כמו אבן מתגלגלת, הלהיט המהולל התגלגל לצפייה ביתית

אחד הסרטים הבולטים של החורף האחרון היה "אנונימי לגמרי", דרמה ביוגרפית על צעירותו של בוב דילן. הלהיט המדובר הכניס 140 מיליון דולר ברחבי העולם, סכום מסחרר בימינו לסרט מסוג זה. גם אצלנו הוא התעלה מעל התקופה השחונה ומכר כמה עשרות אלפי כרטיסים. נוסף לכך, הוא גם היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל בקטגוריות החשובות ביותר: הסרט הטוב ביותר, הבימוי (ג'יימס מנגולד); התסריט המעובד (מנגולד וג'יי קוקס), הסאונד ועיצוב התלבושות, וגם לא פחות משלוש מועמדויות בקטגוריות המשחק: טימותי שאלאמה, אלא מי, על הופעתו כמוזיקאי המהולל; אדוארד נורטון על הופעתו כאביו הרוחני, פיט סיגר; ומוניקה ברברו, התגלית הגדולה והנפלאה של הסרט הזה, על הופעתה כג'ואן באזז, זמרת איקונית בזכות עצמה שהיתה זוגתו ושותפתו המקצועית של דילן.

עם זאת, יש לציין כי הסרט לא זכה באף פסלון - וחשוב גם לומר שהביקורות היו מעורבות. מעריצים רבים של דילן, למשל, לא התלהבו. במחילה מהם, אני ממליץ בחום על הביוגרפיה המוזיקלית הזו. עכשיו, כשעונת הקיץ מתחילה רשמית, היא עולה אצלנו בדיסני פלוס, כך שאם פספסתם אותה באולמות, תוכלו להשלים פערים במסך הביתי.

מזמן לא היה לי קל כל כך להסביר למה מגיעים לסרט חמישה כוכבים. לסכם את דברי השבח ל"אנונימי לגמרי" זה כמו לגלגל כדור לרשת מול שער ריק. מה כבר יש להגיד? לקחו פה את מה שנראית כמו אחת התקופות הכיפיות בהיסטוריה, לפחות מבחינה מוזיקלית, והצליחו לשחזר אותה בצורה מלאת סטייל, חיים ונשמה. לקחו כמה מן הדמויות הכי מעוררות השראה בכל הזמנים, ונתנו לשחקנים אטרקטיביים ומשובחים לגלם אותם, והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר. לקחו כמה מן השירים היפים בכל הזמנים, והעניקו להם ביצועים חדשים ומרטיטים, כאלה שמנציחים את המורשת שלהם וגם מעבירים אותם לקהל חדש - וכשהכל מתחבר בהרמוניה מופלאה, מה עוד יש לומר? רק שעכשיו, הייתי מת לחזור בזמן ולבלות בניו יורק או בניופורט עם דילן, סיגר ובאזז - אבל בהנחה שזה לא אפשרי, ארצה רק לראות את הסרט הזה שוב. ואולי אפילו שוב ושוב. ושוב.

והנה עוד ביוגרפיה מוזיקלית חדשה, אבל מסוג אחר לגמרי, והיא עולה באולמות ולא בסטרימינג: מדובר ב"סטליוס", סרט יווני טרי על אחד מן הזמרים הגדולים במדינה, אגדה שהיתה באמת בשם סטליוס קזנג'ידיס.

עם כל הכבוד לבוב דילן, ייתכן שסטליוס מוכר במחוזותינו עוד יותר ממנו. גם בגלל הגרסאות המקוריות של שיריו וגם בגלל הגרסאות הישראליות: למשל "זינגואלה" (יהודה פוליקר) או "אלינור" (ג'קי מקייטן, זהר ארגוב).

"סטליוס" היה להיט עצום במולדתו. עם מכירות של כמיליון כרטיסים, הוא הפך לאחד הסרטים היוונים המצליחים בכל הזמנים. לאור הפופולריות של קזנג'ידיס ושל מוזיקה יוונית בכלל אצלנו, סביר להניח שגם כאן הוא ימלא אולמות, ואפילו לא תצטרכו לטוס ליוון בשביל זה.

לפני כמה חודשים התבקשתי לבחור את הסרט הכי טוב של 2024, ולא היססתי לשנייה: התואר הגיע ל"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" ("I Saw The Tv Glow"). זאת, על אף שהוא לא הופץ בישראל ולא הוקרן בסינמטקים, והיה זמין אך ורק ב-VOD, וגם זה כמה חודשים אחרי הפצתו באמריקה. עכשיו, הוא עולה אצלנו בנטפליקס, ואולי סוף כל סוף יקבל את החשיפה ואת ההכרה שהוא ראוי לה במחוזותינו. כתזכורת, אלה היו נימוקי הבחירה בזמנו:

קורין אלאל שרה שכולנו ציפורים משונות. ההגדרה זו מתארת היטב את גיבורי "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" ("I Saw The TV Glow"). הם נער ונערה שמתחברים אי שם בשנות התשעים על רקע הערצה לסדרת טלוויזיה, בימים שאובססיה כזו הצריכה הרבה יותר מאמץ - למשל, להקליט פרקים או למצוא מישהו שיקליט בשבילך. הסרט עוקב אחר שניהם בהתבגרותם ולאורך חייהם, כשהם מהלכים עם החלומות באוויר והראש באדמה, ומפחדים מהצל של עצמם.

"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא סרט על חשיבותה של הטלוויזיה בחיינו; על תופעת ההערצה האובססיבית לתופעות תרבות בגיל הנוער ועל איך שהאובססיות הללו נראות לנו בדיעבד; ועל דיספוריה מגדרית והנטייה שלנו להתבייש בעצמנו במקום שאחרים יתביישו בעצמם.

את כל אלה, הסרט מביא לידי ביטוי בצורה מושקעת להפליא. הפסקול השמימי נכתב במיוחד בשבילו, וגם סדרת הטלוויזיה שעומדת במרכזו היא סדרה בדיונית, אותה הוא ברא בצורה שמצליחה לבנות בתוכו עולם שלם ומהפנט.

מאחורי המצלמה עמדו הבמאים ג'יין שנבורן, שזה סרטם העלילתי הארוך השני אחרי "We're All Going to the World's Fair" המופתי גם כן. הפעם הם לוקחים עוד כמה צעדים קדימה ויוצרים חוויה קולנועית כה מרגשת ועוצמתית, עד שבמהלך הצפייה בה, באולם קולנוע בניו אינגלנד בשעת לילה מאוחרת באביב האחרון, כמעט והרגשתי צורך לצאת לנשום אוויר, משהו שאף פעם לא קורה לי.

ועכשיו לפיל שבחדר: אם הסרט כל כך טוב, למה הוא לא הוקרן אצלנו? ייתכן מאוד שזה קרה מפני שהיוצרים שלו אנטי-ישראלים קולניים, ושותפים נלהבים בתנועת החרם. עם זאת, בכל זאת נמליץ עליו בחום. הרי אנחנו, בניגוד ל"ליברלים" המזויפים באמריקה, לא מחרימים ולא משתיקים אף אחד/ת. חשוב לציין כי למרות גניזתו בישראל, ממש לא מדובר בסרט נישתי. הוא נעשה בהפקת והפצת A24, מן האולפנים המשמעותיים כיום, זכה לתהודה רבה, כיכב בהרבה רשימות סיכום שנה וגם הוכתר בידי ג'ון ווטרס ומרטין סקורסזי כאחד מסרטי השנה, ועכשיו הוא גם בקטלוג של נטפליקס.

המחמאות מוצדקות כמובן, אבל ראו הוזהרתם.ן: זה סרט עצוב להכאיב, הממחיש גם כי כפי שקורין אלאל שרה, לא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים.

אחרי "המוסד הסגור" ו"המוסד", הנה עוד קומדיית מוסד תוצרת הארץ, שעלתה לאקרנים בשבוע האחרון. שאר השמות כבר היו תפוסים, אז קוראים לה "צ'קאאוט".

זהו סרט הארוך הראשון של יונתן דקל, שזכה בפרס אופיר לסרט הקצר כבר לפני עשור. חיכינו וחיכינו, והיה שווה לחכות: הצפייה בסרט חושפת כישרון גדול, שיוכל לצמוח להיות אחד הקולות המשמעותיים בתעשייה המקומית, אם רק יאפשרו לו לעבוד. עם זאת, ואולי כמצופה מסרט ביכורים, התוצאה כשלעצמה רחוקה משלמות.

לדקל, צריך לציין, יש ביוגרפיה מעניינת ולב זהב - ושניהם רלוונטיים כי הם נוכחים בסרט. הוא שירת בצבא ביחידה מובחרת, דבר שהיה השראה לתסריט, ומאז השבעה באוקטובר משרת במילואים ופועל למען החזרת החטופים. הוא גם פעיל חברתי ומתגורר עם זוגתו ושלושת ילדיו ביישוב המעורב וואחת-אל-סלאם/נווה שלום, ואף התראיין בנושא לכתבה ב"ניו יורקר", שנרשמה כאחד מן הפרסומים החיובים היחידים על החברה הישראלית בתקשורת האמריקאית בשנתיים האחרונות.

בהמשך לכך, "צ'קאאוט" עוסק בדו-קיום בין יהודים לערבים. גיבורו הוא מרגל יהודי-אמריקאי שלומפר בשם דוב. במהלך שהות במלון באיסטנבול, הוא מפתח אובססיה כלפי גבר ערבי שהוא מזהה כיעד מודיעיני - אדם הידוע כ"גלגמש", בגילומו של נורמן עיסא. האם הוא אושיה בינלאומית המסכנת את המפעל הציוני, או סתם איש עסקים תמים? האם איבד את משפחתו בחיסול של המוסד, או בתאונת דרכים? האם המבצע שהשליימל מוביל נגדו ייכנס לפנתיאון, או למצעד הבושה של שירותי הביטחון?

את התשובה לכך אנחנו מקבלים בדיעבד, כשאנשי המוסד חוקרים את דוב. כדי לתאר את החקירה, דקל משתעשע עם אמצעי המבע בצורה שכמעט ולא ראינו בסרטי מוסד ישראלים, ולא שכיח לראות גם בקולנוע הבינלאומי. בסרטים אחרים, כשאנשים מספרים על מה שקרה, הם פשוט יושבים ומספרים על זה. לכל היותר, אנחנו מקבלים פלאשבק לעבר, עליו מדביק הבמאי קריינות. מה ההבדל בין זה וספרות? בשביל מישהו שמספר על משהו אפשר לקרוא ספר. החוויה נותרת מילולית בלבד. פה, הקולנוען הישראלי הצעיר מוצא דרכים מתוחכמות לשלב בין מילים לתמונות, בין העבר להווה הקולנועי, בין מה שקרה למי שמספר ומי שמקשיב לו.

זה נשמע גימיקי, זה נשמע משונה, וזה בעיקר נשמע מבלבל, ובהתחלה זה באמת מוזר, גם כי קשה להאמין שמישהו יעז לעשות זאת, ועוד בסרט ישראלי בשנת 2025, אבל בשלב מסוים המהלך הנועז מתחיל לתפוס, לשעשע ואפילו להפנט, ומוביל לרצף של סצינות מבריקות. יש למשל סצינה שבה איש מוסד גברתן חוקר את הגיבור על אירוע הקשור בילדה שלו, והשילוב בין החקירה לפלאשבק מוביל לכך שאנו חוזים בנערה מדברת בקולו של צחי גראד - וזה רגע ביזארי בצורה מופלאה. די ברגעים כאלה כדי להפוך את "צ'קאאוט" לסרט ראוי, ולהבטיח לדקל חוזה לביים סרט נוסף (או סדרה, שיהיה).

מככבים: עוז זהבי ואקי אבני (אלא מי), דר זוזובסקי ויעל שרוני במה שהוא למעשה התפקיד הקולנועי הראשון שלה, ולעתים נראה שהליהוק שלו עמוס שלא לצורך, סתם כדי שאפשר יהיה להגיד שזה סרט עטור כוכבים. את הגיבור מגלם ג'וש פאיס, שחקן יהודי-ניו יורקי עם קריירה ארוכה אך לא מפוארת במיוחד, ולא נעים להגיד, אבל נראה כי הסיבה היחידה שהוא קיבל את התפקיד הראשי זה שהיה צריך למצוא יהודי טוב באמריקה שיסכים וירצה את התפקיד. הוא לא מספיק כריזמטי כדי לשאת את "צ'קאאוט" על כתפיו.

עם זאת, בינו ונורמן עיסא בהחלט מתפתחת כימיה, המזכירה קשר דומה ב"ביקור התזמורת" ומהווה את העוגן הרגשי של הסרט - זה שמזכיר לנו כי כמו ביישוב שבו חי הבמאי, בסופו של דבר כולנו בני אדם, מה שמתעלה מעל כל הבדלים דתיים או אתניים.

"מיינקארפט: הסרט" עלה לאקרנים לפני שבועיים, ודילג בקלילות מעל סרטי ההמשך הנשכחים של "קפטן אמריקה" ו"מלך האריות" כדי להפוך לסרט הכי מצליח של 2025. למעשה, הוא הלהיט הקולנועי האמיתי היחיד של הזמן האחרון, ובזמן שכולם מסביבו מתרסקים או סתם מאכזבים, הצליח במו ידיו להחזיר את הצבע ללחיים של הוליווד. גם אצלנו הוא מולך ביד רמה ומאפשר לבתי הקולנוע למלא קצת את הקופות הריקות ולמכור פופקורן - והאמת, שזה עצוב.

נכון, יש גם דברים טובים בסרט. לא סתם ליהקו במאי כמו ג'ראד הס, שביים את קלאסיקת האינדי האקסצנטרית "נפוליאון דינמייט" וסרט על התאבקות מקסיקאית עם ג'ק בלאק, שמופיע גם פה, בצד שחקנית אדירה כמו ג'ניפר קולידג'. ברור שכל אלה מוסיפים לתוצאה הממוסחרת קצת חוצפה ושאר רוח.

ובכל זאת, ההצלחה של "מיינקראפט: הסרט" היא בסך הכל חדשות רעות לקולנוע ולכל מי שאוהב אותו. קודם כל, זה בסופו של דבר סרט לילדים בלבד - עובדה שבישראל, הגרסה שלו שצועדת בראש טבלת שוברי הקופות היא זו המדובבת. הנתונים הללו משלימים את הפיכתה של אמנות הקולנוע לתעשייה לילדים בלבד. המבוגרים רואים נטפליקס.

ויש עוד דבר, פחות מובן מאליו: "מיינקראפט: הסרט" הוא להיט למעריצים בלבד. מי שנהנים ממנו הם מי שמכירים את המשחק ולכן מבינים את כל האזכורים והבדיחות הפנימיות, ומי שלא - לא. למרבה המזל של הלהיט הזה, יש מספיק חסידים של המשחק כדי לפרנס את הגרסה הקולנועית.

ההצלחה שלו משלימה תהליך נוסף: הקולנוע הולך ונהיה מגזרי. יש סרטים למעריצי מארוול, וסרטים למעריצי מיינקראפט וכך הלאה, והם מעניינים את רק מי שמתעניין. ולא, זה לא היה ככה תמיד. הוליווד תמיד היתה תעשייה תאבת בצע להחריד. רק השבוע קראתי כי גם הרבה אחרי עליית היטלר לשלטון, היו יהודים אמריקאים שלא סגרו את האולפנים שלהם בגרמניה, ומה יכול להיות יותר ציני מזה?

רק שבעבר, גם שוברי הקופות הממוסחרים מכולם פנו לכולם. "צלילי המוזיקה", "אי.טי", "פארק היורה" ו"טיטאניק" לא פנו רק לילדים וגם לא רק למי שבקיאים בקומיקס כלשהו או שיחקו במשחק כלשהו. הם היו תופעות תרבות וסימלו את הקולנוע כתרבות המונים. היום, היא פונה רק למי שמשחק
ב"מיינקראפט" ומחר היא תפנה רק למישהו שכפייתי כלפי מותג אחר כלשהו. שוברי הקופות של פעם הפכו לפולחן ופרנסו אינספור ספרים ומאמרים. הבלוקבסטרים של היום פשוט לא מעניינים.