בבוקר של יום אחד בספטמבר, ה־29 בו, עת הסנוניות האפריקאיות נודדות הרחק מהקור הבוגדני, התחולל בירושלים מקרה יוצא דופן ומשונה עד מאוד.
עוזר פרלמנטרי צעיר, שזה עתה עלה לירושלים מהמרכז כדי "לצבור ניסיון ולראות מה זה פוליטיקה מקרוב", פסע במסדרונות הכנסת ובידו כוס קפה מהמזנון החלבי. תוך כדי גלילה נמרצת בטלפון, הגיע אל תיבת הדואר של סיעת הליכוד. שום דבר לא הכין אותו למה שהוא מצא בתוך התיבה. הוא קפא, שפשף עיניים, ואחר כך אמר את המילים שייכנסו, אולי, לפנתיאון של הפוליטיקה הישראלית: "בואנ'ה, מישהו שכח פה את גדעון סער".
ואכן, בתוך תיבת הדואר הצנועה, שבדרך כלל אפשר למצוא בה בבוקר יום ראשון מעטפה או שתיים, נדחס חבר הכנסת גדעון סער. לא מכתב פרי עטו, לא קלסר ולא תיק. אדם שלם. מגולח למשעי, עטוי חליפה, עניבה בצבע כחול־אדום, ועל דש בגדו סיכה קטנה בצורת מגן דוד עם הכיתוב "הליכוד", אלא שבזווית אחרת אפשר היה לראות כי קודם היה כתוב שם "הימין הממלכתי", לפני כן "המחנה הממלכתי", ולפני זה "תקווה חדשה".
העוזר הצעיר היה בהלם, אך סער שמר על מבט ממלכתי. "זה לא ייתכן," מלמל העוזר, "רק לפני שנתיים הוא היה האדריכל של ממשלת השינוי, רק לפני שנה פרש מממשלת האחדות, ורק לפני כמה חודשים נשבע שלא נראה אותו יושב שוב עם נתניהו". האיש בתיבת הדואר לא ענה, רק לחש בקצב מונוטוני: "אני לא יו יו".
התקשורת התעסקה כולה באותו יום בזגזוג של סער ובתפקיד שיועד לו בממשלתו של נתניהו, איתו הוא התחייב לא לשבת שוב לעולם, ונראה שכולם פספסו את הסיפור הגדול של היום: כיצד אדם בוגר הצליח לתחוב את עצמו ללא פגע לתוך תיבת דואר קטנה וצרה. ובכן, רופא הכנסת שהוזעק למקום קבע נחרצות: הוא פשוט החליק פנימה. מדהים לגלות כמה גמיש הוא גוף האדם כשהוא נטול חוט שדרה.
עוד אירוע שחמק מעיני התקשורת התחולל באותו היום ממש בישיבת ממשלה, כאשר לחדר נכנסה דמות מסתורית בשמלה ירוקה בוהקת. והנה, מה עצמו חרדתו ופליאתו של סער, כשראה שאין זו אלא עמדתו האידיאולוגית הקודמת. "גברתי הנכבדה", אמר סער ההמום, "הרי את עמדתי הפוליטית שלי, עצמי-ובשרי!".
העמדה האידיאולוגית הביטה בסער בזעף ופלטה מול הנוכחים הנדהמים: "טעות בידך, אדוני הנכבד. אני קיימת לעצמי. מהסיכות על דש חולצתך אני למדה שאתה משרת עתה בליכוד. ואילו אני נמנית עם הדוגלים בערכי השלטון התקין". העמדה האידיאולוגית הנלהבת סירבה להמשיך את השיחה עם בעליה לשעבר, הפנתה לו עורף והמשיכה בדרכה אל רחוב קפלן, שם השמיעה נאום נלהב נגד השחיתות השלטונית.
אני עוצר לצורך הבהרה: כמובן שאין באמת עוזר פרלמנטרי שמצא את גדעון סער - חי ומגולח - בתוך תיבת דואר בכנסת. זהו סיפור סאטירי שכתבתי אחרי שקראתי סיפור אחד יותר מדי של ניקולאי גוגול. ובכלל, איך אפשר להתגלח בתוך תיבת דואר? אבל מצד שני, עם יד על הלב, יש משהו שיכולים לספר לכם היום על איזשהו חבר כנסת בליכוד ותגידו "לא יכול להיות!"?
לצורך ההגינות צריך להגיד שמותר לפוליטיקאים לשנות את דעתם מפעם לפעם, למעשה זה אפילו סימן לדמוקרטיה בריאה. אלא שאף אחד לא באמת חושד בגדעון סער בזגזוג מטעמים אידיאולוגיים, או אפילו בפרגמטיזם בתוך מציאות פוליטית מורכבת. אדם לא לוקח קולות מהמרכז-שמאל כדי לשבת עם בן גביר בגלל איזו "התפכחות", אלא רק מטעמים אינטרסנטיים.
אלא שאם בשמאל רואים בו "גנב קולות", מה יגידו בימין שבמשך שנים קראו לו בפה מלא "בוגד"? שלא לדבר על מה שחושבים עליו בתוך בית ראש הממשלה עצמו, לאחר שהעז לתמוך ברובי ריבלין לנשיאות. בליכוד רואים בו עריק שחזר על ארבע, בשמאל סבורים שהפקיר את החטופים בתמורה לכיסא. אנשי תקשורת המבקשים לראיין אותו מוצאים עצמם במבוכה, ואינם יודעים איזה גרסה תתייצב בפניהם: זה שנשבע "לעולם לא ביבי", או זה שיושב לימינו בשולחן הממשלה.
על הזגזגנות
ב"אולפן שישי" שלחו את אילן לוקאץ' לעשות סדר בענייני גדעון סער. יכולותיו המגזיניות של לוקאץ' ידועות, והוא אחד ממספרי הסיפורים הטובים שיש בחברת החדשות של קשת - אלא שהוא גם מזוהה פוליטית, מאוד. זו הסיבה שהוא העיתונאי המושלם לראיין את פול מקרטני, אבל לא בטוח שהוא העיפרון הכי אובייקטיבי בקלמר של חדשות 12 כשזה נוגע לחברי כנסת מהימין.
הכתבה כולה הייתה מוטה מאוד נגד סער, עוד מההפניה של קושמרו באולפן ולאורך כל הכתבה. לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתה התייחסות כל כך עוינת ואנטי-ממלכתית כלפי איזשהו נבחר ציבור באולפן בנווה אילן. וזה בסדר, סער הרוויח את הביקורת הקשה נגדו - אלא שזה הרגיש אישי. סגירת חשבונות כלשהי או אפילו נקמה בפוליטיקאי שסרח.
בכל זאת, היה יכול להיות מעניין לשמוע איזשהו הסבר או הצדקה מצד מישהו מטעמו של סער או מפלגתו. יש לזכור: סער לא הצטרף לבד לממשלה, אלא עם "מתנגדי נתניהו" אחרים כמו זאב אלקין ושרן השכל. הם אפילו לא הוזכרו בכתבה, בטח לא קיבלו זמן מסך להסביר את הצעד העלוב שלהם. אולי בגלל שזו לא הייתה כתבה כזאת.
לוקאץ' לא באמת ניסה לפענח את הזגזוג של סער, אלא רק ללעוג לו. התוצאה כיפית, בעיקר הסקרים שמראים שגם בתוך הליכוד מתייחסים לסער כאופורטוניסט חסר ערכים. מצד שני, הכתבה לא באמת חידשה שום דבר לצופה הממוצע - אלא רק תרמה לתחושת המיאוס הכללית שיש לנו מהפוליטיקאים שלנו. 59 חטופים בשבי, וביבי ושרה עדיין עסוקים במי תמך ברובי ריבלין במירוץ לנשיאות לפני 11 שנים.
מאידך, ההתעסקות בשמועות על הסיבות שהביאו לפרישתו הזמנית מהפוליטיקה ב-2014 כבר היו פלרטוט בוטה עם לשון הרע. במשך שנים התעלמה תקשורת המיינסטרים - ובצדק - מהקונספירציות העסיסיות שקושרות את סער עם איזושהי הסתבכות מינית. הסיבה היא לא שמרנות, אלא בעיקר כי הנושא נבדק על ידי היועץ המשפטי לממשלה כבר ב-2013 והוכח כעלילה. והנה, פתאום כשהוא עבר לצד של "הרעים" בכנסת, פתאום מוזכרת הפרשה שבדרך כלל היו שומעים עליה רק בערוץ 14, גלי ישראל או איילה חסון. רק היה חסר שלוקאץ' יתחיל לדבר גם על החלפת האסלות במשרד של גידון.
אם חדשות 12 בוחרת להפעיל תותחים כבדים על שמועות, עליה גם לשאת באחריות של תחקיר אמיתי - אחרת זו פשוט רכילות צבועה. אלא שלוקאץ' עצמו יודע שמדובר בבולשיט, ולכן הוא "רק שואל שאלות", ומזכיר שגדעון סער לא תבע את האנשים שהפיצו נגדו את הקונספירציות. לא ברור מה הערך העיתונאי של זה מלבד להוכיח את הטענה לפיה בחדשות 12 מאתרגים את הפוליטיקאים מהשמאל ותוקפים את הפוליטיקאים מימין. זה פאול כפול, מכיוון שאין מתנה אלקטורלית גדולה יותר לגדעון סער מאשר סיקור שלילי ב"אל ג'זירה 12". מצב טוב שהכתבה של לוקאץ' הקפיצה לו את הפופולריות בליכוד.
לוקאץ' לא לבד. הבעיה היא גם כל מי שחיבק את גדעון סער רק בגלל שהיה באופוזיציה. בני גנץ, יאיר לפיד, וגם באולפני החדשות. כולם העדיפו להעלים עין מהעבר שלו, ומהמהות של האיש הזה. גדעון סער תמיד היה יותר ימני מנתניהו. כשר פנים הוא נלחם לסגירת מרכולים בשבת בתל אביב (איזה ליברל גדול!), כשר חינוך הוא החל לשלוח את תלמידי ישראל לסיורים במערת המכפלה בחברון. אבל ברגע שהוא הצביע נגד ביבי פתאום עטפו אותו בהילה ממלכתית. עכשיו, כשהוא חזר למחנה "הנכון" אפשר לשלוף את הציפורניים. במובן הזה, במה בעצם שונה הזגזגנות של אולפן שישי מזה של גדעון סער עצמו?