פמלה אנדרסון מתקמבקת כחשפנית. את הסרט המרגש הזה לא תרצו להפסיד

רוב הסרטים בימינו מתאדים במהרה, וזה לא מפתיע אף אחד - כבר התרגלנו לכך שקולנוע מתקשה להותיר חותם, ונבלע בכמויות התוכן האינסופיות. ובכל זאת, פה ושם צץ איזה סרט שאפשר היה לצפות שיעורר תהודה, ואם זה לא קורה - קשה שלא להרים גבה.

סרט כזה הוא "המופע האחרון" ("The Last Showgirl"), המציע לפמלה אנדרסון את מה שהוא תפקידה הקולנועי הבולט מזה שנים, וכנראה גם תפקידה הקולנועי המרגש אי פעם. בגיל 57, היא מגלמת כאן חשפנית שימי הזוהר שלה הגיעו לקיצם. אז תסלחו לי, אבל בתקופה שבה התרבות גוססת והקולנוע במוות קליני, אפשר היה לצפות שהעולם יתרגש מקאמבק של פמלה אנדרסון בדרמה על חשפניות, אבל זה לא קרה. הסרט אמנם לא הפסיד כסף קופות והצליח לעורר קצת עניין באמריקה, אבל הוא היה מוגבל למדי. אצלנו הקרינו אותו בפסטיבל חיפה בסתיו האחרון, אבל לא הפיצו אותו מסחרית, ולאחרונה העלו אותו ב-VOD, גם כן מתחת לראדר.

כנראה שהזיכרון הציבורי קצר, ולא מספיק זוכרים איזה שם גדול היתה פמלה אנדרסון בשנות התשעים. כנראה גם שהרף גבוה בימינו, והצופים לא ממהרים להתרגש - סרט שבו היא מגלמת חשפנית נתפס כגימיק לא מסעיר מספיק. ההמונים רוצים סרטים על מיינקראפט וסדרות בריטיות על פושעים בחטיבת הביניים. חוץ מזה, אם להגיד את האמת, "המופע האחרון" הוא לא יצירה מופתית במיוחד ובטח שלא מקורית במיוחד - הוא נמשך בסביבות השעה וחצי ודוחס לתוכן כמעט כל קלישאה של סרט אינדי אמריקאי.

ובכל זאת, מגיע לסרט קצת יותר כבוד ויותר חשיפה, בטח אצלנו - אז בהנחה שפספסתם אותו עד כה, עכשיו יש הזדמנות להשלים פערים.

אנדרסון מגלמת חשפנית, שהמופע שלה רץ בלאס וגאס במשך שנים, אבל עכשיו עומדים להוריד אותו מהבמה כי הוא מיושן מדי, ולהחליף אותו בהפקה שנתפסת כמודרנית יותר. כמשתמע משמו, "המופע האחרון" הוא סרט על סופו של עידן, ומזכיר למשל את "לילות בוגי" שעסק בסופה של תקופה בתעשיית הפורנו.

אנדרסון נוגעת ללב בתור החשפנית הוותיקה, שמתקשה להיפרד ממה שהיה כל עולמה, ומתקשה גם להסתגל למציאות החדשה. בצידה זוהרות צוות מצוין של שחקניות כחשפניות האחרות, בהן קירנן שיפקה שפרצה בילדותה כסאלי דרייפר ב"מד מן" והיום עושה תפקידים אחרים לגמרי; וג'יימי לי קרטיס, שקיבלה על הופעתה כאן מועמדות לגלובוס הזהב - מה שהיה בעצם המועמדות המשמעותית היחידה שהסרט קיבל. קו עלילה אחר ומעניין פחות עוסק ביחסים של הגיבורה עם בתה המנוכרת, אותה הזניחה לטובת הקריירה שלה. את הבת מגלמת בילי לורד, שהיא בעצמה בת של - אימא היתה השחקנית קארי פישר.

ואם כבר בנות של ובנות דודה של, מאחורי המצלמה עמדה ג'יה קופולה, נצר למשפחת האצולה הגדולה של הקולנוע האמריקאי - הנכדה של פרנסיס פורד קופולה והאחיינית של סופיה קופולה, בין השאר. לא נעים להגיד אבל כפי שכבר ראינו בסרטיה הקודמים, היא לא בדיוק הבמאית הכי מוכשרת במשפוחה - ובכל זאת, היא מיטיבה להשתמש במצלמה, במוזיקה ובשחקניות שלה, וגם אם "המופע האחרון" הוא לא סרט לפנתיאון, הוא בהחלט סרט יפה מאוד. שווה לצפות בו ולו רק בגלל ההופעה המרגשת של אנדרסון. כך או כך, הקאמבק שלה יימשך בקיץ הקרוב עם הגלגול המחודש של "האקדח מת מצחוק", שבניגוד לסרט האינדי הזה צפוי לשבור קופות.

על פניו, קולנוע ומתמטיקה הם שני עולמות נפרדים. מה לפופקורן ולפיתגורס? ובכל זאת, סרטים רבים עסקו בנושא, כולל מצליחים ומוצלחים כמו "סיפורו של וויל האנטינג" ו"נפלאות התבונה".

עכשיו, מצטרף לרשימה גם "התיאוריה של מרגריט" הצרפתי, שעלה לאולמות בישראל בסוף השבוע האחרון כשנתיים לאחר שערך את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן. רוב סרטי המתמטיקה הקודמים העמידו במרכזם גברים. כאן, כמשתמע משם הסרט, הגיבורה היא חוקרת בשם מרגריט.

מרגריט הקדישה למתמטיקה את כל חייה, שהפכה למרכז עולמה. רגע השיא שלה אמור להגיע כשהיא מציגה את התזה שלה, אך מתממש הסיוט הגדול של כל חוקר וחוקרת: אחד הנוכחים בקהל מעיר לה על שגיאה, שמפריכה לחלוטין את כל טענותיה. באותו רגע, היקום קורס עליה, והמתמטיקאית מחליטה לפרוש מן המקצוע.

רגע השפל הזה מאפשר לה להמציא את עצמה מחדש ולגלות לראשונה את תאוות החיים שמחוץ לעולם המספרים - אך בסופו של דבר גם לחזור בגדול לאהבתה הישנה, לשקם את הקריירה המתמטית שלה, ולהוכיח שלפעמים דווקא כישלונות מולידים את ההצלחות הכי גדולות.

את הסרט כתבה וביימה אנה נוביון, ובניגוד לסרטים רבים בנושא הוא לא מבוסס על סיפור אמיתי מעולם המתמטיקה. הקולנועית יצרה אותו בעקבות חוויה אחרת: בצעירותה, היא נאלצה להתבודד במשך תקופה ארוכה בשל מחלה, מה שעורר בה את הרצון לחקור דמות של אישה מנותקת מן העולם - ממש כמו מרגריט, שרוב חייה היתה מנותקת מן החיים שמחוץ למספרים.

את מרגריט מגלמת אלה רומף, שזכתה על עבודתה כאן בפרס התגלית הצעירה בפרסי הסזאר, האוסקר הצרפתי. השחקנית פרצה כשגילמה קניבלית צעירה ב"נא" המופתי של ז'וליה דוקורנו, ומאז הופיעה גם בשני פרקים של "יורשים" בדמותה של קונטסה. ההופעה שלה מצוינת וראויה לפרס, ובכלל הסרט מהנה ומענג, ויש בו את כל מה שהייתם מצפים למצוא בקולנוע צרפתי: קצת אינטלקטואליות, קצת אלגנטיות, קצת סקס, קצת סטייל, קצת קלאס וקצת קיטש. מה רע.

אחד הסרטים הבולטים של החורף האחרון היה "אנונימי לגמרי", דרמה ביוגרפית על צעירותו של בוב דילן. הלהיט המדובר הכניס 140 מיליון דולר ברחבי העולם, סכום מסחרר בימינו לסרט מסוג זה. גם אצלנו הוא התעלה מעל התקופה השחונה ומכר כמה עשרות אלפי כרטיסים. נוסף לכך, הוא גם היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל בקטגוריות החשובות ביותר: הסרט הטוב ביותר, הבימוי (ג'יימס מנגולד); התסריט המעובד (מנגולד וג'יי קוקס), הסאונד ועיצוב התלבושות, וגם לא פחות משלוש מועמדויות בקטגוריות המשחק: טימותי שאלאמה, אלא מי, על הופעתו כמוזיקאי המהולל; אדוארד נורטון על הופעתו כאביו הרוחני, פיט סיגר; ומוניקה ברברו, התגלית הגדולה והנפלאה של הסרט הזה, על הופעתה כג'ואן באזז, זמרת איקונית בזכות עצמה שהיתה זוגתו ושותפתו המקצועית של דילן.

עם זאת, יש לציין כי הסרט לא זכה באף פסלון - וחשוב גם לומר שהביקורות היו מעורבות. מעריצים רבים של דילן, למשל, לא התלהבו. במחילה מהם, אני ממליץ בחום על הביוגרפיה המוזיקלית הזו. עכשיו, כשעונת הקיץ מתחילה רשמית, היא עולה אצלנו בדיסני פלוס, כך שאם פספסתם אותה באולמות, תוכלו להשלים פערים במסך הביתי.

מזמן לא היה לי קל כל כך להסביר למה מגיעים לסרט חמישה כוכבים. לסכם את דברי השבח ל"אנונימי לגמרי" זה כמו לגלגל כדור לרשת מול שער ריק. מה כבר יש להגיד? לקחו פה את מה שנראית כמו אחת התקופות הכיפיות בהיסטוריה, לפחות מבחינה מוזיקלית, והצליחו לשחזר אותה בצורה מלאת סטייל, חיים ונשמה. לקחו כמה מן הדמויות הכי מעוררות השראה בכל הזמנים, ונתנו לשחקנים אטרקטיביים ומשובחים לגלם אותם, והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר. לקחו כמה מן השירים היפים בכל הזמנים, והעניקו להם ביצועים חדשים ומרטיטים, כאלה שמנציחים את המורשת שלהם וגם מעבירים אותם לקהל חדש - וכשהכל מתחבר בהרמוניה מופלאה, מה עוד יש לומר? רק שעכשיו, הייתי מת לחזור בזמן ולבלות בניו יורק או בניופורט עם דילן, סיגר ובאזז - אבל בהנחה שזה לא אפשרי, ארצה רק לראות את הסרט הזה שוב. ואולי אפילו שוב ושוב. ושוב.

לפני כמה חודשים התבקשתי לבחור את הסרט הכי טוב של 2024, ולא היססתי לשנייה: התואר הגיע ל"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" ("I Saw The Tv Glow"). זאת, על אף שהוא לא הופץ בישראל ולא הוקרן בסינמטקים, והיה זמין אך ורק ב-VOD, וגם זה כמה חודשים אחרי הפצתו באמריקה. עכשיו, הוא עולה אצלנו בנטפליקס, ואולי סוף כל סוף יקבל את החשיפה ואת ההכרה שהוא ראוי לה במחוזותינו. כתזכורת, אלה היו נימוקי הבחירה בזמנו:

קורין אלאל שרה שכולנו ציפורים משונות. ההגדרה זו מתארת היטב את גיבורי "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" ("I Saw The TV Glow"). הם נער ונערה שמתחברים אי שם בשנות התשעים על רקע הערצה לסדרת טלוויזיה, בימים שאובססיה כזו הצריכה הרבה יותר מאמץ - למשל, להקליט פרקים או למצוא מישהו שיקליט בשבילך. הסרט עוקב אחר שניהם בהתבגרותם ולאורך חייהם, כשהם מהלכים עם החלומות באוויר והראש באדמה, ומפחדים מהצל של עצמם.

"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא סרט על חשיבותה של הטלוויזיה בחיינו; על תופעת ההערצה האובססיבית לתופעות תרבות בגיל הנוער ועל איך שהאובססיות הללו נראות לנו בדיעבד; ועל דיספוריה מגדרית והנטייה שלנו להתבייש בעצמנו במקום שאחרים יתביישו בעצמם.

את כל אלה, הסרט מביא לידי ביטוי בצורה מושקעת להפליא. הפסקול השמימי נכתב במיוחד בשבילו, וגם סדרת הטלוויזיה שעומדת במרכזו היא סדרה בדיונית, אותה הוא ברא בצורה שמצליחה לבנות בתוכו עולם שלם ומהפנט.

מאחורי המצלמה עמדו הבמאים ג'יין שנבורן, שזה סרטם העלילתי הארוך השני אחרי "We're All Going to the World's Fair" המופתי גם כן. הפעם הם לוקחים עוד כמה צעדים קדימה ויוצרים חוויה קולנועית כה מרגשת ועוצמתית, עד שבמהלך הצפייה בה, באולם קולנוע בניו אינגלנד בשעת לילה מאוחרת באביב האחרון, כמעט והרגשתי צורך לצאת לנשום אוויר, משהו שאף פעם לא קורה לי.

ועכשיו לפיל שבחדר: אם הסרט כל כך טוב, למה הוא לא הוקרן אצלנו? ייתכן מאוד שזה קרה מפני שהיוצרים שלו אנטי-ישראלים קולניים, ושותפים נלהבים בתנועת החרם. עם זאת, בכל זאת נמליץ עליו בחום. הרי אנחנו, בניגוד ל"ליברלים" המזויפים באמריקה, לא מחרימים ולא משתיקים אף אחד/ת. חשוב לציין כי למרות גניזתו בישראל, ממש לא מדובר בסרט נישתי. הוא נעשה בהפקת והפצת A24, מן האולפנים המשמעותיים כיום, זכה לתהודה רבה, כיכב בהרבה רשימות סיכום שנה וגם הוכתר בידי ג'ון ווטרס ומרטין סקורסזי כאחד מסרטי השנה, ועכשיו הוא גם בקטלוג של נטפליקס.

המחמאות מוצדקות כמובן, אבל ראו הוזהרתם.ן: זה סרט עצוב להכאיב, הממחיש גם כי כפי שקורין אלאל שרה, לא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים.

"מיינקארפט: הסרט" עלה לאקרנים לפני שבועיים, ודילג בקלילות מעל סרטי ההמשך הנשכחים של "קפטן אמריקה" ו"מלך האריות" כדי להפוך לסרט הכי מצליח של 2025. למעשה, הוא הלהיט הקולנועי האמיתי היחיד של הזמן האחרון, ובזמן שכולם מסביבו מתרסקים או סתם מאכזבים, הצליח במו ידיו להחזיר את הצבע ללחיים של הוליווד. גם אצלנו הוא מולך ביד רמה ומאפשר לבתי הקולנוע למלא קצת את הקופות הריקות ולמכור פופקורן - והאמת, שזה עצוב.

נכון, יש גם דברים טובים בסרט. לא סתם ליהקו במאי כמו ג'ראד הס, שביים את קלאסיקת האינדי האקסצנטרית "נפוליאון דינמייט" וסרט על התאבקות מקסיקאית עם ג'ק בלאק, שמופיע גם פה, בצד שחקנית אדירה כמו ג'ניפר קולידג'. ברור שכל אלה מוסיפים לתוצאה הממוסחרת קצת חוצפה ושאר רוח.

ובכל זאת, ההצלחה של "מיינקראפט: הסרט" היא בסך הכל חדשות רעות לקולנוע ולכל מי שאוהב אותו. קודם כל, זה בסופו של דבר סרט לילדים בלבד - עובדה שבישראל, הגרסה שלו שצועדת בראש טבלת שוברי הקופות היא זו המדובבת. הנתונים הללו משלימים את הפיכתה של אמנות הקולנוע לתעשייה לילדים בלבד. המבוגרים רואים נטפליקס.

ויש עוד דבר, פחות מובן מאליו: "מיינקראפט: הסרט" הוא להיט למעריצים בלבד. מי שנהנים ממנו הם מי שמכירים את המשחק ולכן מבינים את כל האזכורים והבדיחות הפנימיות, ומי שלא - לא. למרבה המזל של הלהיט הזה, יש מספיק חסידים של המשחק כדי לפרנס את הגרסה הקולנועית.

ההצלחה שלו משלימה תהליך נוסף: הקולנוע הולך ונהיה מגזרי. יש סרטים למעריצי מארוול, וסרטים למעריצי מיינקראפט וכך הלאה, והם מעניינים את רק מי שמתעניין. ולא, זה לא היה ככה תמיד. הוליווד תמיד היתה תעשייה תאבת בצע להחריד. רק השבוע קראתי כי גם הרבה אחרי עליית היטלר לשלטון, היו יהודים אמריקאים שלא סגרו את האולפנים שלהם בגרמניה, ומה יכול להיות יותר ציני מזה?

רק שבעבר, גם שוברי הקופות הממוסחרים מכולם פנו לכולם. "צלילי המוזיקה", "אי.טי", "פארק היורה" ו"טיטאניק" לא פנו רק לילדים וגם לא רק למי שבקיאים בקומיקס כלשהו או שיחקו במשחק כלשהו. הם היו תופעות תרבות וסימלו את הקולנוע כתרבות המונים. היום, היא פונה רק למי שמשחק
ב"מיינקראפט" ומחר היא תפנה רק למישהו שכפייתי כלפי מותג אחר כלשהו. שוברי הקופות של פעם הפכו לפולחן ופרנסו אינספור ספרים ומאמרים. הבלוקבסטרים של היום פשוט לא מעניינים.