רואי וולמן על "עיר מקלט" של יצחק בן-נר

באיחור מה, שבוע ימים אחרי שכל מעצבי הטעם הספרותי הישראלי סיכמו את אשר על ליבם על גבי דפי הנייר השונים בקובעם את נבחרי השנה שלהם בתחום הכתיבה היוצרת, ושבועות בודדים בלבד לאחר שעורך ראשי, מומחה גדול בתחום עיצוב הטעם הסטודנטיאלי, בכה מרה על מותה של הפרוזה העברית, הרשו לי להציג את "עיר מקלט" (הוצאת עם עובד) כספר המקור הטוב ביותר שיצא השנה בעברית, במרחק עצום ממתחריו, והרשו לי גם להעלות את בן-נר, עד היום סופר מן המעגל השני, לדרגת איקונין בעל בשורה משמעותית ביותר לדור הצעיר. לא צריך להיוולד משיח, אפשר להפוך לאחד גם בגיל 63.

שנת 2000 תיזכר כשנה שבה סוף סוף יצא לאור רומן גדול על תל אביב, יוצא דופן בהיקפו, שמצליח להיות עדכני ולתפוס בביצים את רוח התקופה. לא עוד שברירי טקסט מינימליסטיים שרוצים לדחוס בנראטיב של 52 שורות את כל הוויית הסמים-מסיבות-זיונים של מתחם כיכר מגן דוד, לא עוד צללים במקום דמויות, שמספרים יותר על המחבר מאשר על עצמן. די עם הלגיטימיציה השערורייתית למשיכת עט צעירה ומטונפת. מהיום סדר חדש. בני תשחורת יוציאו מעתה ספרים ב"כתר" (יש שם מפקח חדש, ער למתרחש, אך קפדן), ואת ההגמוניה שנושלה יש להחזיר בזריזות לזקנים. לפחות לבינתיים, עד שיוכח אחרת. כי עם כל הכאב שבהתפכחות המעיקה הזאת (שלא נותנת גם לי להרגיש טוב יותר), בן-נר מצליח להראות שהם באמת יודעים טוב יותר.

"כל הדמויות והאירועים דימיוניים, להוציא את הדמויות והאירועים האמיתיים, המופיעים בשמותיהם, ואת תל אביב, שאין אמיתית ממנה ואין הזויה כמוה", נכתב בהקדמה לספר. אל תאמינו, אל תקנו את זה לרגע. הכל אמת. הכל בשר ודם. שבעה מונולוגים שחצובים מהמדרכה הלוהטת, מקולפים מקירות הבתים, נאספים מאשפת השוק, מופיעים במיצג וירטואוזי של תחלופת חתכי דיבור, אג'נדות של לשון וניואנסים של שפה. בן-נר כותב ריאליזם מסעיר בדרייב מטורף, בודק את סף היכולת המחשבתית והפיזית של הדמויות שלו להתמודד עם מצבים קיצוניים, פטאליים, שהדמויות שלו קולעות את עצמן לתוכם, בשטח גן המשחקים האפל של העיר.

הספר קושר בין הדמויות בנקודות מסוימות בחייהן, מחבר ביניהן בדיווחים ביוגרפיים ישירים או באמצעים טקסטואליים עקיפים. ההשקה בין הדמויות נעשית במיומנות מרהיבה, כמו פעולה של עדשת זום; עיקרון שמרחיב את הטקסט מעבר למילים. הדרישה מן הקורא להינתקות רגעית מהטוטאליות של סיפור החיים האישי שבפי הדמות, שיבוצה בפסיפס המתהווה של יתר הנפשות הפועלות וצלילה חזרה אל התהומות שלה, היא חוויה אינטראקטיבית מאלפת.

בן-נר, "לייט בלומר" שכמוהו, עושה פה קפיצת מדרגה אמנותית גדולה מאוד. הרומן שלו הופך לסטנדרט. מי שיקרא אותו ישווה אוטומטית מעכשיו כל חוויית קריאה לזו ש"עיר מקלט" מספק. זה ספר שמגיע לו פרס. פרס חשוב. היכול להיות שבן-נר מפנטז על משרת ראש העיר? שווה בדיקה.