כבר שמענו סיפורים כמו של עומר שם טוב. זה בדיוק מה שהממשלה רוצה

הנה דילמה: איך עושים סרט תיעודי טוב, כשחומרי הגלם שלך הם בסך הכל וריאציה נוספת על נושא מוכר? ובשולי הדברים, דילמה-זוטא: איך כותבים על סרט שמעלה שוב ושוב ושוב על ראש שמחתנו את עניין השבויים ומתייחסים אליו רק כיצירה טלוויזיונית שתפקידה לעניין את הצופה בפריים-טיים?

נתחיל בשני דברים שמוכרחים להיכתב: הראשון הוא שנושא החטופים מוכרח לעמוד תמיד לנגד עינינו - וקשת 12, באמצעות ספינת הדגל התיעודית שלה, "עובדה", ראויה לשבח על עצם שימור הנושא בתודעה.

זה לא תמיד קל, אבל זה תמיד חשוב - בעיקר כשהתחיל עוד קמפיין-זוועות של הממשלה ושופרותיה לפיו "רוב העם מעוניין במיגור חמאס קודם להשבת החטופים", קמפיין שהוא שקרי, על פי כל סקר, ובכל זאת משתרע ונמתח משרים בכירים בממשלה (שמפלגתם אינה עוברת את אחוז החסימה) ועד לתגרני טוויטר, שלא אנקוב כאן בשמם כדי שלא להאדיר את השפעתם. רק שעם כל הכבוד למסר החשוב הזה, הוא לבדו לא יכול להיות עילה לשידור כתבה תיעודית באורך של סרט עלילתי.

נגיד עוד משהו שמוכרח להיאמר בטרם נתייחס לריאיון עם עומר שם טוב לגופו: מדובר באיש צעיר ומקסים - כן, רהוט, נבון, כריזמטי, שקונה לב כל צופה הן בחיוכו, הן בדמעותיו, הן בדברו והן בשתיקותיו.

נשווה ונעלה: לא בכדי הייתה משפחתו, הוריו ושני אחיו, אחת המוכרות בין משפחות החטופים. הם היו סמל למשפחה מאושרת - אמידה ויודעת ליהנות מהחיים הטובים, שספגה מכה קשה - וגייסה לא מעט תעצומות נפש ומשאבים כדי להתמודד עד לחזרת בנה.

עכשיו, אחרי שהנחנו מאחור את כל מה שהיה חייב להיאמר, אפשר להגיד כבר בקול רם שהמשימה שלקח על עצמו יורם זק, הייתה מראש כמעט-אבודה. סיפורי החטיפה, סיפורי ההישרדות הנפשית והפיזית, ההיטלטלות בין ייאוש לתקווה, בין שובה "סביר" לשובה רע - וכמובן, ההקלה שבשחרור ושמחת האיחוד עם המשפחה, סופרו פה פעמים רבות.

נדמה שגם זק מודע לעניין ולכן הוא משלב, בין פסקאות הריאיון, קטעי ארכיון שמלווים על ציר הזמן את העלילה שטווה שם טוב. הם אפקטיביים בפעם הראשונה או השנייה, אחר כך הופכים גם הם להיות משהו שכבר ראינו ושמענו - ולא בטוח שביום חמישי, עם הפנים לסופ"ש, בתפר בין חול לקודש-חילוני, הרגע שבו יורדות מעל הראש טרדות השבוע, יש לצופים פנאי רגשי - למרבה הצער - להשקיע, אפילו בנושא חשוב כל כך.

קשה לכתוב שחוויות של שורד שבי הפכו ל"משעממות", אבל כמה פעמים שמענו סיפורים דומים שהשפעתם עלינו הולכת ונחלשת? ואפשר שזה בדיוק מה שהממשלה רוצה - לתת לרגש שלנו לקהות עד שלא נוכל להתרגש עוד מסבל אנושי - בהתחלה משלהם, אחר כך משלנו. ובכן, הצליח לה.

שלא יובן לא נכון: חייב כל ישראלי לשוות לנגד עיניו את החטופים תמיד, עד לשובו של האחרון שבהם, אבל לאורך שעה ומשהו של הריאיון עם שם טוב, חיפשתי משהו שייתן סיבה אחת לכך שמדובר בסרט תיעודי ארוך בעובדה עם אילנה דיין, ולא בכתבה של 20 דקות באולפן שישי עם דני קושמרו. לא נמצא כזה.

מה כן הצליח בכל זאת לגרד את התודעה הגדושה מדי שלי, כצופה, אחרי יותר משנה וחצי של מלחמה? תמונות השמחה: ההכנות בבית המשפחה, מהרגע שבו נודע שעומר משתחרר - ועד לריקודים בבית, עם החולצה הצהובה של נבחרת ברזיל, עם "טקס הסרת הנייר הדביק" מעל מתג התאורה ששמר על "אור-התמיד" בחדרו. עם האושר של שלי ומלכי, שמביטים בבנם שוב ושוב ולא יודעים את נפשם מרוב שמחה.

יכול להיות שרק להגיע לדקות האלה היה שווה את ההמתנה הארוכה (הכוונה כמובן היא למשדר, לא לסיפור האמיתי), אבל אני בספק כמה צופים שרדו עד לרגע הזה - שוב, לא בגלל היעדר כריזמה מצד הגיבור, אלא בגלל שזה שוב אותו הסיפור.

ובכל זאת, שווה להתעכב עוד קצת על מראות השמחה, רגע השקת הצ'ייסרים עם "ערק איילות" (המשקה האלכוהולי ששורד כל טרנד בעולם המשקאות) בווילה בהרצליה, דרך החיבוק אחרי מקלחת ראשונה בשטח ישראל - ועד לענטוזים במסיבה באותה הווילה, כחלוף כמה ימים בבית החולים. למה? כי הרגע הזה, שהוא של משפחת שם טוב, מגיע לכל משפחות החטופים. אם הסרט הזה יצטרף לעוד אירועים תקשורתיים שיש בכוחם לשמר את הנושא בתודעה, דיינו.

ואם כך, אפשר להתחיל לסכם: זה היה סרט בינוני מאוד, למרות הגיבור המקסים שלו ואנחנו מוכנים לספוג עוד הרבה סרטים בינוניים שכאלה, בתפילה שגם לאחרים יהיה כזה סוף טוב.