אם לפני כמה חודשים אושרי כהן לא הצליח ללכת ברחוב בלי שישאלו אותו כל רגע "במי דסי בחרה?" בעקבות הצלחת הסדרה "בקרוב אצלי", כעת הוא מתקשה ללכת ברחוב בלי שישאלו אותו "מי המדליף בשב"כ?". רגע לפני הפרק האחרון של "הראש" (הערב, קשת 12), כהן מסרב בתוקף לגלות לנו את התשובה. "כל פעם ששואלים אותי מי המדליף, אני מעביר את הכדור למי ששואל. אני שואל אותו 'מי לדעתך? מה אתה חושב?', ואז הם מתברברים בתשובה ואני מתחמק מלענות".
איך מתכוננים לתפקיד של איש שב"כ בכיר?
"קודם כל אני עושה הפרדה בין המעטפת לבין האישיות, כלומר האדם עצמו. המטרה הראשונה שלי היא קודם כל להבין את האדם שמאחורי: מה הרצונות שלו, מה הפצעים שלו, מה האכזבות שלו, איפה הקונפליקטים שלו במהלך הסדרה. לפעמים אני חופר קצת על העבר שלו, אם צריך. על זה אני מוסיף את המקצוע שלו, את הפיזיות שלו. אם הוא באמת שב"כניק בכיר, אז הוא אמור למשל לדעת איך מחזיקים אקדח בצורה טובה. כל הדברים האלו הם גלגלי עזר. זה מוסיף כדי לבנות את הדמות, אבל מה שחשוב מעל הכול הוא האדם. פחות חשוב הביגוד שלו, האקדח שלו וכו'".
אוקיי, אז מי זה גל נאווי שאותו אתה מגלם?
"נאווי הוא בחור נאמן למערכת, כי בסוף התימה של הסדרה היא נאמנות מול בגידה. הוא מייצג את הנאמנות המוחלטת של אדם שהולך עם המערכת. הוא הרי גם הקריב את אהבת חייו ילי למען המערכת. הוא אדם טוב לב ואני חושב שהוא מלא בחרטה כי העבר שלו רודף אחריו. הוא עושה הכול כדי לזכות באהבה שהפסיד מחדש, גם אם זה במחיר של ללכת נגד המערכת".
**
צפו למעלה בריאיון המלא עם אושרי כהן
אפשר גם להאזין לו בספוטיפיי
האזינו כאן לריאיון המלא עם אושרי כהן:
אושרי כהן נולד לפני 41 שנה בלוד, שם הוא גם גדל. כבר כילד בן 11 הוא שיחק בהצגות ובסדרות, אך הפריצה הגדולה שלו קרתה ב-2003 כהשתתף בסרט הנפלא "הכוכבים של שלומי". מאז הוא הספיק לככב על במות התיאטרון ("החולה ההודי", "מוארים", "כל החיים לפניו"), בקולנוע ("מדורת השבט", "בופור", "איים אבודים", "לבנון", "שושנה חלוץ מרכזי", שעל חלקם אף היה מועמד לפרס אופיר) וכמובן בטלוויזיה ( "ג'וני ואבירי הגליל", "פמת"א", "בקרוב אצלי"), כשכעת הוא מגלם כאמור את גל נאווי ב"הראש".
הסדרה צולמה זמן רב לפני 7 באוקטובר, בחיים הקודמים שלנו. איך אתה מסתכל על עצמך ועל הסדרה הזו מנקודת מבט של היום?
"מה שקרה עם הסדרה הזו לא קרה לי מעולם. הפיילוט לסדרה צולם לפני שמונה שנים. רון לשם כתב על בגידה בתוך מערכת. מערכת עם חפרפרת בתוכה. במשך שמונה שנים אני מצלצל לסוכנת שלי ושואל מה קורה עם הסדרה. יום בהיר אחד, אחרי כמה שנים, הודיעו לי שמצלמים. כל הקאסט כבר התחלף, גם הבמאי, אבל אני נשארתי, נאחזתי בגל נאווי. לא יודע למה, אבל ידעתי שיש בסדרה הזו משהו חזק שיכול לרתק אנשים ולהגיע אליהם. לרוב אני לא בודק עם הסוכנת שלי מה קורה עם פרויקטים. אם זה קורה אז זה קורה. אם לא, אז לא. פה היה משהו שרציתי אותו, שרציתי שזה יקרה. "ואז השידור מתקרב וקורה 7 באוקטובר. שם כבר אמרתי לעצמי 'אוקיי, לסדרה הזו יש מזל רע, היא לא תצא לעולם'".
חשבת שהסדרה לא תעלה לעולם?
"כן, הייתי בטוח שהיא לא תעלה. ואז עברה שנה והגיעה הפרמיירה ואז שוב קרה איזה אסון והיא שוב פעם לא עלתה. כך שזה כבר נדחה בפעם השלישית או הרביעית".
ובסוף כשהיא עלתה, במוקד החדשות דיווחו על העימות המתוקשר בין ראש השב"כ רונן בר לראש הממשלה נתניהו.
"מה הסיכוי? מה הסיכוי? איזה הסבר יש לזה? זה מטורף, שמונה שנים הסדרה עושה פעלולים באוויר, לא מגיעה לטלוויזיה, ופתאום בטיימינג הכי מטורף זה קורה. זה הסתנכרן עם המציאות בצורה מטורפת".
קראתי כמה ראיונות איתך שבהם סיפרת שהתקשית לחזור לעבוד ולתפקד אחרי 7 באוקטובר.
"נכון, ב-7 באוקטובר התפרקתי לגמרי, היה לי מאוד קשה להאמין שלמקצוע הזה יש בכלל היתכנות, שבכלל צריך אותו בעולם. בהתחלה חשבתי שכל מה שצריך זה נשק, להיות עירני ולהילחם באויבים".
תוך כמה זמן התאוששת?
"לקח לי המון זמן. חודשים, אולי אפילו שנה".
שנה שלמה שבמהלכה לא שיחקת, לא ביימת, לא יצרת, לא עשית מוזיקה.
"לא. לא לקחתי תפקידים, עשיתי קצת מוזיקה. היום חזרתי לעצמי, ואני חושב שלשחקנים ולאמנים באופן כללי יש תפקיד בעולם. יש משהו באומנות שמשפיע. זה אור בתוך החושך, הוא נותן לנו איזושהי נחמה. אז כשקרה 7 באוקטובר, לא מצאתי שום סיבה לעשות את זה".
אז מה גרם לך עכשיו להתאושש? הרי גם עכשיו יש מלחמה וחטופים בעזה.
"בתוך כל החושך הזה גיליתי המון סיפורים של אחווה, של ישראליות טובה, של ביחד".
ומה השתנה בך ברמה הנפשית או התפיסתית אחרי 7 באוקטובר?
"תמיד הגדרתי את עצמי בצורה גלובלית יותר ולא רציתי לחיות לפי אמונות של טובים ורעים. לא רציתי להיכנע למשחק הזה, רציתי שכולם ישחקו יחד, אבל האירוע הזה הראה לי שאין ברירה. יש טובים ויש רעים וצריך להיות עם הקבוצה שלך ולשחק. זה השריש אותי לסיפר הישראלי-יהודי שאולי קצת ברחתי ממנו".
מטריד אותך מה שקורה עכשיו בישראל? מה בעיקר?
"יש בעיה שמטרידה אותי כבר הרבה מאוד שנים, ובתקופת הקורונה הייתה לי איזושהי התפכחות גדולה. אני מוטרד מכך שיש איזשהו סיסטם שעובד ואנחנו האזרחים הקטנים משלמים על איזושהי מערכת גדולה שפועלת ומזיזה את התודעה של כולם מצד לצד. אני חושב שככה זה גם עם מלחמות ועם דתות. זאת אומרת, מייצרים איזשהו נראטיב ומשחקים עם הכבשים שיעבדו במרעה".
תן לי דוגמא שקשורה ל-7 באוקטובר.
"אני פוחד להגיד דברים שייצאו מהקשר כי אלו נקודות רגישות להמון אנשים. אנשים גם מאבדים חיים ומי אנחנו שנגיד משהו אבל אני מאמין שיש איזושהי מערכת גלובליסטית מלמעלה, של החבר'ה החשובים והגדולים, שיושבים ומחליטים כל מיני החלטות של שח-מט. אנחנו הקטנים משחקים את המשחק הזה. אני לא הראשון שאומר את זה וכנראה גם לא האחרון. ובשנים האחרונות גם האומנות שאני עושה היא נורא נקשרת לדבר הזה. כתבתי וביימתי סדרת רשת שנקראת Project Out, שהיא הייתה בדיוק על הנושאים האלה. עכשיו אני עובד על סרט באורך מלא על כמה אנחנו כאזרחים קטנים שפוטים של איזושהי מערכת ואיזשהו גורל שנקבע לנו מראש, והאם בכלל אנחנו יכולים לצאת ממנו".
אם אתה מדבר על זה ומודע לזה, זה לא מאפשר לך לצאת מזה?
"אני רוצה להאמין שכן, אבל אני מרגיש שאנחנו קצת תקועים בשלב הראשון מבלי שקורה השלב השני כבר הרבה מאוד זמן. ובגדול, בלי להיכנס ל-7 באוקטובר וכן בגידה ולא בגידה, אני חושב שגם מלחמות - יש איזשהו אינטרס של חברות הנשק ושל חברות הנפט, וגם אנחנו חלק מהשחמט הנורא הזה. אגב, בהקשר של 'הראש', מה שהכי אהבתי בסדרה ומה שהיה הכי חזק זה שהקהל רואה בפעם הראשונה את 'אשתאול'. זו תוכנה שעוקבת אחרי כל אדם, וכשעשו את זה לנו אזרחי ישראל בזמן הקורונה, זה עבר לידנו".
אתה מתכוון לתו הירוק?
"גם, וגם על זה שידעו איפה אנחנו נמצאים בכל רגע נתון. אמרו לך 'יצאת מהבית? אסור לך. הלכת לים? אסור לך'. הסדרה מראה את היכולות המטורפות שיש לנו היום מבחינה טכנולוגית, וכמה חשוב שהן יהיו בידיים הנכונות, ושאנשים מוסריים יחזיקו בהן. אין כמעט דיבור על זה. מדברים על המדליף אבל לא ראינו דבר כזה עדיין. ראינו שמרגלים אחרי פוליטיקאים אבל כמשהו מוסדר ושאפשר לעקוב אחרי כל אזרח ישראלי - זה לא ראינו. כל המידע האישי פרוץ. זה מעניין".
אושרי כהן
כמפיק מוזיקלי ודי-ג'יי בעולמות הטכנו וההאוס, תספר קצת על הקשר שלך עם ניצולי נובה.
"אני מכיר את הבעלים של הנובה ומכיר המון אנשים שהיו בנובה וניצלו. נסעתי לקפריסין להעביר לניצולי הנובה סדנת די-ג'יי והם התעקשו גם על מסיבה. זה הרגע שקיבלתי המון עוצמה מהם. הבנתי שהמוזיקה והמהות הפסטיבלית והאהבה שלהם לדבר הזה זה לא איזשהו שיגעון חולף אלא חלק מהחיים. גם הדבר הנורא ביותר שקרה לא שבר את הקהילה הזו".
אתה מאוד אוהב לעשות מוזיקה ולהפיק. אילו היית צריך לוותר על כל תפקידי המשחק שעשית ובתמורה מבטיחים לך שאתה אחד המפיקים המוזיקליים הגדולים בעולם - היית עושה את זה?
"שאלה קשה מאוד עם תשובה קלה מאוד - לא. אני מאוד אוהב לשחק. אני אוהב את השילוב בין המשחק למוזיקה גם. לשחק זה כיף אבל רגעי הקתרזיס מאוד קטנים, זה בין האקשן לקאט וזה ממש מעט".
ואם היית חייב לבחור בין מוזיקה למשחק?
"אם אני חייב לבחור וחיי תלויים בזה, אז משחק. מגיל צעיר אני רוקד את הריקוד הזה".
נראה אותך מתישהו אולי עושה עוד פסטיגל? או מנחה תוכנית טלוויזיה?
"קודם כל אני מקווה שלא. אם תראה אותי עושה את זה, תדע שוויתרתי. אני מחבק את כל מי שעושה פסטיגל, חברים שלי עשו ועושים, ואולי גם נהנים מזה, לי זה מאוד קשה. אני לא מצליח. מבחינתי, לעמוד על במה ולשחק - זה משהו שיש בו איזו קדושה מעבר לבידור. אז אתה יכול להגיד לי 'שמע, אתה נותן לילדים איזה פאן', אבל פחות מעניין אותי הילדים. מעניין אותי לחקור".
אבל גם 'בקרוב אצלי' הייתה בידור, הייתה פאן. זו הייתה סדרה חמודה וכיפית.
"זה לא עניין של איכות, אלא של מהות. כשמישהו מגיע למשרד הוא מתעסק במשהו ספציפי. אני מרגיש שלעשות פסטיגל או לעשות דברים לילדים זה לא המשרד שאני מגיע אליו כל בוקר".
ולהגיש תוכנית טלוויזיה?
"גם. זה לא לשחק. אני צריך דמות. הרי מה זה לשחק? זה מתחיל בתסריט שנכתב שנים אחורה. זה משהו שיש לו התחלה, אמצע וסוף, שהוא מדויק. אני צריך למצוא בתוך המשחק שלי את הדיוקים. העבודה שלנו כשחקנים מתחילה עוד בקריאה. העבודה על התפקיד היא לפעמים אהובה עליי לא פחות מהמשחק. אל יום הצילום אני מגיע אחרי שישבתי וחפרתי ועשיתי את כל 'עבודת המשרד' הזו. אז לבוא ולקרוא מטלפרומפטר? זה לא מעניין אותי. זה לבוא ולהגיד דברים".
זה כסף טוב.
"נכון, זה כסף טוב וזה מביא קמפיניים, אבל זה לא המקצוע שלי".
אה, גם קמפיינים לא?
"זה לא המקצוע שלי. יש לי איזה קושי לעשות את זה. אני מקנא במי שעושה את זה בקלות".
באילו רגעים בקריירה הרגשת שיצאת מאזור הנוחות שלך?
"בסדרה 'בקרוב אצלי' הייתי צריך לרקוד, ואני שונא לרקוד. בתור ילד הייתי ילד רקדן, רקדתי מייקל ג'קסון בכל חתונה או בר מצווה. ואז בגיל 14 אמרתי 'אני לא רוקד עוד לעולם', היה לי ממש קושי, ומאז באמת לא רקדתי. ובסדרה הזו נאלצתי לרקוד. בהתחלה היה לי קשה אבל הצלחתי ליהנות בסוף. חשוב ששחקנים ייצאו מאזור הנוחות שלהם".
יש תפקיד מסוים שמתחשק לך עליו ויש בו אלמנט של יציאה מאזור הנוחות?
"חשבתי על זה כמה פעמים וכל פעם ראיתי שהדמויות שאני חושב עליהן הן דמויות שיש להן מודעות נמוכה. אוטיסטים, משוגעים, פוסט טראומטיים, או אנשים עפיפונים מבחינה תודעתית. אז בא לי תפקיד כזה".
מה קורה עם הקריירה שלך בחו"ל?
"אני על הקו הרבה זמן. הייתי אמור לעבור ללוס אנג'לס אבל זה נעצר. רק השנה הייתי שם שלוש פעמים, אני טס לשם שוב בקיץ. עשיתי לא מזמן תפקיד קטן ונחמד בחוק וסדר, ביליתי שם עם אייס טי".
לפני יותר משנתיים אתה ובת זוגך חוויתם לידה שקטה. איך התמודדת עם הכאב?
"זו הייתה חוויה מאוד קשה, בעיקר בגלל העובדה שזה הרגיש כמו מכת ברק. זה הרגיש שזה פגע בי מכל האנשים בעולם. אתה לא מכיר את זה עד שזה קורה, וזה מה שקרה לנו בעצם. אני חשבתי שמכל האנשים בעולם ברק הגיע והכיש אותי אבל לאט לאט אתה מבין שהרבה אנשים חוו את זה. הייתה לי מטרה אחת מאוד ברורה: להחזיר את הבית שלנו לשפיות. היה המון עצב. שנתיים אחרי כן, מסתובב לי יצור קטן ומתוק ואני פשוט נוזל מרוב אהבה. זה רק מוכיח לי עוד פעם כמה לזמן יש כוח. וברגעים הכי הכי קשים שאתה מקבל את הבשורות הכי קשות, תמיד צריך לזכור שאתה אולי בסצנה השנייה של הסרט.
עשית טעויות כלשהן בקריירה? יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"כן, אבל לא אגיד מה כדי לא לפגוע באנשים שעבדו איתי שם. אני מצטער על המון דברים שעשיתי, אני מצטער על דברים שלא עשיתי. אני לא חושב שלאף אחד יש קריירה מושלמת. אגב, במהלך השנים לא הציעו לי תפקידים של ביטחוניסט. זה ביאס אותי".
למה? נראית להם מזרחי מדי?
"לא יודע. אולי בגלל שאיך שנראיתי, אולי בגלל הכימיה בחדר, אולי בגלל שהעדיפו מישהו אחר. יש מיליון סיבות. אז יכולתי להתבאס ולהתבאס אבל פתאום קיבלתי את גל נאווי, שזה תפקיד הביטחוניסט הכי מגניב שהיה פה בשנים האחרונות, אז הנה, קיבלתי את זה ברגע הנכון ובזמן הנכון. יש ליקום את הדרך שלו לשים אותך בנקודות הנכונות בדרך".
כשהתחלת לעבוד כדיי-ג'יי ומפיק מוזיקלי, איך תעשיית המוזיקה מגיבה? הרי אתה אדם מפורסם. לא הסתכלו עליך בעין עקומה?
"לגמרי, היה לי מאוד קשה. זה הקשה עליי מאוד. הסצנה לא פתחה לי דלתות אבל לקחתי את זה בסבבה. עבדתי מאוד קשה, שרפתי זמן באולפן ובהופעות, השתפרתי. זה כמו שאקבל תפקיד גדול בתיאטרון ולצדי ילהקו כוכבן ריאליטי. זה יהיה קצת לא הוגן כלפי שחקנים שלמדו משחק, התמקצעו בזה. אבל אם נראה שהכוכבן הזה לומד ומשקיע וממשיך לחקור ונותן בעצמו, אז גם התעשייה תיפתח אליו".