אין לי מושג למי ליאל קייזר מצביעה בבחירות. זאת הבנה שמחלחלת לי לקראת סיום המשדר של המהדורה המוקדמת של כאן חדשות. היא גדלה בציונות הדתית. מגדירה את עצמה כ"על הרצף הדתי" ומתגאה בכך שהיא לא עובדת בשבת. בראיונות סיפרה שכילדה השתתפה בהפגנות נגד אוסלו וההתנתקות, אבל מאידך, כראש הדסק הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי היא מפנה זרקורים בוהקים נגד מדיניות הממשלה. אין לי מושג מה הדעות הפוליטיות שלה. מצד אחד היא מהברנז'ה, יוצאת גלי צה"ל ובוגרת עיתון "הארץ" וערוץ 10 המנוח. מצד שני, גדלה בהתנחלות.
האמת, למי אכפת? ההטיה האוטומטית שלנו לנסות לפענח אם מגיש המהדורה הספציפית שאנחנו צופים בה הוא "משלנו" או "משלהם" היא אחת המחלות שהופכת את התקשורת הישראלית לבלתי נסבלת לצפייה. זו כמובן לא אשמתה של קייזר, עיתונאית מצוינת שמתגלה גם כמנחה מחוננת עם מנעד מרשים שבין הגשת אייטמים כיפיים על האירוויזיון ועד ראיונות קשים עם משפחות חטופים. הבעיה היא כנראה השעה, התרגלתי לפתוח את ערוץ 11 בשעה שבע בערב ולחטוף מנת ביביזם בלתי מפוסטרת לפרצוף מפיה של איילה חסון, וכמעט שכחתי שאפשר לשדר חדשות גם בלי הרגשה של פולחן דתי של כת מאמינים שטופת מוח.
לאור השינויים שהתגבשו בלוח השידורים של כאן 11, השעה שבע הפכה למין עדר ללא רועה - ובינתיים זה עושה לרצועה רק טוב, עם סיכום חדשות היום בצורה קצת פחות מעונבת מהמהדורה המרכזית. קייזר פתחה את המהדורה עם הקראת הכותרות בצורה רציפה, כמעט בלי לתת פסיקים בין המשפטים. היא עברה מהרחבת הפעילות הקרקעית של צה"ל ברצועה למנת האסקפיזם של האירוויזיון בלי לקחת נשימה.
זה יצר משפטים משעשעים כמו "מיד נהיה עם יובל בנתב"ג ברגעים הראשונים של המסיבה בבית, בין עזה לבאזל וטרמינל שלוש, נהיה כאן עם אביגדור ליברמן". נראה שהיא עושה את זה בכוונה, מנסה לערבב קודש בחול. חגיגה של גאווה ישראלית בשוויץ, וחזרה מיד למציאות עם ריאיון עם רעייתו של החטוף אלקנה בוחבוט.
מי שכבר ראה כמה פעמים את ליאל קייזר, יודע שהיא משתמשת בלשון נקבה כברירת מחדל. להבדיל ממרב מיכאלי, אצל קייזר זה לא נשמע כמו קמפיין, אלא בצורה טבעית, חיננית ולא דידקטית. כשהיא מפנה לכתבה על הדרמה הגדולה באירוויזיון היא אומרת בחיוך: "לטובת מי שנעצמו לה העיניים ולא התעוררה לפני האזעקה, הנה הרגעים הגדולים של הלילה". האמת, קשה שלא לחייך יחד איתה.
רוב המגישים, וגם המגישות, היו אומרים: "מי שנעצמו לו העיניים ולא התעורר". בטח ובטח בכותרות המהדורה. ככה "נכון" בעברית. כלומר, ככה לימדו אותנו. בלשון סתמית, בברירת מחדל, מדברים בלשון זכר. למה? ככה קבעו. מי קבעו? רמז: לא נשים.
קשה לדמיין את יונית לוי או אילנה דיין מדברות ככה. לא כי הן לא פמיניסטיות, אלא כי כולנו חונכנו, בלי קשר למגדר, לשמור על השפה העברית מכל משמר ולקבע את העליונות הזכרית בשפה כברירת מחדל. אלה החוקים. לדבר בלשון זכר זה ממלכתי יותר. ככה הפטריארכיה עובדת מאז ומתמיד. זכר הוא ברירת המחדל. זכר הוא ממלכתי. זכר הוא נייטרלי. בחירה בלשון נקבה היא בחירה טעונה, פוליטית, מתריסה. אבל זה בדיוק העיוות. לא צריך להיות בוגר החוג למגדר כדי להבין את זה.
ואיזה יופי שדווקא בוגרת של חינוך דתי, שלכו תדעו למי היא מצביעה, בוחרת להילחם בממלכתיות דה לה שמאטע הזאת בשידור חי מול כל עם ישראל. ליאל קייזר השחילה את המילים האלה לא בכוונה לזעזע, אלא כי ככה היא מדברת. זו השפה שלה. השפה של עם הנצח. השפה של התורה. השפה של אמא שלה. השפה של העם שלה. השפה של בני ישראל, אבל וואלה, גם של בנות ישראל.
מה שהופך את זה ליותר מסתם אנקדוטה לשונית הוא המיקום והזמן. זו לא שיחה בסלון או ציוץ בטוויטר. זו כותרת במהדורה. שידור ציבורי. בדיוק המקום שבו לשון הנקבה נשמעת כמעט כמו מעשה חתרני. ליאל קייזר הכריזה על מהפכה בלי להכריז על כלום. ככה זה כשאת הממסד של עצמך. וכאן גם מגיעות מחמאות לעורכות ולעורכים בכאן 11 שמאפשרות לה לעשות את המהפכה השקטה הזאת, בלי לעשות עניין.
יובל רפאל תיכנס להיסטוריה עם ה"עם ישראל חי" שלה מול הבמה הכי גדולה באירופה. ליאל קייזר עושה מהפכה שקטה יותר, בשקט ובצניעות. מתברר שגם עיתונאית צעירה יכולה ללמד את איילה חסון, עם כל הניסיון והטון המוכיח, שיעור חשוב: איך לשמור על עמדה, עקרונות ואפילו אג'נדה - מבלי להפוך את אולפן החדשות לשופר תעמולה ממשלתי עטוף בלוגו של תאגיד ציבורי.