. בשנים האחרונות משהו השתנה. פעם השתמשו בשיר של ג'ימבו ג'יי לצורך פארודיה פוליטית קורעת מצחוק שקרעה את כל הפוליטיקאים מימין ומשמאל. היום ג'ימבו ג'יי עצמו מגיע לארץ נהדרת, כדי להעביר מסר מורכב, נוגה ובעיקר לא מצחיק.
זו הפעם השנייה בעונה האחרונה שבה משתף פעולה עם "ארץ נהדרת" מוזיקאי שלא מזוהה עם המילייה התל אביבי שמאפיין אותם. בפעם הקודמת זה היה חנן בן ארי עם ביצוע שובר לב ל"שמש". הפעם זה היה עומר הברון (ג'ימבו ג'יי), מהקולות הבולטים של הפריפריה התרבותית, שמנסה כבר שנים להזיז את מרכז הכובד הישראלי החוצה מתל אביב - והצליח לנסח את כאב השוליים עוד לפני שכולם הבינו שהוא עומד להיות הכאב של כולם. חלק מהשירים שלו כמו "עזבנו את תל אביב", "בומים", "סתלבט בקיבוץ" או "אותי לא יחטפו" הפכו לכואבים כל כך אחרי ה-7 באוקטובר. קשה להאמין שהם נכתבו לפני כל כך מעט זמן.
"ארץ" לעומת זאת ממשיכה לסבול מהבעיה הכי גדולה של ההומור הישראלי העכשווי: המציאות פשוט מצחיקה יותר. כמה שעות לפני השידור של ספיישל יום העצמאות שכח ראש הממשלה נתניהו את שמו של בנו אבנר בשידור חי (לא לפני שקרא לו בטעות "אברהם" משום מה). זה קרה שבוע אחרי שרעיית ראש הממשלה הסבירה לניצולי שואה שכמו שהם היו ילדים בשואה, כך גם היא פסיכולוגית ילדים. איך אפשר ללעוג לאנשים האלה? איך אפשר להגחיך אותם יותר ממה שהם מגוחכים במציאות?
הדוגמה המובהקת ביותר בפרק אתמול הייתה כשיניב ביטון הגאון נתן את החיקוי המעולה שלו למפכ"ל המשטרה דני לוי. המערכון הציג את לוי עומד בחוף הים בחדרה ומדבר על היערכות המשטרה למלחמה בכרישי הים התיכון (מדהים שכל נושא הכרישים שהסעיר אותנו לפני שבוע מרגיש כאילו התרחש לפני עידנים). שיא המערכון הגיע כשהמפכ"ל מבהיר לאייל קיציס שחוף הים סגור למתרחצים ואין כניסה לחוף לאזרחים, בזמן שירון ברלד חושף את כרסו המפורסמת כשהוא עומד מאחוריו. הקטע הזה מהדהד סרטון ויראלי בו עומד דובר המשטרה אריה דורון ועושה את אותו הדבר בדיוק בריאיון לחדשות 12. המציאות, מן הסתם, מצחיקה יותר. מה חידש המערכון של ביטון וברלד על הסרטון המקורי והקורע מצחוק?
בזירה הפוליטית לעומת זאת היה קטע קצר וגאוני שהצדיק את הצפייה בתכנית כולה. פארודיה על הפרסומת המגוחכת של רשת פוקס שניסתה לגייס את "גיבורי על" של התקווה 6 כדי למכור גופיות לבנות. בפרסומת מופיע שרון טייכר בדמותו של השר יצחק גולדקנופף, שמזכיר שמעבר לקיטש, זה פשוט לא נכון. יש מגזרים שלמים בישראל בהם לא מסתתרים חיילים מתחת לבגדי העבודה. רמת סאטירה 10/10, כשנראה שהכותבים למדו משגיאות העבר ובחרו לשלוח את חציהם בנבחרי הציבור החרדים, ולא באנשי המגזר עצמם.
מצד שני, יוצרי "ארץ" עדיין נכשלים בניסיון להתמודד עם דמותם הציבורית של סמוטריץ' ובן גביר. גם כשהם כביכול מורידים את הכפפות מול השר הפירומן ומציגים אותו בתור סמי הכבאי שמנסה לשפוך בנזין על השריפות, עדיין החיקוי הנלהב של שחר חסון מציג אותו כמוקיון חסר חשיבות, במקום כאחד האנשים המשפיעים והמסוכנים בישראל. חזרתה למסך של תום יער כאיילה בן גביר ("בת גביר") גם לא עשתה את העבודה, בטח כשהדמות האמיתית פלטה השבוע את דברי החוכמה שלה לפיה היא מרגישה כמו אשת מילואימניק בזמן שאיתמר מסתחבק עם כהניסטים במיאמי. בעלה, למי ששכח, לא גויס לצה"ל כי לצה"ל יש קטע מוזר כזה שהוא לא מגייס לשורותיו רכזי תנועות נוער בארגוני טרור.
אלא שבסוף, ארץ נהדרת בנו את דרכם אל פנתיאון ההומור הישראלי דרך מערכוני החוץ. זה היה נכון תמיד. לא פעם הגאונות של הקטעים האלה מתגלה רק בדיעבד, וכך גם הפעם נפלתי בעצמי מול בינג' של כל קטעי סדרת "חירטאקוס", המושבה הישראלית ביוון. לא כל הקטעים היו אחידים ברמתם, וגם לא הדמויות - אבל כיצירה כוללת, היא תופסת בתוכה את כל הישראליות העכשווית. הפחד מהשונה, השנאה העצמית ובעיקר הרצון להתבדל אל מול חוסר היכולת להרפות.
המפגש של הישראלים עם העזתים בפרק האחרון לא היה "שמאלני" ולא "ימני" - הוא היה פשוט ישראלי. מצחיק, כאוב, ככה הוא באמצע. מערכון שגורם לך לצחוק ואז להתכווץ. זה בדיוק הכוח של "ארץ", כמו שהיה פעם לגששים - לקחת את מה שכואב פה ולגלגל אותו לבדיחה. יכול להיות שזה לא מצחיק אותנו עכשיו, אבל חכו כמה שנים - זה עוד יהפוך לקאלט.
בדיוק כמו ש"גבעת חלפון" הצליח בשנות ה־70 של בין מלחמת יום כיפור להסכם קמפ דיוויד לצייר את החייל המצרי - אז האויב הגדול ביותר של ישראל - לא רק כדמות קומית, אלא ממש כחביבה ואנושית, "ארץ" מצליחה בעידן אחר, אחרי טראומה אחרת, להציג את העזתים באופן דומה: לא כשטן, לא כקריקטורה, אלא כבני אדם. בלי דידקטיקה ובלי פוליטיקה - רק דרך סאטירה. שני המקרים מזכירים שהומור טוב לא בורח מהמציאות - הוא מסתכל לה בעיניים, ואז מצייר לה שפם מצחיק.
"גבעת חלפון אינה עונה" הפך לחלק בלתי נפרד מיום העצמאות - לא פחות מטקס המשואות או חידון התנ"ך, לא רק בגלל שהוא קליל, אלא בגלל שהוא הצליח לתפוס רגע בזמן, והכריח אותנו לצחוק על הפחדים הכי עמוקים שלנו. גם "ארץ נהדרת" חצתה מזמן את הגבול שבין טלוויזיה למיתולוגיה. היא מראה, היא ארכיון רגשי, היא פס הקול הקומי של התקופה. לפעמים היא מבריקה, לפעמים הרבה פחות, אבל היא תמיד כאן, תמיד איתנו, כמו חומוס בפיתה עם חמוצים - לא תמיד יושב טוב בבטן, אבל תמיד מרגיש בבית.
ואולי עוד שלושים שנה נראה את המערכון הזה ונגיד לעצמנו: ככה נראינו. ככה שרדנו. הכל היה משובש, אבל ידענו לצחוק על זה. במציאות שבה אפילו הממלכתיות עולה באש (תרתי משמע) נשאר לנו רק מפלט אחד: ההומור. הוא לא עוצר מלחמות, לא מחזיר חטופים, אבל הוא מזכיר לנו שאנחנו עדיין בני אדם. עדיין ביחד. עדיין ישראלים.