"יעד סופי: קשרי דם", הפרק השישי בסדרת הזוועתונים המצליחה, עלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון והפך לשובר קופות אימתני. הוא רשם כל מיני שיאים שרובם, כרוח הימים, סתם סטטיסטיקות חסרות משמעות, אבל השורה התחתונה משמעותית בהחלט: מדובר באחד מסרטי האימה המצליחים ביותר מאז הקורונה, ובאחד מאותם להיטים נדירים שמצליחים להפוך לאירוע קולנועי ולהוציא את הקהל מהבית.
כל זה מרשים במיוחד אם זוכרים איך הכל התחיל: הפרק הראשון בסדרת "יעד סופי", שיצא בשנת 2000, נולד בכלל כתסריט לפרק של "תיקים באפלה", שלא הופק בסופו של דבר והפך במקום זאת לזוועתון קולנועי דל תקציב יחסית, בפרופיל נמוך למדי ובלי הרבה כוכבים גדולים. הסרט הציג את מה שהיתה ונותרה אחת מסצינות התרסקות המטוס המצמררות בתולדות הקולנוע, אבל מעבר לכך לא היו בו אפקטים מסחררים או משהו בסגנון.
בכל זאת, הוא היה מבריק ואפקטיבי מספיק כדי להכניס כחמישים מיליון דולר, ופתח את הדלת להמשכונים נוספים, שהעלו את הרף מבחינת השאיפות של הסדרה הזו. "יעד סופי: קשרי דם" הוא הסרט השאפתני עד כה בסדרה, ורק מתבקש שיעלה את הרף גם מבחינת ההכנסות. חשוב מכך, הוא גם מתגלה כפנינה מופתית, הראויה לכל דולר שהרוויחה.
כזכור, סדרת "יעד סופי" מקורית ופורצת דרך בכמה מובנים. המבנה הבסיסי שלה, וזה לא ספוילר כמובן, הוא כזה: אנו צופים באסון מחריד כלשהו, למשל התרסקות מטוס או קריסת גשר, ואז מתברר כי הכל היה חיזיון של אחת הדמויות, שמזהירה את הסובבים אותה ומצילה את מי מהם שהקשיבו לה. עם זאת, המוות לא מוותר בקלות, וחוזר לרדוף את כל הניצולים שהיו אמורים למות, והורג אותם בדרכים שונות ומשונות ובדרך כלל רנדומליות וגרוטסקיות.
וכך, בניגוד לרוב סרטי האימה ולסרטים בכלל, כאן סצינת השיא מגיעה כבר בהתחלה. נוסף לכך, ב"יעד סופי" האיש הרע אינו דמות מסוימת, אם זה בן אדם או מפלצת, אלא קונספט. אפילו לא מציגים אותו בתור מלאך המוות, אלא פשוט בתור רעיון.
מותג "יעד סופי" כבר חרש על השטיקים האלה חמש פעמים, אז היה צריך למצוא טוויסט חדש. המשימה נפלה על הכתפיים של התסריטאים גאי בוזיק ולורי אוונס טיילור, ושל הבמאים אדם סטיין וזאק ליפובסקי - וארבעתם בהחלט עמדו במשימה.
קודם כל, סימן ההיכר של הסדרה - סצינת האסון שפותחת כל סרט. הפעם, היא ראוותנית מתמיד, ומתרחשת בהשקה של מסעדת פאר על גג של גורד שחקים. "יעד סופי: קשרי דם" מעוצב בצורה שמזכירה אפוסים קלאסיים כמו "המגדל הלוהט", עם אנסמבל עשיר של דמויות, ועם ערכי הפקה גבוהים ורמת עשייה וירטואוזית. פשוט מדהים לראות איך מה שהחל כתסריט דחוי של סדרת טלוויזיה, הפך לסרט אימה דל תקציב, ומשם צמח להיות מותג הוליוודי ברמות הכי גבוהות.
בצד זאת, הסרט לא שוכח את מה שהוא הלחם והחמאה של המותג, ומוצא דרכים מקוריות, מזוויעות ומקבריות להרוג את האומללים שעל הגג. אחת מהן, הקשורה בפסנתר שנופל על ילד שמנדריק, כבר הפכה לשיחת היום ברשת.
כרגיל, השיא מגיע כבר בהתחלה, אבל גם בהמשך משכיל הסרט להציג כמה סצינות מוות בלתי נשכחות, למשל כאלה המציגות אוטו זבל ומכונת חטיפים בצורה שטרם ראינו. בכל המקרים, התסריטאים הצליחו לרקוח מדמיונם כמה מן התאונות הכי שרירותיות ומצערות בתולדות הקולנוע, והבמאים מיטיבים להוציא אותם לפועל בצורה האפקטיבית ביותר. שווה לראות את "יעד סופי: קשרי דם" באיימקס וכמובן בחברת קהל. בהקרנה שבה נכחתי, ולפי דיווחים גם בהקרנות אחרות, הצופים מתפקעים מצחוק פעם אחר פעם - ואל תשפטו אותם, זו הכוונה של הלהיט הזה, שהוא מהתלה לא פחות מאשר שהוא זוועתון. חוץ מזה, הרף של כולנו כבר גבוה עד מאוד, וקשה להאשים אותנו שאנחנו כבר לא מזדעזעים מלראות זוועות על המסך.
ועם זאת, יש בסרט גם רגש. כאן טמון החידוש השני. ברוב סרטי "יעד סופי" הקודמים, העלילה הציגה בני נוער שניצלו מאסון כלשהו, ועקבה אחר חייהם ומותם מיד לאחר מכן בפרספקטיבה צרה למדי. פה, התסריט שונה: הקטסטרופה המקורית מתרחשת (או שלא) בשלהי שנות השישים, והגיבורה היא הנכדה של מי שחזתה אותה, וכעת סובלת מחלומות על סבתה, המתריעים בפניה כי המוות יחזור לרדוף את משפחתן. יותר מזה לא נגלה, אבל נאמר כי זה מבנה שאפתני בהרבה מן הסרטים הקודמים. הוא מאפשר ל"יעד סופי" להרחיב את המניפה, ובמקום לעסוק בחבורה גנרית של בני נוער, להעמיד במרכז סאגה משפחתית על כל גרורותיה - סבתות ונכדות, אמהות, אחים ובני דודים, הורים חורגים ומה לא.
צוות השחקנים כולל הרבה שמות צעירים ולא מוכרים במיוחד, אך הם עושים עבודה מצוינת, ובצידם מגיע לסצינה אחת שחקן האופי הוותיק טוני טוד, שהופיע גם בפרקים הקודמים בסדרה, והספיק להצטלם גם הפעם לפני שהלך לעולמו בנובמבר האחרון.
הסאגה המשפחתית כוללת כמובן המון זוועות והרבה בדיחות, אבל גם לא מעט רגשות. העוגן הרגשי הוא הדמויות של האמהות, שמוכנות לעשות ולהקריב הכל כדי להגן על חיי ילדיהם. כיאה לשמו, "יעד סופי: קשרי דם" ממחיש כי דם אכן סמיך ממים, והוא עושה זאת בצורה נוגעת ללב, שמבדלת אותו מן הפרקים הקודמים בסדרה ומרוב להיטי האימה בימינו.
אך מעבר לכך, "יעד סופי: קשרי דם" ממשיך את הקו של הפרקים הקודמים בסדרה. כמוהם, גם הוא מסתיר מאחורי העלילה המטופשת לכאורה אלגוריה מבריקה לעובדת החיים הפשוטה מכולם: בסוף, המוות תמיד מגיע. השאלה היא מה עושים עם זה.
ישי קי'צ'לס ואבנר שביט על "הקוף", החיקוי העלוב של "יעד סופי"
לכאורה, הסרט אומר שהפתרון הוא להיזהר כמה שיותר, כדי לדחות את הקץ. הוא גם מציג בפנינו שתי דמויות שנוהגות כך, אבל דרכן אנחנו לומדים עד כמה זה לא ריאלי - הרי אם נתחיל לפחד אפילו מאוטו זבל ומכונת חטיפים, ממילא לא נוכל להמשיך לחיות. לכן, להבנתי, המסר של "יעד סופי" הפוך לחלוטין. קל להאשים את הסרטים הללו במקבריות ובמורבידיות, אבל למעשה הם מעוררי השראה בצורה בלתי רגילה, וזה נכון במיוחד לגבי הפרק החדש.
"יעד סופי: קשרי דם" אומר כך: אם המוות ממילא בוא יבוא, ואי אפשר לברוח ממנו או לדעת מתי זה יקרה, אז עדיף פשוט לא לחשוב עליו, ובינתיים ליהנות עד כמה שאפשר מהחיים. אז תאהבו, תתחבקו, תרימו טלפון לאימא להגיד לה שאתם אוהבים אותה, וכשאתם הולכים לקולנוע ורואים פסנתר מוחץ למוות ילד מעצבן - תצחקו ותמחאו כפיים, כי מה עוד אפשר לעשות?