זה לא סוד שהאירוויזיון תמיד היה פוליטי, אולם בשנתיים האחרונות נראה שהפוליטיזציה של התחרות יצאה משליטה. חלקים בקהילה הגאה באירופה ובשאר העולם המערבי, שתמיד הייתה מעוז של תמיכה בתחרות הנצנצים והפייטים, מצאו את עצמם תומכים בארגוני טרור ובתנועות פוליטיות שהיו שמחות להוציא את חבריהן להורג. תנועת "Queers for Palestine" השתלטה על השיח הציבורי בקרב הקהילה, והפגנות נגד השתתפות ישראל נערכו בערים רבות באירופה.
בעוד שבתל אביב מצעד הגאווה היה אחד האהובים בעולם עד תחילת המלחמה, נראה שהקווירים האירופאים מכוונים למצעד דומה בעזה. שיהיה להם בהצלחה. אבל לא כולם נסחפו אחרי הזרם. בטי ברביקיו (Betty BBQ), מלכת הדראג של היער השחור ואחת הדראגיסטיות המפורסמות בגרמניה כולה, הגיעה לכפר האירוויזיון בבאזל כדי להביע תמיכה בלתי מתפשרת בישראל. בזמן ששוחחנו, חובבי אירוויזיון שהגיעו לשוויץ מגרמניה השכנה לא הפסיקו לעצור אותה לצילום סלפי.
בטי השתתפה באירוע הפתיחה של התחרות, השטיח הטורקיז, אירוע שאמור היה להיות חגיגי במהותו, אך מול דגלי פלסטין ותנועת שיסוף הגרון כלפי המשלחת הישראלית המציאות הייתה שונה. "זו הייתה חוויה נחמדה", היא אומרת בשיחה עם וואלה תרבות, "והייתי ממש נהדרת על המכונית שלי, רכב ישן בן 90 שנה שישבתי עליו".
ואיך הרגשת כשאחד המפגינים נראה מאיים על יובל?
"זו הייתה חוויה לא נעימה. היינו במצעד וחשבנו שהכל היה שמח. לפני כן הייתה הפגנה ועבורי זה היה רגע ממש נורא. זה לא טוב לממשלה השוויצרית, זו שערורייה גדולה".
מה את אומרת על הניסיון להפוך את האירוויזיון לזירה פוליטית?
"אני אומרת אותו דבר, זו תחרות של גיוון, לא תחרות של חמאס".
דבריה חדים וברורים - האירוויזיון נועד לחגוג את המגוון האנושי, את היצירתיות ואת השוני בין המדינות והתרבויות. הניסיון להשתמש בו כפלטפורמה פוליטית, במיוחד בתמיכה בארגון טרור, הוא עיוות של הרוח האמיתית של התחרות.
את השיר הישראלי, "New Day Will Rise" שמבצעת יובל רפאל, בטי אוהבת במיוחד. "זה לא שיר מסיבה", היא אומרת, "אבל זה שיר ממש טוב. זה שיר שנוגע ללב".
את מהבודדים בקהילת הלהט"ב האירופאית שמשמיעה קול ברור לטובת ישראל.
"אני עומדת לצד ישראל. ביקרתי בתל אביב במצעד הגאווה, ובשנה שעברה הופעתי במצעד של קלן למען ישראל. גם השנה אני נותנת 12 נקודות לישראל".
בשנה שעברה במאלמו לא נתקלנו באף גילוי תמיכה בישראל. מכל מקום - בעיר עצמה, במרכז התקשורת ובארנה עצמה חווינו רק שנאה ותיעוב. עיתונאים שדיברו איתנו במשך שנים התרחקו מאיתנו כאילו יש לנו מחלה מידבקת. השנה, לעומת זאת, מדובר בחוויה שונה לחלוטין. לא רק בטי שמסתובבת בגאווה עם דגל ישראל בכפר האירוויזיון, משהו שהיה בלתי נתפס במאלמו, אלא גם עיתונאים במרכז התקשורת שלא מפחדים למחוא כפיים לאחר הביצוע של ישראל.
כך נתקלנו ביוטיובר ועיתונאי האירוויזיון סלסו פרייר מפורטוגל, שאינו יהודי, עטוף בדגל ישראל במרכז התקשורת. דגל אמרנו? יש לו גם חולצה וצעיף של ישראל, כאילו מדובר בחובב ישראלי. "אין על מדינת ישראל בעולם, וחשוב מאוד להראות תמיכה".
אבל הוא גם משלם על כך מחיר. "לרוב האנשים כאן בשוויץ לא אכפת מהלבוש שלי", הוא אומר, "אבל כן נקלעתי לחבורת אנשים שירקו לכיווני ואף דחפו אותי, רק בגלל שיש לי דגל ישראל על החולצה".
ההבדלים בין האירוויזיון השנה לבין זה של השנה שעברה ברורים - יובל לא סופגת בוז רועם באולם, המשלחת לא נחשבת למצורעת, מנגנים שירים של ישראל במסיבות האירוויזיון, ויש הפגנות תמיכה במדינה. גם ההפגנות הפרו-פלסטיניות קטנות מאוד ונועדו בעיקר כדי לעורר פרובוקציה.
רקע מרגש במיוחד היה אתמול בזמן שחברותיה של יובל, שורדות נובה שהיו איתה במיגונית המוות צעדו עם דגל ישראל שעליו סמל החטופים. סביבן היו אנשים שביקשו מהן לקפל את הדגל בזמן שהן חולפות על פני המוחים, והן סירבו. "אנחנו לא צריכות להתבייש בדגל שלנו, להיפך, נניף אותו בגאווה". כשהן חלפו על פני המוחים הם צעקו לעברן "שחררו את פלסטין", והן השיבו "החזירו אותם הביתה". שוטרים שהיו במקום ניסו לבקש מהן להתרחק ולא לפרוש את הדגל, ואחת מהן אמרה "אח שלי נרצח בנובה. לא אני זו שעושה פרובוקציה, אלא הם".
האם הכל מושלם ואפשר להגיד שכולם אוהבים אותנו? ממש לא. אבל בין כל ההפגנות, ההשמצות והקריאות להחרים - אנחנו מתחילים לראות אנשים שבוחרים אחרת. לא מפנים את המבט, לא שותקים בשם הניטרליות, ולא עוטפים זאת בסיסמאות ריקות על "שני צדדים". בטי ברביקיו, סלסו מפורטוגל, ואנשים נוספים שפגשנו השבוע, כל אחד מהם בדרכו, מול המצלמות או סתם בשיחה, מזכירים לנו שאנחנו לא לבד.